מלבי"ם על שמות ח

(א)"נטה". לא אמר קח מטך כמו למעלה כי כבר היה המטה אצל אהרן מעת מכת דם, והעל את הצפרדעים כי ההשרצה נעשה ע"י ה' כנ"ל [ז' כח]:

הערות

[א] ועוד לאלוה מלים עפמ"ש בברכות [דף ז'] לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, ויפלא מדוע מביא מאמר זה של ענני ה' ענני שאינו שייך לכאן, שרצה להוכיח שיהיה אדם זהיר בתפלת המנחה, ונראה עפמ"ש בזוה"ק דאין כשפים שולטים רק מחצות היום עד חצות הלילה, אבל מחצות הלילה עד חצות היום אין כשפים שולטים, וממ"ש ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו אין להוכיח שיהיה אדם זהיר בתפלת המנחה, שי"ל שזה היה במקרה שעד זמן המנחה התעסקו נביאי הבעל בקרבנם ולעת המנחה נגש אליהו, ע"ז מביא שאליהו אמר ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וכיון שהתירא שיחשדוהו בכשפים הי"ל להקדים מעשהו קודם זמן המנחה, שאז א"א לעשות כשפים ולא יוכלו לחשדו בכשפים, ומזה מבואר שכוון מעשהו בעלות המנחה, משום שאז הוא עת רצון ולעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה. והנה מ"ש שאליהו התפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם, זה הוציאו מהנס השני שנעשה שאלישע יצק על ידו י"ב כדים מים, ומזה נעשה בנס תעלת מים גדולה סביב למזבח, והאש לחכה את המים אשר בתעלה, ונס זה היה שלא לצורך, וע"כ שהתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וע"כ נעשה תעלת מים סביב שכבר אמרו חז"ל שהכשפים נבדקים במים ולא יכלו לאמר מעשה כשפים הם, וע"ז בקש ענני שתי פעמים על האש ועל המים, וכן היה בפרעה שכבר בארנו שמ"ש בא אל פרעה שהוא שיבא לפלטין היה אחר חצות היום, ופרעה שחשדו בכשפים, כשאמר למתי אעתיר אמר למחר, ר"ל מחר בבקר שא"א לעשות כשפים, כי עתה אחר חצות חשד אותו שיעשה כשפים, ועז"א משה, כדברך, שיסורו מחר בבקר, למען תדע כי אין כה' אלהינו ואינו מעשה כשפים, ואראך עוד שאינו מעשה כשפים כי יסורו הצפרדעים וכו' רק ביאור תשארנה וביאור א"א לעשות כשפים:

 

(ג) "ויעשו". ומפרש שלא עשו ממש כי היו רק בלטיהם מעשה אחיזת עינים, ויל"פ מ"ש ויעלו הוא פעל עומד, כמו בעלותה את אישה [ש"א ב' י"ט], כי אעלה את המלך ירושלים [ש"ב י"ט ל"ה], שמלת את כמו עם, שעלו עם הצפרדעים, וע"י אחיזת עינים בלכתם עם הצפרדעים העולים כדרכם נדמה שהם עשו זאת:

(ד) "ויסר הצפרדעים". כבר ראה פרעה שאין ממש בחרטומים אחר שאינם יכולים להסירם, ואמר למשה ולאהרן שאם יסירו הצפרדעים ע"י תפלתם יתודע לו שהוא פועל אלהים כי המופת יבחן מצד הפכו ואז ישלח את העם:

(ה) "ויאמר משה לפרעה התפאר עלי". פירושו כמו מ"ש [שופטים ז' ב'] פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי, אמר לו, אחר שאתה בלתי מאמין בנסי ה' הלא גם אם אעתיר אל ה' ויסורו הצפרדעים ג"כ תתפאר עלי שלא אני עשיתי זאת רק שסרו מעצמם במקרה, וע"כ כדי לברר הדבר במופת צריך ג"ד: א] שיקבע זמן ויסורו ברגע שקבע להם ועז"א למתי אעתיר, ב] לך ולעבדיך, באשר עקר ביאת המכה היה בשבילך שפרעה התחיל בעבירה תחלה וצריך שעקר התפלה יהיה שיסורו ממך ועי"ז יושעו גם עבדיך, וכן בסורם יסורו תחלה ממך ומבתיך ואח"כ מעמך, ג] רק ביאר תשארנה, שאם יסורו כולם עדיין יתלה הדבר במקרה אבל ע"י שישארו ביאור לזכר עולם ידע שהוא פועל אלהים אשר זכר עשה לנפלאותיו:

