מ"ג ישעיהו מב כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


כד. מִי נָתַן למשוסה [לִמְשִׁסָּה] יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: מי נתן למשוסה [למשסה] יעקב וישראל לבזזים הלוא יהוה זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו

מנוקד: מִי נָתַן למשוסה [לִמְשִׁסָּה] יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ.

עם טעמים: מִֽי־נָתַ֨ן למשוסה [לִמְשִׁסָּ֧ה] יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ׃

תרגום יונתן (כל הפרק)

מַן מְסַר לַעֲדִי יַעֲקבֹ וְיִשְׂרָאל לִבְזוֹזִין הֲלָא יי מִן קֳדָם דְחָבוּ קֳדָמוֹהִי וְלָא אֲבוּ לְמֵיהָךְ בְאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וְלָא קַבִּילוּ אוּלְפָן אוֹרַיְתֵהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זו חטאנו לו" - זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו

"ולא אבו" - אבותינו בדרכיו הלוך

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי נתן למשסה יעקב הלא ה'", ולא יד המקרה פעלה זאת, וא"כ נשאל מה היתה הסבה לזה, שאא"ל שהיה הסבה לזה, יען שחפץ לכלותם, כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם, אולם אז תשיג סבת הדבר והוא זו "חטאנו לו", הסבה היה יען שבזו, היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו שהוא בריבוי התורה והמצוה בזאת עצמו חטאנו לו, כי לא שמרנו את התורה, וישראל "לא אבו ללכת בדרכיו", שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי "לא שמעו לתורתו" ויעברו עליה בשאט נפש, ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה' לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, כאשר יכעוס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו, מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה לשיגדל חמת אדונו עליו במרדו, ולכן.


ביאור המילות

"מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים". יעקב הם ההמון, וישראל הם הגדולים והשרים (כנ"ל ט' ז'), והנה ההמון נתונים למשסה דרך השחתה, והגדולים שאותם לא השחית האויב, כי לקחם להיכלי מלך כנזכר בדניאל (א'), מ"מ היו לבוזזים שלקחו ממונם:

"זו חטאנו לו". מלת זו בא סתמי לרוב, לא זכר ולא נקבה שמצויינים, זה, זאת, ויהיה כינוי הרומז אל מלה נעלמת, כמו דבר זו, סבה זו, עם זו יצרתי לי, העם, בעבור סבה זו יצרתים, יתפשו במזימות זו חשבו (תהלות יו"ד), דבר זו חשבו, מפני רשעים זו שדוני (יג ט'), דבר זו שדוני (הבת עין) כמש"פ שם. אשכילך ואורך בדרך זו תלך, כי דרך זכר ונקבה, ופה זו היא הסבה יען חטאנו לו, "אבו", בלב כנ"ל (א' יט):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ולא אבו" - ולא רצו ישראל ללכת בדרכיו

"זו חטאנו לו" - רצה לומר זו היא הסיבה אשר חטאנו לו וגמול הוא משלם

"מי נתן" - רצה לומר וזהו הדבר להבין מי הוא אשר מסר את ישראל למשיסה ולבוזזים הלא ה' מסרם ולא במקרה בא

מצודת ציון

"ולא אבו" - ולא רצו כמו לא אבה יבמי (דברים כה)