[יד] ולא מתו. אבל גבי "וסר" דלעיל (פסוק כה) לא הקשה, מפני שיש לפרשו "וסר הערוב" על ידי שיהיו מתים יהיו סרים לבסוף ולא יהיו נמצאים, ומשה בא להגיד שתוסר ממנו המכה, שזה היה כונת פרעה. אבל כאן דכתיב "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב", אין לפרש שהיה סר על ידי מיתה, דכאן כיון דבא הכתוב לומר שהקב"ה היה עושה דברי משה - הוי למכתב המעשה שעשה, דהיינו המיתה שהיה ממית אותם, לא "ויסר" שהוא נמשך מן המיתה, אבל מדכתיב "ויסר" שמע מינה דלא היה ממית אותם רק הלכו להם, וזהו שהיה עושה הקב"ה:
מלת ויסר זרה בדקדוק. כי הפעלים השניים לעולם האות הראשון קמוץ כמו. וישב. ויקם. ואם היה האות האחרון חי"ת או עי"ן או רי"ש שלא ידגשו. יהיה האות הראשון בפת"ח גדול. כמו: וינח ביום השביעי. וינע לבבו. ויסר אליה. ואלה מהבנין הקל, כי מהבנין הכבד יהיה האות הראשון בפת"ח קטן. אם לא היה האות האחרון אחת מהאותיות הנזכרות. כמו: וישב את כל הרכוש. והנה בא וַיָּסַר תחת וַיָּסֶר, כמו: ויסר את אופן מרכבותיו.
ונכון הוא להיות ויסר הערוב מהבנין הקל. כמו: וסר הערוב.
ויסר הערוב. לא אמר וימת הערוב כמו שאמר בצפרדעים וימותו הצפרדעים, כי כוונת הש"י במכות הוא לצער אותם ולמרר את חייהם לא שיגיע להם מהם שום תועלת ועל כן הוצרך להמית הצפרדעים ביניהם להיות להם לצער וכן אמר משה בדבריו שאמר להכרית הצפרדעים והכרת הוא המיתה ואע"פ שאמר וסרו הצפרדעים, ר"ל כי בהכרתם ומותם תסור המכה מהם. והוצרך הערוב שישובו למקומותם במעונותם כאשר באו משם לא להכרית ולהמית אותן ביניהם כי תגיע להם תועלת בזה ואדון הכל יתברך לא לכך נתכוון.
"ויעש ה' כדבר משה". שתיכף התחילו לצאת מן הבתים ולשוב אל מעונתם עד שביום מחר לא נשאר אחד, ויש הבדל בין נשאר ובין נותר, שהנשאר הוא בכונה כמ"ש בכ"מ
כי מצריים רצו להשאיר מהם וליהנות מעורותיהם ולא נתמלא רצונם
ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג, ז).