(ו) "ויאמר למחר". פרעה חשב כן באמת שמשה עשה זאת ע"י כשוף ושיודע שעתה הגיע עת שיסורו מעצמם, ע"כ רצה לנסות אם ישארו עוד היום ולמחר יסורו, ויאמר כדברך באר לו הג' תנאים הנ"ל, א] כדברך שיסורו למחר למען תדע כי אין כה' אלהינו, שהוא הפועל דין בהבאת המכה ופועל רחמים בהסרתה שזה מרומז בשני השמות ה' ואלהים:

(ז) "וסרו". זאת שנית שיסורו תחלה ממך ומבתיך ואח"כ מעבדיך ואח"כ מעמך, ג] שרק ביאור תשארנה"[א]":

(ח) "ויצא משה מעם פרעה". מזה מבואר כדעת רש"י ז"ל שכתב שאלו נאמר מתי אעתיר היינו מתי אתפלל, אבל כשאמר למתי פי' שאני אתפלל תיכף שיכרתו באותו זמן שתקבע, ולכן יצא תיכף והתפלל שיסורו למחר, והרמב"ן דייק עליו שע"ז היל"ל ויעש ה' כדבר משה ממחרת כמ"ש במכת דבר, וע"כ דעתו שלמ"ד למתי נוספת, ופי' שלא התפלל עד למחר, וע"ז אשיב שאם היתה התפלה שיסורו הצפרדעים גם מן היאור היתה שאלתו צודקת, אבל כיון שהצפרדעים אשר ביאור נשארו, היה תפלת משה רק שמה שהצפרדעים [שכפי הטבע לא יתקיימו ביבשה רק במים] חיים ביבשה שזה היה נס, יופסק הנס הזה, וכפי הטבע יתקיימו יום אחד ביבשה רק א"א להם לחיות ביבשה יותר מיום א', ותיכף שהתפלל ונפסק הנס לא היו עתידים לחיות רק יום אחד והיו עתידים למות למחר, וע"כ לא יכול לאמר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת כי ה' עשה הדבר תיכף שתיכף נפסק הנס מה שהיו חיים ביבשה בנס, ועד למחר שהתקיימו היו כפי הטבע, שלא ימותו תיכף מחסרון מים, ומ"ש ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה שהוא מיותר שהיל"ל סתם ויצעק משה אל ה' כמ"ש בערוב ובברד ובארבה, נראה כי אחר שמכה זו היה לה גבול עד כמה תשמש, היה ראוי שבעת תסור המכה ימותו גם הצפרדעים אשר ביאור שהיו ג"כ בריאה חדשה רק לשעתה, והוצרך משה להתפלל שלא יסורו רק הצפרדעים אשר שם לפרעה, ר"ל הצפרדעים אשר היו ביבשה שהם היו מיועדים להכות את פרעה, לא הצפרדעים שביאור שלא הזמין אותם על פרעה להכותו, עליהם בקש שישארו, וע"ז הוצרך לצעוק כי פלגא לא עבדי, ועז"א:

(ט) "ויעש ה' כדבר משה". שישארו הצפרדעים אשר ביאור להיות זכר לנפלאותיו, וימותו הצפרדעים מן הבתים של פרעה ומן החצרות ששם גרו עבדי פרעה ומן השדות ששם נמצא ההמון כמ"ש וסרו ממך ומעבדיך ומעמך כנ"ל:

(י - יא) "ויצברו". פרעה חשב שמ"ש וסרו הצפרדעים היינו שילכו להם כמו מ"ש וסר הערוב, אבל כונת משה היתה שימותו כדי שתבאש הארץ וירא פרעה כי רק היתה הרוחה קצת לא ישועה לגמרי, עי"כ הכביד את לבו, שחשב שמשה לא קיים את דברו, ויש הבדל בין הכביד לבו ובין חזק לב, שר"ל שהיה ירא ומלא פחד ובכ"ז הכביד לבו שלא לשלח:

