מ"ג ישעיהו ט ד
<< · מ"ג ישעיהו · ט · ד · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי כל סאון סאן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכלת אש
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֤י כׇל־סְאוֹן֙ סֹאֵ֣ן בְּרַ֔עַשׁ וְשִׂמְלָ֖ה מְגוֹלָלָ֣ה בְדָמִ֑ים וְהָיְתָ֥ה לִשְׂרֵפָ֖ה מַאֲכֹ֥לֶת אֵֽשׁ׃
רש"י
"בדמים" - אבל נצחון זה אין בו רעש ואין בו דם
"והיתה לשריפה" - יקד יקוד מאכולתמצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת ציון
"סאון" - כמו שאון בשי"ן והוא המיית מלחמה
"ושמלה" - ענין מלבוש
"מגוללה" - מלשון גלגול וסבוב
מצודת דוד
"והיתה" - אבל נצחון המלחמה ההיא היתה דומה לשרפה הנאכל באש כי לא נשמע רעש מלחמה ולא נראה דם כי המלאך הכה בהם
"כי כל סאון" - כל שאון המיית מלחמה הדרך להיות המייה ברעש גדול ושמלת ההרוגים מגוללת בדמים ומלוכלכת בומלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"והיתה לשרפה מאכלת אש", המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע"י מלאך ה':
ביאור המילות
"סאון". לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל"ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאון מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם לו). גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן לו), ומזה. תכסה שנאה במשאון (משלי כו). ולפ"ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו"ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן. על הוראת הרעש, וי"ל ושאננך עלה באזני (לקמן לז), שי"מ מענין שאון ורעש, ג"כ שרשו שאן והנו"ן השניה למשקל השם, ולפ"ז תהיה פה הנו"ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו:
"ושמלה". ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיה', כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה:
"מגוללה". ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כו), ועמשא מתגולל בדם (ש"ב כ'):
"לשרפה מאכלת אש". פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת, במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא"כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע"ל יז), וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער. ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר, ר"ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר, ועז"א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל, ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס:<< · מ"ג ישעיהו · ט · ד · >>