מ"ג ישעיהו ל כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


כז. הִנֵּה שֵׁם יְהוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: הנה שם יהוה בא ממרחק בער אפו וכבד משאה שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אכלת

מנוקד: הִנֵּה שֵׁם יְהוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.

עם טעמים: הִנֵּ֤ה שֵׁם־יְהוָה֙ בָּ֣א מִמֶּרְחָ֔ק בֹּעֵ֣ר אַפּ֔וֹ וְכֹ֖בֶד מַשָּׂאָ֑ה שְׂפָתָיו֙ מָ֣לְאוּ זַ֔עַם וּלְשׁוֹנ֖וֹ כְּאֵ֥שׁ אֹכָֽלֶת׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שם ה'" - גבורתו שתהא לו לשם מה שיעשה סנחריב

"בא ממרחק" - להאמין מה שהבטיח זה ימים רבים

"משאה" - ה"א יתירה ואינו אלא כמו משא לפיכך נקודה רפי

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", עתה יספר לצייר ענין אשור ביאתו ומפלתו, בציור מליציי נשגב מאד, מצייר את ה' אשר הביא את האויב הזה שבט אפו על ירושלים, בשני ציורים מתנגדים זל"ז, ציור אחד כאילו כולו מלא אש ועשן ודין ורוגז, כי כן היה נראה בחיצוניותו, שבא לכלות את ישראל באפו ובחמתו, וציור אחר איך בפנימיותו כולו מלא רחמים וחמלה, ומשתדל לכבות את האש והקצף במי החסד. אומר "שם ה' בא ממרחק" (שהוא נמשל על ביאת סנחריב ע"י ה' שהביאו) "אפו בער" באש, מציירו בדרך ההגשמה כאילו נחירי אפו בוערים "וכבד משאת" העשן היוצא מן הנחיריים הבוערים, גם "שפתיו מלאו זעם" וקללה שלא לבד שחרה אפו כי גם הוציא הקללה בשפתיו, "ולשונו", בפנים תחת השפה בוער "כאש אוכלת", מרוב הכעס:


ביאור המילות

"משאה". עשן, ומשאת עשן, והמשאת החלה לעלות:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ולשונו וגו'" - כפל הדבר במ"ש

"שפתיו" - שפתי ה' והוא דברי הנבואה על מפלת אשור

"בוער אפו" - הבערת האף וכובד המשא העמוסה על אשור בא ממרחק מן השמים

"הנה שם ה'" - מפלת אשור שהוא שם גבורתו של המקום הנה המפלה ההיא בא ממרחק רצה לומר מן השמים על ידי המלאך המכה בהם

מצודת ציון

"זעם" - כעס וקצף

"אוכלת" - שורפת