(יג) השאלות (יב - כח) אחר שאמר שעפר הארץ יוציא כנים היל"ל ויך את עפר הארץ והיה כנים וכו' ותהי הכנם באדם ובבהמה דהא מן העפר בא אל האדם והבהמה, ולמה אמר שתי פעמים ותהי הכנם באדם ובבהמה, ומ"ש אצבע אלהים הוא, ופרעה ועבדיו לא קראו את ה' רק בשם הויה לא בשם אלהים אם לא בכנוי אל ישראל, ומשמע שע"י מאמר החרטומים חזק לב פרעה והיה מהראוי בהפך: מז"ש וגם את האדמה אשר הם עליה. ומה זה שאמר ושמתי פדות, למה לא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, שממ"ש ויעש ה' כו משמע שעשה תיכף, למה התעורר עתה שיזבחו בארץ שזה היה יכול לאמר תיכף, ולמה אמר שלא ירחיקו ללכת: "ותהי הכנם באדם ובבהמה". ה' אמר שעפר הארץ יהיה כנים שזה עקר המופת, וספר הכתוב שהכנימה [ר"ל הוית הכנים והרחוש כפרש"י] התחיל באדם ובבהמה ומהם נתפשטו על העפר, והיה זה משני טעמים: א] בל יטעו שהוא ענין טבעי כמ"ש הרי"א שע"י שנתעפש עפר הארץ ע"י הצפרדעים נולדו הכנים כמ"ש בשמו למעלה [ז' כ"ה] לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה, ב] י"ל בהפך שלידת הכנים מן העפר [ר"ל הכינה הרוחשת, עיין תוס' שבת י"ב] הוא בריאה יש מאין, ואין להרבות בנס שלא לצורך, לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה שהוא טבעי שיולדו שם כנים מחמת הזיעה, ומשם התפשטו למלאת כל עפר הארץ, ולא היו בריאה יש מאין, והנס היה מה שפתאום התרבו כ"כ עד שנתמלא עפר הארץ כולו מהם:

(יד) "ויעשו וגו' להוציא את הכנים". לדעת חז"ל פי' שרצו לעשות ולא יכלו, שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, והנכון שהחרטומים רצו להוציא את הכנים היינו להוציאם מן האדם והבהמה שלא ימצאון שם, שכבר ראו שפרעה לא שם לבו ע"מ שהעלו את הצפרדעים, ועשה עקר הבחינה עם משה במה שיסורו הצפרדעים, ורצו הם להסיר את הכנים, ומבואר שעל הכנים הנולדים בבע"ח יש רפואות ותרופות להוציאם ולהמיתם ע"י סמים ומשיחות לנקות הזיעה ומותרי העור, והחרטומים היו מומחים בזה, רק עתה לא יכלו כי היה ענין השגחי, שלא יועיל שום תרופה טבעית לזה, ונשארו הכנים באדם ובבהמה, וגם רמז עמ"ש בפי' תהלים עמ"ש ויבא ערוב גו' כנים בכל גבולם שמכת הכנים לא סרה מהם ונשארה בכל אנשי הדור ההוא, שגם אחר שהביא מכת ערוב היה כנים בכל גבולם, ועז"א ותהי הכנם באדם ובבהמה, ר"ל שנשארה בהם לעולם, שכבר כתבתי שמכת כנים לא היה להורות איזה דבר רק להכות אותם במכת בזיון, שלכן בא שלא בהתראה ולא סרה מהם גם אח"כ:

(טו) "ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים הוא". כשתראה בכל הפרשיות האלה לא תמצא שפרעה והמצרים יקראו את ה' בשם אלהים רק בשם הויה, כי שם אלהים היה מיוחד אצלם למערכת השמים או לאלהיהם, לא לאלהי ישראל שקראוהו הויה, אם לא כשאמרו בכנוי לכו זבחו לאלהיכם בארץ, ר"ל אלהי ישראל, לא סתם אלהים, ומבואר שמ"ש אצבע אלהים הוא, לא כוונו על אלהי ישראל שהיה להם לומר אצבע ה' הוא, או אצבע אלהי ישראל, כי מכה זו באה בלא התראה חשבו שלא בא מאת אלהי ישראל בשביל ישראל, שא"כ היה צריך להודיע זאת למשה ושמשה יתרה בו תחלה, ואמרו שזה מכה שחלה עליהם מאת אלהי מצרים שנקראו אצלם סתם בשם אלהים, וכן פי' הראב"ע אצבע אלהים הוא לא באה זאת המכה בעבור ישראל רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים, ועי"כ ויחזק לב פרעה, שלא היה ירא עוד כלל כי סר ממנו הפחד:

