"משיתהו" - כתרגומו שחלתיה והוא לשון הוצאה בל' ארמי כמשחל ביניתא מחלבא ובל' עברי משיתהו לשון הסירותיו כמו (יהושע א) לא ימוש לא משו כך חברו מנחם ואני אומר שאינו ממחברת מש וימוש אלא מגזרת משה ולשון הוצאה הוא וכן (שמואל ב כב) ימשני ממים רבים שאילו היה ממחברת מש לא יתכן לומר משיתהו אלא המישותיהו כאשר יאמר מן קם הקימותי ומן שב השיבותי ומן בא הביאותי או משתיהו כמו (זכריה ג) ומשתי את עון הארץ אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה כגון משה בנה עשה צוה פנה כשיבא לו' בהם פעלתי תבא היו"ד במקום ה"א כמו עשיתי בניתי פניתי צויתי
ויהי לה לבן. היתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך ואף פרעה היה מחבקו ומנשקו והיה משה נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו בארץ לאות מה שעתיד לעשות לו בסוף ויצא מתוך פלטרין של פרעה מי שאבד אותו ואת מלכותו ויצא אש מתוכו ושרפתו כענין שכתוב בחירם מלך צור שאמר לו הקב"ה (יחזקאל כח) ואוציא אש מתוכך היא אכלתך ואחנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך וכן לעתיד מתוך רומי עתיד לצאת שיחריב אותה מלך המשיח הוא שנתנבא ישעיה (ישעיה כו) כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר וכתיב (שם) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, וכתיב (ישעיה כז) שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה.
ותקרא שמו משה. זכתה בזה בתיה בת פרעה שנקבע לו לעולם אותו שם שקראתו היא על שם הנס שנעשה בו במשה שהוציאתו מן המים וניצל מן המיתה ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו.
"ותקרא שמו משה" ממלט ומושה את אחרים מצרה:
" ותאמר כי מן המים משיתיהו" הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים:
ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר עד ויהי בימים ההם. ספר הכתוב שאחרי שגדל הנער הביאתהו יוכבד הצדקת לבת פרעה לאמר הא לך גברתי הנער אשר נתת עמדי. ואמנם אמרו ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ולפי שהשם והגזרה ההיא הם כפי הלשון העברית והיא לא היתה מדברת בלשון יהודית כי מצרית היתה לשונה גם לא יתכן ששאלה לנשים העבריות על שמו וגזרתו כי מה לה לצער הזה לכן השכל נותן שהיא קראתהו בשם מצרי נגזר ממלת הסרה באותו הלשון ושאותו שם העתיקו כותב התורה ותרגם בלשון הקדש בשם משה וכן כתב הראב"ע שמשה שם מתורגם ושבלשון מצרי היה נקרא מוניוס כמו שהעיד שהוא ראה בספרי הצאבה שהועתקו מלשון מצרי ללשון קדר. ואם היה הדבר כן בשם משה מי המונע לומר כזה בשם אדם וחוה איש ואשה וקין ושת ונח ופלג ושאר שמות העצם מהאנשים הראשונים שעם היותם נגזרים משמו' הענינים יתכן שהיו מועתקים ומתורגמים ללשון העברית מהלשון אשר דברו בו ראשונה ולא תלקח אם כן מהם ראיה על היות הלשון העברית ראשונה ללשונות כלן ושבה נברא העולם וניתנה התורה כדברי חכמינו זכרונם לברכה הקדושים וכמו שפרשתי בסדר בראשית:
אבל זה א"א לציירו בשום לשון רוצה לומר שיועתקו ויתורגמו שמות העצם הפרטים הנגזרים מהענינים מלשון ללשון עם היות שיועתקו הענינים אשר מהם יוגזרו לפי שהיה זה חסרון גדול וסכלות עצום לא יעשהו שום בעל שכל הלא תרא' שמי שיקרא ד"מ שמעון בלשון עברי נגזר מלשון שמיעה יקרא שמעון גם כן בכל לשון מהלשונו' עברי או ערבי רומי או פרסי יוני או הודיי וזולתו לפי ששם העצם הפרטי לא יתורגם ולא יועתק מלשון ללשון בשום צד אבל שם הענין שממנו נגזר שם שמעון שהיא מלת שמיעה תתחלף אצל כל אחד מבעלי אלה הלשונות וזה הענין פשוט ומוסכם בכל הלשונות ולכן כל מעתיק ספר ומתרגם אותו יעתיק כל