מ"ג ישעיהו כד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ד. אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם הָאָרֶץ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: אבלה נבלה הארץ אמללה נבלה תבל אמללו מרום עם הארץ

מנוקד: אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם הָאָרֶץ.

עם טעמים: אָבְלָ֤ה נָֽבְלָה֙ הָאָ֔רֶץ אֻמְלְלָ֥ה נָבְלָ֖ה תֵּבֵ֑ל אֻמְלָ֖לוּ מְר֥וֹם עַם־הָאָֽרֶץ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נבלה" - כמו (ירמיהו ח) והעלה נבל ל' כמש ותשות כח אומללה ל' שפלות כמו היהודים האמללים (נחמיה ה ג)

"תבל" - היא א"י שהיה מתובלת במצות הרבה

"מרום עם הארץ" - גאון עם הארץ

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבלה נבלה", עתה מצייר חורבן ארץ ישראל מדרגה אחר מדרגה, תחלה נחרב הארץ שהם המקומות הבלתי מיושבים, אבלה מאין עובר ושב ואח"ז נבלה ונשחתה לגמרי כי עלו בה שמיר ושית ע"י שהיתה שממה באין עובד אדמה, אחר כך "אמללה נבלה תבל" נחרבו גם המקומות המיושבים מבני אדם כי גלו יושביהם, אח"ז "אמללו" גם "מרום עם הארץ" נחרבה עיר המלוכה וגלו השרים ובית המלכות, (ונוכל לכוון מליצתו זאת המשולשת על שלש פעמים שהניף סנחריב ידו על בני אפרים תחלה בני עבר הירדן, ואח"ז ארץ זבולון ונפתלי, ואח"כ הגלה את כולם כמ"ש (למעלה ח') כעת הראשון הקל וכו', ובפעם הראשונה לא נגע החורבן הכללי רק לכלל הארץ הבלתי מיושבת שנשבת עבודת האדמה מפחד אויב. אח"ז גם לתבל המיושב, ואח"כ גם מרום עם הארץ (בכללו):


ביאור המילות

"אבלה נבלה". אבילות הושאל אל הארץ מן האבל על מת, שאין יוצא ואין בא אליו, וכן אין עובר ושב, כמו דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. והוא רק שינוי על חיצוניות הארץ שאין עובר עליה, אבל נבלה היא שינוי ופחיתות בפנימותה, וגדר פעל זה מורה על פחיתת עצמות הדבר וכחותיו הפנימים, אפיסת כח הציץ והפרח, נבל ציץ - אפיסת כח האדם, נבול תבול גם אתה - מעשה פחותה יוצאת משורש תכונה רעה שבנפש, נבלה עשה בישראל. בן מנבל אב, נבלת בעלי חיים וכדומה. וזה הוא ההבדל ג"כ בין אומללה לנבלה, כי אומלל, שרשו אמל, ומתאחד עם מול מנחי העי"ן שמורה על כריתת הדבר למעלה, וימל אברהם, וקטפת מלילות, וכן אמל, שמורה ג"כ לפעמים על חולשת הכח, היהודים האומללים, כי אומלל אני, יתאחד עם מול, במה שמורה שנקטף ראשית כחו מלמעלה, למשל גבור שנחלש, נקטף ראשית אונו. רבת בנים אומללה, כי מנע ממנה פרי בטן ראשית אונה, וקרוב לזה כתב הרש"ף, ולפ"ז אומללה תבל, על נטילת ראשית כחה מלמעלה, ונבלה תבל היא על אפיסת כח הפנימי:

"ארץ, תבל", מבואר שארץ כולל גם המקום הבלתי מיושב, ר"ל כלל הארץ, ותבל הוא רק המקום המיושב כמ"ש למעלה (יח ג'):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"אמללו" - נכרתו גדולי עם הארץ

"אומללה נבלה" - נכרתה ונכמשה ארץ ישראל שהוא העיקר להמקומות המיושבות

"אבלה נבלה" - נשחתה ונכמשה הארץ

מצודת ציון

"אבלה" - ענין השחתה כמו תאבל הארץ (הושע ד)

"נבלה" - ענין כמישה כמו ועלהו לא יבול (תהלים א)

"אמללה" - ענין כריתה כמו ימולל ויבש (שם צ)

"תבל" - כן נקראת הארץ המיושבת

"מרום" - ענין גבהות וגדלות