(טז) "ויאמר ה' אל משה". עתה התחיל הסדר השני של המכות, אחר שהראה להם במופת מציאות ה', באו שני עדים לברר פנת ההשגחה וכמ"ש בהקדמה לסדרי המכות למעלה ז' י"ד עיי"ש:

(יז) "הנני משליח". פעל שלח שבא בהפעיל מורה על הגירוי, כי החיות הרעות נמצאו שם תמיד רק ה' שם בטבעם להתחבאות מבני אדם ביערות ובמערות ובמחילות עפר כמ"ש תזרח השמש יאספון, ובעת משלחת מגרה אותם בבני אדם ויוצאים ממחבואם לטרף טרף כמ"ש והשלחתי בכם את חית השדה, וסדר שתחלה אגרה אותם בך ואח"כ בעמך, וכמ"ש פרעה התחיל בעבירה תחלה התחילה בו הפורענות, ותחלה יפלו על ב"א בשוקים וברחובות אח"כ אשליחם בבתיך, שלרוב גם בעת משלחת לא יכנסו אל הבתים, ואחר שיתחילו לכנוס בבתיך יכנסו בבתי מצרים עד שימלאו בתי מצרים את הערב, וגם האדמה אשר הבתים עומדים עליה שיעשו להם מחילות באדמת הבתים ושם ירבצון:

(יח) "והפליתי". ובאשר סדר הזה השני של עד"ש בא לברר פנת ההשגחה, שפרעה לא האמין שה' העליון משגיח בקרב הארץ בהשגחה פרטית, וכמ"ש למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, באר לו שזה יתברר במכה זו, שאפלה את ארץ גושן, ששם לא יהיה ערוב, וזה יהיה מצד שעמי עומד עליה, וזה נס מיוחד ומופלא, שהבדלה זו שהבדיל ארץ גושן בזה הוא ענין מופלא ונסיי, לז"א והפליתי, שהוא ההבדלה הפלאיית, וכולם ידעו שזה נעשה בנס מצד שעמי עומד עליה, ופי' במדרש א"ר אמי כאדם שאומר לחברו לא יטול פלוני בטאריקו זו שפלוני פטרוני עומד עליו, כי לשון עומד עליה לא נמצא על הישיבה בארץ, שעל זה בא הלשון אשר עמי גר שם או יושב או שוכן שם, על כן פי' כמו והוא עומד על הגמלים, לנער הנצב על הקוצרים, שהם יגינו על הארץ לבלתי היות שם ערוב, ור"ל כי מכת דם וצפרדע נמצא גם בארץ גשן והזיק להמצריים רק שישראל נצולו, אבל מכת ערוב לא נמצא שם כלל אף בבתי המצריים, ובזה יתברר לך כי אני ה' בקרב הארץ, ומשגיח בהשגחה מיוחדת על עמי וצאן מרעיתי:

(יט) "ושמתי פדות". פי' הרמב"ן שגם אם יהיה איש מישראל בארץ מצרים ששם יהיה הערוב לא יזיק את איש ישראל, ותפס לשון פדות, לומר שהחיה שתרצה להשחית איש מישראל תשחית איש מצרי תחתיו, והמצרי יפדה את ישראל מידה, וכמ"ש במדרש מלמד שהיו ישראל ראוים ללקות בזאת המכה ונתן הקב"ה את המצריים פדיונם. למחר יהיה האות הזה, ממה שלא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה, ושם אומר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, ופה אמר ויעש ה' כן, מבואר שה' עשה את הדבר תיכף, ר"ל כי באשר החיות שוכנים ביערות רחוקים מן הישוב, צוה ה' שתיכף יתחילו לצאת ממעונותיהם ללכת אל ערי המצריים שלזה צריך זמן עד למחר, וא"כ הפקודה שהחיות ילכו ממקומם התחיל תיכף, רק לא התחילו להשחית ולכנס אל הבתים עד יום מחר שאז היו מקובצים כולם, ואז נהיה האות שהתחילו להשחית את המצריים, ואז היה ההפלאה בין המצריים ובין ישראל, וכן החיות שנמצאו ביערות ומדבריות של ארץ גשן, עזבו כולם את ארץ גשן והלכו למצרים, ועד מחר לא נמצא בארץ גשן אף חיה אחת, ונעשה האות והמופת על פנת ההשגחה:

(כ) "ויעש ה' כן". שתיכף יצאו החיות ממעונתם, ויבא ערוב כבד, זה נגמר למחר כנ"ל:

(כא) "לכו זבחו לאלהיכם בארץ". עד עתה חשב פרעה שאלהי ישראל לא נמצא בארץ מצרים שהיא מיוחדת לאלהי מצרים, ומשכן אלהי ישראל הוא במדבר דרך שלשת ימים רחוק ממצרים [שכן היו חושבים העמים הקדמונים שכל אלהים י"ל מקום אחר מיוחד למשכנו], וע"כ צריך שעמו העובדים אותו ילכו דרך שלשת ימים עד המקום אשר הוא חונה שם, אבל עתה שברר לו משה שאלהי ישראל נמצא גם בארץ מצרים כמ"ש כי אני ה' בקרב הארץ א"כ א"צ שתצאו אל המדבר, ולכו זבחו לאלהיכם בארץ אחר שהוא נמצא גם פה:

(כב) "ויאמר משה לא נכון לעשות כן". משני טעמים: א] מצד היושר והכבוד כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו, שהצאן שנזבח לה' הם תועבת מצרים, ר"ל שהם עבודה זרה שלהם שהם עובדים למזל טלה והצאן קדושים בעיניהם ואין ראוי לבזות אמונתם מע"ז שלהם בפניהם, ב] ולא נוכל לעשות מפני הסכנה שיש בדבר, כי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ולכן דרך שלשת ימים נלך:

(כד) "ויאמר פרעה". הסכים לשלחם לזבוח במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת אחר שאלהיכם נמצא בארץ בכ"מ, ומה שאתם הולכים אל המדבר הוא רק שלא תזבחו הצאן לעיני המצריים שעובדים אותם, די בשתצאו מן הארץ אל המדבר שלא יראו המצריים בזיון תועבותם וא"צ להתרחק דרך ג' ימים, והוסיף לאמר העתירו בעדי, שפרעה חשב שלא תסור המכה עד שישלחם לעבוד את ה' ויתפללו בעדו בעת העבודה, וע"כ בקש שלא ירחיקו רק יעבדו במקום קרוב כדי שיתפללו עליו תיכף להסיר המכה ממנו:

(כה) "ויאמר משה". השיב לו שלא יהיה כאשר חשבת שלא תסור המכה עד שתשלחנו לעבוד ושם נתפלל עליך, לא כן כי אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' תיכף ויסר הערוב מחר, כי כמו שהיה צריך מהלך יום אחד עד שהגיע הערוב מן היערים אל ערי מצרים, כן צריך יום בחזרה עד שיגיעו אל מעונתם, והגם שאני אתפלל תיכף לא יסור מן הארץ עד מחר, כי ישהה יום אחד בהליכתו וגמר ההסרה יגמר מחר, רק אל יוסף פרעה התל, ר"ל שאם יתעכב הערוב עד שתשלח את העם יהיה נראה שאתה שולחם מפני הכרח המכה ובאונס, וה' רוצה לנסות אם תקיים דברך אחר שתסור המכה ולא תוסיף התל כמו שעשית במכת הצפרדעים:

(כז) "ויעש ה' כדבר משה". שתיכף התחילו לצאת מן הבתים ולשוב אל מעונתם עד שביום מחר לא נשאר אחד, ויש הבדל בין נשאר ובין נותר, שהנשאר הוא בכונה כמ"ש בכ"מ כי מצריים רצו להשאיר מהם וליהנות מעורותיהם ולא נתמלא רצונם