מלה ומלה מהענינים והספורים והשמות הכוללים זולתי שמות בני אדם הפרטים שלא יתרגמם בשום צד אבל יזכור אות' בשמות שהונחו להם בראשונה וכן עשה אונקלוס ושאר המתרגמים ולכן תרגם ותקרא שמו משה וקריאת שמיה משה ואמרת ארי ממיא שחלתיה שהוא לא תרגם שם משה אבל תרגם מלת משיתהו ולכן לא נשאר שום יחס בלשון ארמית ללשון משה עם לשון שחלתיה כמו שהיה בהם היחס וההדמות בלשון העברית ומפני זה זכרה התורה שמות האנשים הפרטיים כפי מה שנקראו בלשונותיהם בראשונה לכן יתרו ורעואל בלק ובלעם סיחון ועוג פוטיפר אסנת בת פוטיפרע שהם שמות מלשונות העמים ואין ספק שהיו נגזרים בלשונותם משמות ענינים שקרו וכבר כתב הראב"ע שצפנת פענח שקרא פרעה שם יוסף היה שם מצרי שפירושו מגלה עמוקות ועם היותו שם ליוסף העברי לא העתיקהו התורה לאמר ויקרא פרעה שם יוסף מגלה עמוקות לפי ששמות העצם הפרטיים לא יועתקו מלשון ללשון ואחר שהדבר כן איך נאמר אנחנו בשם אדוננו מרע"ה שהעתיקה התורה שמו המפורסם שנקרא בו מלידתו אשר לא כדת אם היה שמו מוניוס כדברי ראב"ע ולמה לא עשתה התורה בו כמו שהוא אומר ומעיד שעשה בעל לשון קדר כשהעתיק ספרי הצאבה מלשון מצרית שזכר שם מוניוס תמיד כאשר הוא בלשון המצרית ולמה התורה לא תעשה כן אבל בלי ספק כל זה הוא טעות מבואר להראב"ע ושאר המפרשים כי הנה אדון הנביאים נקרא משה מתחלה עד יום מותו ולא הועתק שמו ולא נשתנה והטעות הזה קרה להם בחשבם שמה שאמרה תורה ותקרא שמו משה יחזור לבת פרעה ושהיא אמרה מדברת בעדה כי מן המים משיתהו שרוצה לומר כי מן המים משיתי אותו ואין הדבר כן כי כל תי"ו הנקבה הנזכר בזה הפסוק היא כנוי לצדקת אם משה לא לבת פרעה כמו שאמר ותקח האשה את הילד ותניקהו ותביאהו לבת פרעה. ועליה נאמר גם כן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ופירוש הכתוב כך הוא שאמו של משה לקחה הילד ותניקהו ואחרי אשר גמלתו הביאתהו לבת פרעה שלקחה אותו לה לבן וכשהביאתהו לפניה קראה שמו משה רוצה לומר יוכבד הנזכרת קראתהו כן כי היא אמרה לבת פרעה שהיא ובני ביתה היהודים קראו שמו משה ותאמר רוצה לומר אמו של משה אמרה לבת פרעה כי מן המים משיתהו כלומר גברתי הלא קראתי אותו משה ע"ש המאורע שהיה לך עמו כי מן המים משית אותו ותדע ותשכיל מזה שמלת משיתהו אינה פועל עבר למדבר בעדו עם כנוי הזכר אבל היא פעל עבר לנמצאת לנוכח עם כנוי הזכר וזה מסכים לדקדוקו שאם היה לשון למדבר בעדו היה לו לומר משיתיהו עם יו"ד בין התי"ו והה"א כי הוא סימן למדבר בעדו וענינו משיתי אותו אבל הוא חסר יו"ד בין התי"ו והה"א משיתהו שפירושו משית אותו והוא על משקל אוי לי אמי כי ילדתני. לבבתני אחותי כלה לבבתני שהם כלם לנקבה לנוכח רוצה לומר ילדת אותי לבבת אותי. ולכן אין שם יו"ד אחר התי"ו ולא תמצא חסרון יו"ד במדברים בעדם בין זכרים בין נקבות כמו כי מאסתיהו. אם אנכי ילדתיהו. ואני עשיתיני לא מצאתיה על כן לא נתתיה. כל אלה בזכרים המדברים בעדם בכנוי לזכר או לנקבה וכלם עם יו"ד אחר התי"ו. ובנקבה בקשתיהו ולא מצאתיהו וגם אנכי השאלתיהו שכלם בספרים המדוייקים עם יו"ד אחר התי"ו לסימן המדברת בעדה. הנה התבאר מזה שאמו של מרע"ה היא היתה אשר קראה את שמו משה בלשון העברית לא בת פרעה ושלא הועתק ולא תורגם שמו של משה מלשון מצרית ללשון עברית כדברי הראב"ע ושעל אמו של משה אמר הכתוב ותאמר כי מן המים משיתהו שהיא אמרה לבת פרעה הנה אנכי קראתי שמו משה בלשוננו העברית לפי שאת משית אותו מן המים. ואמנם עדות הראב"ע שראה בספרי הצאבה שהיו קורין למשה מוניוס אינו סותר לזה ואפשר שיהיה על אחד משני פנים. האחד שמוניוס הוא עצמו משה כי הוא שם קרוב במבטא לשם משה לפי שהגזר הא' הוא אחד