מ"ג ויקרא א יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא א · יז

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עלה הוא אשה ריח ניחח ליהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּכַנְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵּיק יָתֵיהּ כָּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָּא דְּעַל אִישָׁתָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹי לָא יַפְרִישׁ גַדְפוֹי מִנֵיהּ וְיַסִיק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא עֲלָתָא הוּא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֲדָם יְיָ:
ירושלמי (קטעים):
וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּכַנְפוֹי לָא יַפְרִישׁ וִיסַדֵר יָתֵיהּ כַּהֲנָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא עַל קֵיסַיָא דְאִית עַל אֵשָׁתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ושסע" - אין שיסוע אלא ביד וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד) וישסעהו כשסע הגדי

"בכנפיו" - (וי"ר) עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו

"בכנפיו" - (שבת קה) נוצה ממש והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו ולמה אמר הכתוב והקטיר כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני

"לא יבדיל" - אינו מפרקו לגמרי לב' חתיכות אלא קורעו מגבו (מנחות קיא) נא' בעוף ריח ניחוח ונאמר בבהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְשִׁסַּע – אֵין שִׁסּוּעַ אֶלָּא בַּיָּד; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן: "וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי" (שופטים יד,ו; זבחים ס"ה ע"ב).
בִכְנָפָיו – עִם כְּנָפָיו; אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ (שבת ק"ח ע"א).
בִכְנָפָיו – נוֹצָה מַמָּשׁ. וַהֲלֹא אֵין לְךָ הֶדְיוֹט שֶׁמֵּרִיחַ רֵיחַ [רַע] שֶׁל כְּנָפַיִם נִשְֹרָפִים וְאֵין נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְלָמָּה אָמַר הַכָּתוּב וְהִקְטִיר? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ שָֹבֵעַ וּמְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי (ויק"ר ג,ה).
לֹא יַבְדִּיל – אֵינוֹ מְפָרְקוֹ לְגַמְרֵי לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אֶלָּא קוֹרְעוֹ מִגַּבּוֹ. נֶאֱמַר בָּעוֹף רֵיחַ נִיחֹחַ וְנֶאֱמַר בַּבְּהֵמָה "רֵיחַ נִיחוֹחַ" (לעיל פסוק ט; יג), לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמָיִם (ספרא נדבה, פרק ט,ז; מנחות ק"י ע"א).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בכנפיו" - עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו. כנפיו נוצה ממש-- לשון רש"י. ואיננו נכון. שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו, אם מלפניו או מגבו.   אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו, כי הבי"ת, בי"ת הכלי כאמרך "בארון" "בבית" או "בשדה". ואין כנפיו נוצה, אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב - "כל צפור כל כנף" (בראשית ז יד), "יפרוש כנפיו לתימן" (איוב לט כו); וכן "בכנף מעילו" (שמואל א טו כז). ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) "הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה". וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות, ואמרו (תורת כהנים (אחרי מות פרק יב מ"ב)) פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ושסע אותו בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט נוצתו. כנפיו, נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקריב, כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשה ריח ניחוח. רז"ל אמרו (מנחות קי) נאמר בעולת בהמה אשה ריח וגו' ונאמר בעולת העוף אשה וגו' לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' עד כאן. הנה נתכוונו רז"ל לתרץ מה שקשה כי יאמר הכתוב אשה ריח ניחוח בעוף שהוא שוה איסר ומכל שכן בעולת הבהמה, לזה דקדקו בלשונם ואמרו לומר לך אחד המרבה וכו', פירוש שבא הכתוב להודיענו שאין הפרש בין המועט למרובה, שלא תאמר שאין זה אלא לצד שה' מצד רחמיו מתרצה בקרבן העני הגם שאינו חשוב כקרבן העשיר, ועל כל פנים אין המוחש נכחש כי זה מביא פר וזה מביא עוף, לזה נתחכם הכתוב ואמר ריח ניחוח בבהמה ולא הספיק לו במה שאמר בעוף ללמוד ממנו להעירך ולהראותך כי לא פחות הוא מקרבן בהמה ללמוד ממנו וצריך הוא להודיעך גם בקרבן בהמה אשה ריח ניחוח, והוא מה שדקדק התנא באומרו נאמר ונאמר וכו' פירוש ולא הספיק לו לומר הדבר במדרגה הקטנה נתכוין לומר לך בזה אחד המרבה ואחד הממעיט פירוש בהשואה הם, ולזה לא אמר התנא לומר הממעיט כמרבה שאז בטלה לה הכוונה שפי' בדבריו, כי כשנגיע לומר זה כזה יתחייב לומר כי הנלמד קטן מהמלמד כמשפט הרב ותלמידו, ומדקדוק לשון אומרו אחד ואחד הרי זה מראה באצבע השכל כי אין הדרגה לאחד מחברו, ובזה הוא שהשיג תירוץ למה לא אמר ריח ניחוח בעוף, כי בא ללמדנו דבר זה שאין מעלה לעשיר בשורו ולא כלום, ומטעם זה גם כן הוצרך לומר אשה ריח ניחוח בצאן ולא הספיק בבקר ועוף שהם ב' קצוות, כי בענין זה אין דבר נלמד מחברו לצד המובא:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[ד] "ושסע אֹתו"-- כשר ולא הפסול.

"אֹתו"-- אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע.

הלא דין הוא! מה עולת העוף --שאינה טעונה נתוח-- טעונה שסוע, עולת בהמה --שטעונה נתוח-- אינו דין שתטעון שסוע?!    תלמוד לומר "ושסע אותו"--אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.


[ה] "בכנפיו"-- להכשיר את העור.

הלא דין הוא! מה אם במקום שהכשיר בית הראי -- פסל את העור, כאן שפסל בית הראי -- אינו דין שיפסול את העור?!   תלמוד לומר "בכנפיו"-- להכשיר את העור.


[ו] "לא יבדיל": יכול הבדיל פסול? תלמוד לומר "והקטיר".   אי "והקטיר", יכול אף על פי שמלקו בסכין?   תלמוד לומר "אֹתו".

מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה?
אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהבדלה? שהיא לאחר הרציה; ופוסל במליקה שהיא לפני הרציה.


[ז] "עֹלה"-- אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש.  או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף?...   תלמוד לומר "הוא".


"עֹלה"-- לשם עולה; "אשה"-- לשם אשים; "ריח"-- לשם ריח; "נחוח"-- לשם נחת רוח; "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.

נאמר בעולת בהמה "אשה ריח נחוח", בעולת העוף "אשה ריח נחוח", במנחה "אשה ריח נחוח" -- ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט (ס"א ממעט) ובלבד שיכוין [אדם] את דעתו לשמים.