מ"ג שמות כב א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם בְּמַחְתַּרְתָּא יִשְׁתְּכַח גַּנָּבָא וְיִתְמְחֵי וִימוּת לֵית לֵיהּ דַּם׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין בַּחְרַכָּא דְכוֹתְלָא מִשְׁתְּכַח גַּנָבָא וְיִתְמְחֵי וִימוּת לֵית לֵיהּ חוֹבַת שְׁפִיכוּת אֲדַם זַכְּאַי: |
רש"י
"אין לו דמים" - אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו כאן למדתך תורה אם בא להרגך השכם להרגו וזה להרגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֵין לוֹ דָּמִים – אֵין זוֹ רְצִיחָה; הֲרֵי הוּא כְּמֵת מֵעִקָּרוֹ. כָּאן לִמְּדַתְךָ תּוֹרָה: אִם בָּא לְהָרְגְּךָ – הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. וְזֶה לְהָרְגְּךָ בָּא, שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁנּוֹטְלִין מָמוֹנוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק; לְפִיכָךְ עַל מְנָת כֵּן בָּא, שֶׁאִם יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן כְּנֶגְדּוֹ – יַהַרְגֶנּוּ (סנהדרין ע"ב ע"א).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
הרחב דבר
(א) וזה לא כתרגום אונקלוס על הפסוק "אם זרחה השמש" - "עיני דסהדיא נפלת עלוהי", והכי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות ובחיבורו דאם יש עדים אינו בכלל בא במחתרת כלל.
ולולי דעת רבותינו, אומר לדקדק מה שאמרו חז"ל שם ע"ז: "והתורה אמרה 'הבא להרגך השכם להרגו'". ולכאורה, הא מרבינן מדכתיב "והוכה" אפילו בכל אדם, מטעם רודף, ואם כן, מאי אולמא דבא להרגך?
אלא ודאי יש נפקא מינה בין בעלים לאחר, דבעלים אפילו מצד ספק רשאי להרגו, והיינו דאי' התם, דבבן על האב דווקא "אם זרחה השמש", היינו שברור כשמש שיש לו שלום עמך, אל תהרגהו, ואם לא - הרגהו. ולא דבבן על האב ודאי דלהרגו בא, אלא אפילו מספק כך הוא הדין.
וזה אינו אלא בבעלים, אבל אחר אינו רשאי אלא אם ברור דאנפשות קאתי, כדאי' ריש פסחים, וכפירוש רש"י שם; ולא כדמשמע מפירוש רש"י על סנהדרין שם, דבן על האב גם כן הוא ודאי.
ומעתה, הכי נמי יש בין מחתרת לגגו כו', דבבעלים רשאי לכתחילה להרוג בכל אופן שהוא, ואין צריך התראה לכולי עלמא; מה שאין כן אחר, דווקא מחתרת הוא כוודאי, והיינו דקאמר מחתרתו זהו התראתו, דשרי לכולי עלמא להרגו לכתחילה, אבל לא גגו כו'.
וכמו דלמאן דאמר דאחר אינו רשאי להרוג אפילו רודף ממש אלא אם כן התרה ממש, ודאי יש נפקא מינה בין אחר לנרדף עצמו, ומשום האי תנא מסיק רבא "ואמרה תורה הבא להרגך כו'", היינו משום דאחר בעי התראה.
הכא נמי למאן דאמר "מחתרתו זהו התראתו", ורודף אינו צריך התראה, מכל מקום דווקא ודאי ולא ספק. והא דכתיב "והוכה" אפילו אחר, וקאי גם על דרשה דגגו כו', אינו אלא אם הרג פטור, אבל לכתחילה אסור לאחר להרוג, אם לא שברור אצלו שהוא הולך להרוג, והיינו מחתרת דווקא.מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
אם זרחה השמש עליו [ר' ישמעאל אומר,] וכי השמש עליו בלבד זרחה והלא על כל העולם כולו זרחה. אלא מה שמש שלום בעולם אף זה אם ידוע הוא שבשלום עמו והרגו הרי זה חייב. כיוצא בו ופרשו השמלה וגו' (דברים כב) מחוורין הדברים כשמלה, כיוצא בה על משענתו על בוריו. אף כאן אתה אומר כן אם זרחה השמש. (רבי ישמעאל אומר,) אתה אומר לכך בא, [או אינו בא אלא] לחלק בין יום ללילה. לומר אם הרגו ביום חייב ובלילה יהא פטור. תלמוד לומר ולנערה לא תעשה דבר. וכי מה למדנו (לרוצח) [מרוצח] מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה להלן לא חלק בין יום ללילה אף כאן לא תחלוק בין יום ללילה. מה כאן אם קדמו והרגו פטור, אף להלן אם קדמה והרגתו פטורה. ומה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת, אף כאן היו לו מושיעון הימנו והרגו חייב.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלב. אם במחתרת ימצא הגנב . כבר פירשו חז"ל בסנהדרין (דף עח) שאם שידעינן שמחשבת הגנב שאם יעמוד בעה”ב כנגדו יהרגנו, ולכן הותר להרגו כדין רודף אף שהוא לא בא רק לגנוב וחשב שלא ימצאנו. כיון שעל הצד והספק שירגיש בעה"ב ויעמוד נגדו הוא מוכן להרגו, הותר להציל עצמו בדמו של זה. ומזה למד ר' ישמעאל ביומא (דף מו) שספק פקוח ופש דוחה שבת וקיש לומר משפיכות דמים.
ומה שאמר אם זרחה השמש עליו , דעת הראב"ד (בפ"ט מה' גנבהח ה"ח) שאינו יוצא מפשוטו שביום אסור להרגו. וכ"כ הכסף משנה בשם ר"ח וכ"כ הרמב”ן. כפי דרך הפשט שאם זרחה השמש על הגנב, אדם רואהו ומכירו, לא יהרג, כי זה לא יהרוג את הבעה"ב רק יברח ממנו. וכ”כ הרשב"ם והראב"ע. ואין זה סותר לדברי המכלתא, שפי' מה שאמרו זרחה השמש, הוא דוגמא. שאם זרחה השמש על הגנב שכולם יראו אותו, לא יערב לבו להרוג, ולא בא רק לגנוב. וכשיראו שגנב, ישליך הגנבה מידו. ובענין זה תרגם אונקלוס, עינא דסהדיא נפלת עלוהי. רוצה לומר אם הוא באופן שרואים אותו שאז ברור שלא בא על רציחה. וזה דומה עם מה שאמרו שאם היה לו מושיעין הימנו והרגו, חייב. וכמו שאמר ברמב"ם (שם הי”א).
ועל זה אמר אם זרחה השמש עליו. שזריחת השמש על כל העולם אין מועיל אם הוא במקום שאין רואים אותו, בין בלילה בין ביום. וזיל בתר טעמא אחר שהיתר הריגתו הוא מפני שהוא רודף. אם כן אמדינן אם הוא רודף אם לאו. ולכן הוכפל זה בנערה המאורסה, ללמוד מא' לחברו. וכן במה שאמרו ופרשו השמלה הוא דוגמא שה"ה בירור אחר הדומה כפרישת השמלה.
ולפי זה, מה שאמר הרמב”ם שאין חלוק בין יום ולילה, רצונו לומר אם הוא במקום סתר ובמקום שאין אנשים. כי לרוב אין אנשים בלילה. ודבר לפי הרגיל, והעקר שאזלינן אחר האומדנא אם בא על עסקי נפשות או לא. ואין הבדל ביניהם לדינא.