בשניהם רצונינו וזהו האות השרשיית הראשונה של שם משה אמנם השנית שהיא שי"ן היא עצמה הסמ"ך שבמוניוס כי ברוב האומות קורין את השי"ן סין וגם היום הישמעלים קורין לו מיסא והנה אין בו האות השלישי מהשרשיית רצו' הה"א שהיא למ"ד הפועל לפי שאינה ניכרת במבטא ולכן לא יכתב בשום לשון שם משה עם ה"א זולתי בלשון העברית ומה שהוסיפו בשם מוניוס גזר ני"ו היה מהשנויים אשר יקרו בהחליף ובהעתיק השם מלשון ללשון באמצעות לשון אחרת כמו שהיה מועתק שם משה העברי אל לשון קדר באמצעות לשון מצרי ואולי שהיה גם כן באמצעות היונית או הפרסיית או לשון אחרת שכל אחד משנה שנוי מה בשמות העצם כפי דרך המבטא שלו הלא תראה שהרומיים קורין שם משה מוישיש והיהודים קורין לפלאטו האלקי אפלטון וקורין לאלישנדרי אלכסנדרוס לפי שרוב שמות העצם עם היותם אחד בכל הלשונות מבטאם משונה מלשון ללשון אם מעט ואם הרבה לא שיעתיקו השמות כי תמיד יקראום כפי הנחתם הראשונה אבל שישתנו מדרך המבטא שנוי מה בכל אומה ואומה וכן הוא הענין במוניוס שהוא עצמו שם משה אלא שנשתנה מטבע חלוף המבטאות בלשונות אשר עבר בהם. והפן השני הוא שאנשי לבב יאמרו לי ששם מוניוס בלשון מצרים הקדומה פירושו מפליא ונקרא כפי זה אדון הנביאים אצל המצריים בזמן שליחותו מפליא מפני הפלאות שעשה לעיניהם יהיה אם כן מוניוס לו שם התואר נוסף על שמו העצמי שהוא משה. ואולי שמוניוס ענינו מאניוס שפירושו בלשון יון גדול או מפליא לעשות והיוצא מזה כלו ששם משה היה שמו העצמי שעטרה לו אמו ושם מוניוס שקראוהו המצרים הוא שם התאר למעלתו וגודל חכמתו מונח מהמצרים ואחרי היותו בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה והתפרסם מעשיו וחכמותיו הנפלאים כי כן קראנוהו אנחנו גם כן בלשוננו מחוקק ואיש האלהים ועבד י"י ודומיהם:
"ויגדל הילד". והיה מהשגחת ה' שגם אחר שגדל שכבר עברה החמלה שעורר לבה עליו בעת שמצאה אותו עזוב ומושלך בכ"ז לקחה אותו לבן, וזה היה מהשגחת ה' שיגדל בבית
מלך ושם למד כל חכמת מצרים והיה לו לב אמיץ בגבורים כי היה מבני פלטין, ובכ"ז השגיח ה' שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים,
וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה
והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי ובין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב' פרק ט'. ועי"ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני
ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו'. הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם: ביצחק (בראשית כ"א, ו') - כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק. יעקב (שם כ"ה כ"ו) - וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב. בשבטים - כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן (שם כ"ט ל"ב) כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון (שם לג), וכן על זה הדרך.
מה שאין כן בקריאת שמו של משה: הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם.
ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה לְמה שהיו מכוונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה.
מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד. וצא ולמד מה שכתוב בספר הזוהר (ח"ג רע"ו תיקונים תיקון ס"ט) מה ירמוז שם זה.
וה' השם שמות בארץ[2] שם בפיה שם משה ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו ולא ידעה טעם זולת זה.
או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור והיא תבטל עצתם לרע להם לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים:
