"עושק דל להרבות לו". מי שהוא עושק הדל והוא הכח המתעורר לתאוות הגופיות שלא יתן לו מתאוותיו דבר הנה זה הוא להרבות לו כי כל מה שיתמיד להתנהג תמעט תאותו לאלו הדברים ולזה יהיה תמיד שבע ומי שיתן לעשיר תאוותיו והוא האיש הנמשך אחר התאוות הנה זה לו למחסור כי תמיד יהיה יותר רעב בסבת רוב תאוותיו כאמרם אבר קטן יש לו לאדם משביעו רעב מרעיבו שבע או ירצה בזה הנה אם הדל העושק כבר יש לו השתדלות מה כי הביאהו ולזה שם מגמתו להרבות לו קנינים אך הדל הנותן לעשיר הנה אין לו בזאת המתנה תועלת רק לחסר קנינו כי העשיר לא יחשוב מאד המתן הזה עם שהוא יבזה הדל וילעיג עליו על מה שנתן לו ולא ישתדל להשיב לו גמול וזה מפורסם מהעשיר והנה הביאור הראשון הוא יותר נכון:
"עושק דל" - דבר בהווה, על כי אין העשיר מניח לגזול הימנו כי חזקה ידו.
"להרבות לו" - בחושבו שבזה יתרבה הונו.
"נותן לעשיר" - וכן הנותן מתן לעשיר.
"אך למחסור" - בשתי אלה לא יבוא יתרון, כי אם חסרון בעשרו: כי הגזל יאבד עוד את שלו, ובתת מתן לעשיר בעצמו מחסר עשרו והמקום לא ימלא החסרון כי לא עשה מצות ה' במתן ההוא.
"עושק דל להרבות לו", מי שהוא עושק דל הגם שאין כוונתו לעשקו רק שיהיו המעות בתורת הלואה ושיתן להעני רבית כדי שאח"כ יוכל לתת לו הרבה בפעם אחד, והגם שאינו עוצר המעות בידו רק "נותנו ביד עשיר" שיהיו בידו ברבית, בכ"ז הוא "אך למחסור", ויל"פ אם "עושק דל" ועוצר שכרו, כדי שיתאסף לו שכר הרבה בפעם אחד, ויוציאנו עי"כ ממעמד הדלות אל מעמד העושר, שעושק הדל ועוצר שכרו "ומרבה לו", שעוסק בהמעות לטובת הדל שיתרבה, ואח"כ "נותן לעשיר" כי אחר שנאסף אצלו מעות הרבה כשמחזיר לו הוא נעשה עשיר עי"כ, הגם שידמה שעשה לו טובה גדולה, בכ"ז הוא "אך למחסור" כי עשק דל ונתן לעשיר הגם שעתה נותן לו ונעשה עשיר, הלא נתן לעשיר ועשק לדל, שבעת העשק היה דל וסבל חרפת רעב ולחץ, ומה יועיל מה שנותן אח"כ בעת שיהיה עשיר, במה ישא חטאו מה שסבל על ידו לחץ ודוחק, וכבר באר החכם בספר המדות שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב שיכוין להגיעם אליו בדרך טוב ונכון, שאל"כ יקרהו כמו שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב:
ביאור המילות
"להרבות". יל"פ ג"כ מענין ריבית, כמ"ש על הוי המרבה לא לו (חבקוק ב'):
