מ"ג ישעיהו ט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ד. כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: כי כל סאון סאן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכלת אש

מנוקד: כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ.

עם טעמים: כִּ֤י כָל־סְאוֹן֙ סֹאֵ֣ן בְּרַ֔עַשׁ וְשִׂמְלָ֖ה מְגוֹלָלָ֣ה בְדָמִ֑ים וְהָיְתָ֥ה לִשְׂרֵפָ֖ה מַאֲכֹ֥לֶת אֵֽשׁ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי כל סאון סאן ברעש" - יש פותרין אותו לשון סאה ומדה כמו שדרשוהו רבותינו אך לפי פשט ל' המקרא לא יתכן לפרש מגזרתו מאחר שאין הוי"ו והנו"ן מעיקר התיבה אלא כמו שאון מן שואה והמון מן הומה וחרון מן חרה לא יתפעל עם הנון לומר סואן אלא סואה כמו מן המון הומה ומן שאון שואה ולא יאמר שואן הומן חורן ואני אומר שפתרונו לפי הענין ואין לו דומה מן המקרא ופתרונו לשון צהלת נצחון במלחמה כי כל סאון סאן ברעש קול נצחון שום נוצח במלחמה ברעש שעטת סוסים והגפת תריסין הוא ושמלת הרוגי מלחמה מגוללה

"בדמים" - אבל נצחון זה אין בו רעש ואין בו דם

"והיתה לשריפה" - יקד יקוד מאכולת

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כל סאון סאן ברעש", הלביש את דבריו פה משל ודמיון. אומר "השאון שואן ברעש", הציג בציור המליצה את השאון כעצם מופשט, וכאילו הוא שואן והומה על עצמו ברעש, והנמשל כי השאון השואן על עמים רבים, עתה שאן בקול המולה על עצמו והאביד את עצמו ע"י הרעש, "ושמלה", היא השמלה האדומה שמרימים אותה על נס, לאות שישפכו דם ולא יחמולו, עתה היא "מגואלת" ומלוכלכת "בדמיה" אשר שפכה.

"והיתה לשרפה מאכלת אש", המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע"י מלאך ה':


ביאור המילות

"סאון". לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל"ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאון מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם לו). גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן לו), ומזה. תכסה שנאה במשאון (משלי כו). ולפ"ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו"ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן. על הוראת הרעש, וי"ל ושאננך עלה באזני (לקמן לז), שי"מ מענין שאון ורעש, ג"כ שרשו שאן והנו"ן השניה למשקל השם, ולפ"ז תהיה פה הנו"ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו:

"ושמלה". ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיה', כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה:

"מגוללה". ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כו), ועמשא מתגולל בדם (ש"ב כ'):

"לשרפה מאכלת אש". פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת, במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא"כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע"ל יז), וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער. ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר, ר"ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר, ועז"א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל, ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"והיתה" - אבל נצחון המלחמה ההיא היתה דומה לשרפה הנאכל באש כי לא נשמע רעש מלחמה ולא נראה דם כי המלאך הכה בהם

"כי כל סאון" - כל שאון המיית מלחמה הדרך להיות המייה ברעש גדול ושמלת ההרוגים מגוללת בדמים ומלוכלכת בו

מצודת ציון

"סאון" - כמו שאון בשי"ן והוא המיית מלחמה

"ושמלה" - ענין מלבוש

"מגוללה" - מלשון גלגול וסבוב