מ"ג שיר השירים ה טו
<< · מ"ג שיר השירים · ה · טו · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז מראהו כלבנון בחור כארזים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֙הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּאֲרָזִֽים׃
רש"י
"עמודי שש" - עמודי שיש וחבירו במגלת אסתר (אסתר א) על גלילי כסף ועמודי שש ומראהו גבו' כארזי הלבנון
"בחור כארזים" - נבחר בין הבנים כארז בין שאר עציםאבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
הפעם השנית
לחיו - זקנו:
מגדלות - הם כמו מגדלות סביבותו /סביבות/ לחייו:
ממלאים בתרשיש - רמז לשער שעל ידיו:
מעיו עשת שן - חגור מתניו אבל מעיו חגורים כי איננו ערום:
אדני פז - רגליו ואצבעותיו:
מראהו כלבנון - שהוא נחמד למראה:
הפעם השלישית
ראשו כתם פז - הוא כסא הכבוד:
שחורות כעורב - כענין ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו:
עיניו - כענין בכל מקום עיני ה':
רחצות בחלב - כענין טהור עינים מראות ברע:
לחיו - הם שרי הפנים:
שפתותיו - הם המלאכים השלוחים לבני אדם כמו גבריאל:
ידיו גלילי זהב - הם האופנים:
וענין בתרשיש - כענין מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש:
מעיו - היא האפודה האמצעית שיש בה תמונות מכוכבים נקבצים:
שוקיו - הוא הגוף שממנו נברא העולם:
וענין שש - שיש לו שש קצוות:
אדני פז - הם הארץ כענין על מה אדניה הטבעו:
ומראהו כלבנון - הענין שיש בלבנון עצים אין מספר להם אצל בני אדם וכשיראה האחד מהם יחשוב שאין כמוהו ולא ילך כי אם מעט בלבנון וימצא יותר מופלא ונכבד ממנו כן מעשה המקום:
בחור כארזים - שהוא עומד וכן מעשיו ולא יכלו כי חדשים לבקרים רבה אמונתו:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
(טו) "שוקיו". וסוף מעשהו ואחרית מסובביו הוא העולם המורגש שהם "עמודי שש" ר"ל שש קצות העולם, והם "מיוסדים על אדני פז". ר"ל נסמכים על ה' המקיף אותם וממלא אותם בחבל כסף השגחתו, עד שראשו כתם פז מגיע עד השוקים הנסמכים ג"כ על אדני פז, (כמ"ש בכ"ח שער היכלות ענף ד').
עתה חושב מעלותיו בכלל "מראהו" בכלל "כלבנון" אשר אין מספר לנטעים הגדלים בו כן מלא נטעים שונים, ר"ל נמצאים רבים עליונים ותחתונים שהוא שורש לכולם ונושא ומחיה אותם.
ומבאר עוד היכולת והחכמה והרצון שנמצאים אצלו בתכלית השלמות. נגד היכולת אומר, "בחור כארזים", שהוא הארז היותר גבוה בין עצי הלבנון, כן אות הוא בצבאותיו מצד גבורתו ויכלתו:אלשיך
ושמא תאמרו, אם עמנו הוא יתברך למה יניחנו למרמס אותנו ואת בית קדשו, ואיה כל נפלאותיו אשר עשה לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, כי על כן נתפקרו כמה מהאומות לומר כי הזקין חלילה. לזה אמר, אם יעלה על לבבכם בנות ירושלים אומות העולם כאשר אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יג) שאמר המן למלך אחשורוש, אלהיהם של אלו אשר עשה הגדולות ונפלאות במצרים כבר הוא זקן, כי הלא גוים מרקדים בהיכלו והחריבוהו ולא מיחה בהם, והוא מאמר כולל לגוים שהיו בימים ההם. אל תחושו לזה, כי נהפוך הוא כי אשר תראה"מראהו כלבנון", שיראה שכלו הפך לבן, שהוא משל אל הזקנה שנהפך זקנו ללבן, והוא מראה הר הלבנון כנראה בחוש שהוא לבן מהשלג המתמיד עליו תמיד משל אל לבניות קרירות ומראה זקנה, אדרבא היא הוראה כי כחו עצום מאוד, ומשם ראיה, ולבחור בעצם ידמה, וזהו אשר תראו "מראהו כלבנון" דעו כי אינו רק "בחור כארזים":
