מ"ג ישעיהו ה יט
<< · מ"ג ישעיהו · ה · יט · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
האמרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הָאֹמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר ׀ יָחִ֛ישָׁה מַעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃
רש"י
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"ונדעה" - שיש בידו הכח
"האומרים וגו'" - אומרים בלעג ימהר להביא מעשה הפורעניות שאומר למען נראה אם יוכל עשוהו
"ותקרב ותבואה" - כפל הדבר במ"ש
מצודת ציון
"יחישה" - הוא כמו ימהר וכן אחישה מפלט לי (תהלים נה)וכפל הדבר בשמות נרדפים וכן אדמת עפר (דנייאל יב)מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- א) שימהרם בזמן,
- ב) "שיחיש" ויעשם בזריזות, לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה.
"ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל", העצה הנאמרת אצל ה' בכ"מ היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו, למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשם ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו, הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו. מבואר כי אצל ה' אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו, ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא הוא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו הוא עצתו. עפ"ז אומר אחר שתכלית כונתו שע"י העונש נשוב בתשובה צריך,
- א) שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש,
- ב) שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל, וז"ש "ותקרב" שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל וגם "ותבואה", שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי"כ "ונדעה" בהשגה שכליית שכן הוא, לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון, והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה' מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה, או מצפייתו פן ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים:
ביאור המילות
"ימהר יחישה", מהר הוא בבחינת הזמן, וחש בבחינת האדם, למשל כשקוראים אדם והולך תיכף אבל בנחת, הוא ממהר ובלתי חש, וכשרץ אבל לאחר שעה, הוא חש ולא ממהר (ועיין לקמן ח' א'):<< · מ"ג ישעיהו · ה · יט · >>