מ"ג ישעיהו ה יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


יח. הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה

מנוקד: הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה.

עם טעמים: ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶֽעָו‍ֹ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא וְכַעֲב֥וֹת הָעֲגָלָ֖ה חַטָּאָֽה׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הוי מושכי העון" - גוררים יצר הרע עליהם מעט מעט בתחלה בחבלי השוא כחוט של קורי עכביש ומשנתגרה בהם מתגבר והולך עד שנעשה כעבות העגלה שקושרין בו את הקרון למשוך

"השוא" - דבר שאין בו ממש

"חטאה" - חטא

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", שיעור הכתוב.

"הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה", ובאור הדבר כי האדם יש לו תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה', ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא "חטא" בכתבי הקודש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו. ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע"י שיכפרו במצוה או במצוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה, וזה הנקרא בשם "עון" כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם, ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמ"ש בפסוק שאח"ז האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה', יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם, אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא, אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש. וז"ש "הוי משכי העון", מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם "חבלי שוא" וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם, אבל "(בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה", וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, ראה נא חבלי שוא האלה, הנה הם:


ביאור המילות

"העון, חטאה". בארתי למעלה (א' ד') המעוה היא בעצת השכל, והחוטא הוא מנוצח מתאותו:

"ושוא". דבר שאין בו ממש כמ"ש בשבועות (דף כ'), אוכל ולא אוכל שקר, אכלתי ולא אכלתי שוא:

"וכעבות". בפלס שאור יאור בסמוך ובנפרד, והוא קלוע, ולדעת חז"ל לא פחות משלשה מיתרים, וקרוב לבאורי פי' בס' ג"ן:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"וכעבות" - לבסוף ממשיכים היצה"ר המחטיא בחבלים עבות שמושכים בהם את העגלה ר"ל בתחלה מעט נמשכים אחריו ולבסוף נמשכים הרבה

"מושכי העון" - ממשיכים על עצמן את היצר הרע המסית על העון

"בחבלי השוא" - בחבלים דקין וכמעט שאין בהם ממש

מצודת ציון

"וכעבות" - חבלים עבות