והוא מאמר אנשי כנסת הגדולה מחזירי עטרה ליושנה, כי ירמיה ודניאל, אחד לא הזכיר הגבור, ואחד מהם לא הזכיר הנורא, באמור גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו כו'. ובאו אנשי כנסת הגדולה, ואמרו הן הם גבורותיו הן הם נוראותיו, שעוצר כח ומתאפק לסבול לפי הזמן על אשמת עמו (יומא סט ב). נמצא שהמקום שבאו להרהר כי זקן הוא חלילה משם הוראת בחרותו, וזהו "מראהו כלבנון", אדרבא "בחור כארזים" הוא, כי הן הם כו'. וזה יתכן היה מראת דניאל (ז ט) לבושיה כתלג חיור כו', על הוראת הלבניות. ועל זה יאמר, אשר תראו "מראהו כלבנון", שהוא כתלג חיוור, אינו רק "בחור כארזים":מדרש רבה
שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם. עמודי שש שהוא מיוסד לששה ימים, דכתיב: (שמות לא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. מיוסדים על אדני פז אלו פרשיותיה של תורה שנדרשות לפניהם ולאחריהם. ולמה הם דומות? לעמוד זה שיש לו בסיס מלמטן וקיפלורוסים מלמעלן, כך פרשיות התורה נדרשות לפניהם ולאחריהם. לפניהם מניין? שנאמר: (ויקרא י"ט) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע. מה כתיב בתריה? וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. וכי מה עניין זה לזה? אלא משהוא מנכיש הוא אזל ומתעביד ברבוי, מתוך שהוא נכנס ויוצא לתוך ביתו הוא נחשד על שפחתו. אמר לא חטאת אני חייב, ולא אשם אני חייב, חטאת אני מביא! אשם אני מביא! רבי יודן אמר בשם ר' לוי: אלו שנוהגין היתר בשפחות בעוה"ז, עתידים הן להתלות בקדקדי ראשיהן לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב: (תהילים ס"ח) אך אלוהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו. מהו מתהלך באשמיו? עמיה חובוי אמר יזיל האי גברא בחובוי ונדרשות לאחריהן. כיצד? דכתיב (ויקרא י"ט) שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. מה כתיב בתריה? לא תאכלו על הדם לא תנחשו וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא: לערלה אתה ממתין שלוש שנים, ולאשתך אי אתה ממתין, עד שהיא מטהרת מנדתה?! לערלה אתה ממתין שלוש שנים, ולבהמתך אי אתה ממתין שיתמצה דמה?! ומי קיים מצוות הדם? שאול התחיל לקיים מצוות הדם, הדא הוא דכתיב: (שמואל א' י"ד) ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכל על הדם, (שם) ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיו ושחטתם בזה ואכלתם. מהו בזה? רבנן אמרין: סכין בר ארבע עשרה הראה להם. הבי"ת תרתי. זיי"ן שבעה. ה"א חמישה. הרי ארבעה עשר. אמר להם: כסדר הזה היו שוחטין ואוכלים. ואימתי פרעו לו הקב"ה? במלחמת פלשתים, דכתיב (שם י"ג) : והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וגו'. ולא נמצא ואת אמרת ותמצא, ומי המציאה לו? רבי חגי בשם ר' יצחק: מלאך המציאה לו. ורבנן אמרי: הקדוש ברוך הוא המציאה לו. כתיב: (שם י"ד) ויבן שאול מזבח לה' אותו החל לבנות וגו'. וכמה מזבחות בנו ראשונים? נח בנה מזבח. אברהם בנה מזבח. יצחק בנה מזבח. יעקב בנה מזבח. משה בנה מזבח. יהושע בנה מזבח. ואת אמר אותו החל לבנות?! אלא אותו החל להיות ראש למלכים. אמר רבי יודן: לפי שנתן נפשו על הדבר הזה העלה עליו הכתוב[ כאילו אותו החל לבנות מזבח לה':
ר' שמעון בר' יוסי בר לקוניא לפי שבעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מכלה אותו, אדם נוטע נטיעה ואחר יאכל אותה, אבל לעתיד לבא, מה כתיב: (ישעיה ס"ה) לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל וגו', לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כי זרע ברוכי ה' המה וגו'. (שם ס"א) ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
<< · מ"ג שיר השירים · ה · טו · >>