מ"ג זכריה יא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות זכריה


<< · מ"ג זכריה יא · ז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים וארעה את הצאן

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וָֽאֶרְעֶה֙ אֶת־צֹ֣אן הַהֲרֵגָ֔ה לָכֵ֖ן עֲנִיֵּ֣י הַצֹּ֑אן וָאֶקַּֽח־לִ֞י שְׁנֵ֣י מַקְל֗וֹת לְאַחַ֞ד קָרָ֤אתִֽי נֹ֙עַם֙ וּלְאַחַד֙ קָרָ֣אתִי חֹֽבְלִ֔ים וָֽאֶרְעֶ֖ה אֶת־הַצֹּֽאן׃

תרגום יונתן (כל הפרק)

וּמַנֵיתִי פַּרְנָסַיָא עַל עַמָא וְאִינוּן שְׁלָטוּ בְהוֹן כְּעָנָא לְנִכְסְתָא מַסְכֵּינוּ וְטַלְטִילוּ יַת עַמִי וְאִתְפְּלִיגוּ קֳדָמַי לְתַרְתֵּין פַּלְגְוָן אִתְפְּלִיגוּ בֵית יִשְׂרָאֵל עַל דְבֵית יְהוּדָה וְקָצוּ בְּמַלְכוּתָא דְבֵית דָוִד דִי בְהוֹן רַעְוָא קֳדָמַי לְמֶהֱוֵי פַּרְנָסִין עַל עַמִי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וארעה את צאן ההרגה" - כל אלה דברי הקב"ה לנביא ואני רעיתי אותם בימים הקדמונים

"לכן עניי הצאן" - אמת עניי הצאן היו כשהתחלתי לרעותם

"ואקח לי שני מקלות" - לסוף ימים חלקתים לשתי ממלכות בעוונם

"לאחד קראתי נועם" - ירבעם אמר לנהלם לאט

"ולאחד קראתי חובלים" - רחבעם אמר להם ליסרם בעקרבים ולפי שדרך צאן לנהלן במקלות קרא למושליהם מקלות

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וארעה את צאן ההרגה", סדרתי איך תהיה הרעיה שלהם והנהגתם והיו באופן שיהיו צאן ההרגה, "לכן עניי הצאן", לכן היו עניי הצאן מפני שהרגו זה בזה ולא היה שלום ביניהם, "ואקח לי שני מקלות", צייר שהרועה היה לו שני מקלות, "אחד היה מקל נועם ואחד היה מקל חובלים", ולא נודע מי המה המקלות, והמפרשים נבוכו, אולם ממ"ש אח"ז "ואגדע את מקל נועם להפר ברית אשר כרתי את כל העמים ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל", מזה נודע שמקל נועם היה ענינו לכרות ברית את העמים, ומקל חובלים היה ענינו לשום אחוה בין יהודה ובין ישראל, ובזה מצאנו חדתו, שר"ל שהיה להם שני מיני הנהגה א] הפחה או הנשיא או המלך אשר היה לו ברית עם העמים שמשלו אז בארץ, ב] השופט או הכ"ג או ראש הסנהדרין שהיה ענינו להשגיח על עם ישראל שיתאחדו בין בדת ובין במשפט והנהגה ולא יתחלקו לכתות ואגודות שונות, והיה ראוי שמקל זה שעומד בין ישראל לעמים יהיה מקל חובלים, היינו שילחמו אתם בגבורה וישיבו מלחמה שערה לחבול את אויביהם, ומקל זה העומד בין ישראל ויהודה יהיה מקל נועם להנהיגם בנעימות ובנחת ובשלום ובמישור, ואמר בגנאי הדור שהיה להפך שהמקל שהיה נגד העמים היה מקל נועם, כי היו נכנעים ומשועבדים אל העמים, והמקל שהיה להקים האחוה בין בני ישראל היה מקל חובלים לרדות בם בפרך:


ביאור המילות

"לאחד ולאחד", כבר בארתי באילת השחר (כלל ס"ט) כי אחד הוא ממשקל הכבד ומורה אחד ולא שתים, ואחד הוא ממשקל הקל ומורה כל אחד שיהיה עיי"ש, ור"ל שהמקל נועם היה איש אחד תמיד, והמקל חובלים לא היה אחד מיוחד, כי בהנהגה הפנימית התנשאו מנהיגים רבים, כל כת שמה לה ראש אחד וכ"א היה חובל ומשחית את העם:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"וארעה" - באלו שתי המקלות רעיתי את הצאן פעם במקל נועם ופעם במקל חובלים הכל לפי הצורך ובא לרמז על הכהנים בני חשמונאי שמשלו בבית השני שהיו בב' הנהגות מתחילה משלו ג' בני מתתיהו בן יוחנן כ"ג יהודה ויהונתן ושמעון ומעשיהם והנהגותם היה בנועם ביראת ה' וכשרון מעשים ואחריהם קמו בניהם וזרעם הם הרשיעו לעשות והיו מחבלים ומשחיתים את העם כמוזכר ביוסיפון

"חובלים" - כי היה מחבל ומשחית ומכאיב הרבה

"נועם" - כי היה נעים ולא הכאיב בהכאתו

"ואקח לי" - לקחתי לי לצורך הנהגתם שתי מקלות

"לכן עניי הצאן" - ר"ל חמלתי עליהם לרעותם בעבור כי היו הנכנעים והירודים שבכל הצאן

"וארעה" - סיפר הנביא שכן עשה כאשר צוהו ה' ורעה את הצאן העומדות להריגה בבית המטבחיים

מצודת ציון

"לכן" - בעבור

"עניי" - ענין שפלות והכנעה

"מקלות" - מטות

"נועם" - מלשון נעימות ומתוק ואהוב

"חובלים" - מלשון חבלה והשחתה

<< · מ"ג זכריה · יא · ז · >>