"יודע צדיק". הצדיק יודע נפש בהמתו ומשגיח כדי שיהיה לה מזונה ההכרחי לעמידת הגוף והרצון בנפש בהמתו הנפש החמרית שהיא לאדם במה שהו' בהמה לא במה שהו' אדם ואמנ' מה שירחמוהו הרשעים על הגוף שלא למנוע תאוותיהם הוא רחמי אכזר כי הם ישחיתו באלו התכונות:
"יודע צדיק" - הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאות תאותה, כי קנוי אצלו מדת הרחמנות; אבל הרשעים, אף הרחמנות שיש בהם היא אכזריות, כי למראה העין ירחמו ולא כן בלבם.
"יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי", הצדיק הוא המתנהג עפ"י חקי הצדק, לא לבד שנוהג על פי החקים האלה עם ב"א, כי גם עם בהמתו נוהג בחקים האלה, ויודע תכונת נפשה לתת לה מזונותיה בעת הראוי וכפי הראוי, ושלא יכביד מלאכתה יותר על יכלתה, שגם זה מחקי החכמה והצדק, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת וצער בע"ח דאורייתא, וזה ילמד מחקי הצדיק העליון ה' ית', כמ"ש חז"ל יודע הקב"ה שהכלב מזונותיו מועטים ולכן השהה אכילתו במעיו עד ג' ימים, שזה מחקי הצדק הכוללים. אבל הרשע שאינו מתנהג כפי חקי הצדק ונוהג הפך מהם, גם אם תראה ממנו מדת הרחמים הוא מצד האכזריות הנסתר בו, למשל שירחם על האדם הכבוש תחת ידו ולא יהרגנו כדי שיכבשנו לעבד לצרכו, שירחם על בהמתו ויוסיף במאכלה כדי שיכביד עליה עבודה ביתר שאת, כי הרחמים שלו שרשו הנאת עצמו מפני הצורך שי"ל בדבר ההוא, ובדרך המליצה, האדם מורכב משני חלקים, הגוף הוא הבהמה שלו והנפש הוא האדם, והצדיק המתנהג עפ"י חקי הצדק יתן לכל אחד חלקו. ובעת תסיתנו תאותו לצורך בהמתו, "יודע נפש בהמתו" דהיינו הנשמה שהיא הנפש של הגוף שהיא הבהמה, כי הנפש של הבהמה הזאת תאותה הפך תאות בהמתה וימית את תאות בהמתו להחיות את נפש בהמתו, והרשעים מרחמים על בהמתם לתת להם ככל תאותם ויכריתו את נפשה, וזאת אכזריות גדולה שיתאכזר על עצמותו ועל נשמתו הרוחניית:
