מ"ג דברים כו יג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואמרת לפני יהוה אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכׇל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֺתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלִּיתִי קוֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהַבְתֵּיהּ לְלֵיוָאָה וּלְגִיּוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא כְּכָל תַּפְקֵידְתָּךְ דְּפַקֵּידְתָּנִי לָא עֲבַרִית מִפִּקּוֹדָךְ וְלָא אִתְנְשִׁיתִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַעֲשַר תְּלִיתָאֵי תֵיסַק וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֵימַר הָא אַפְרַשְׁנָן קוּדְשַׁיָא מִן בֵּיתָא וּלְחוֹד יְהַבְנַן מַעֲשְרָא קַמָאָה לְלֵיוָאֵי מַעַשְרָא תִנְיָנָא לְגִיוֹרֵי לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא הֵי כְּכָל תַּפְקֵידְתָּךְ דְפַקֵידְתָּנִי לָא עָבְרַת חֲדָא מִן פִּקוּדַיִךְ וְלָא אַנְשֵׁיִית: |
רש"י
"בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים שצריך להעלותם עכשיו
"וגם נתתיו ללוי" - זה מעשר ראשון וגם לרבות תרומה ובכורים
"לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני
"ככל מצותך" - נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון שהתרומה קרויה ראשית שהיא ראשונה משנעשה דגן וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר לא תשנה את הסדר
"לא עברתי ממצותיך" - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש)
"ולא שכחתי" - מלברכך על הפרשת מעשרות
[כא] זה מעשר שני ונטע רבעי. שאלו ב' דברים נקראים "קודש", לפי שבשניהם כתיב "קודש"; אצל מעשר שני כתיב (ר' ויקרא כז, ל) "וכל מעשר הארץ קדש לה'", ובנטע רבעי "קדש הלולים" (ויקרא י"ט, כ"ד):
[כב] שאם שהה מעשרותיו וכו'. דאם לא כן, למה מתודה בשנה השלישית על מעשר שני, דהא אין מעשר שני בשנת שלישית (רש"י ד"ה שנת), אלא על כרחך הוא מעשר של שנה שניה, ולמדך שאם שהה שצריך להעלות לירושלים:
[כג] לרבות תרומות ובכורים. פירוש 'תרומות' - כל תרומה, בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, ולפיכך כתב (רש"י כאן) 'תרומות' בלשון רבים, לכלול תרומה גדולה ותרומת מעשר (מע"ש פ"ה מ"י). אף על גב שאין הישראל מפריש תרומת מעשר, רק הלוי, הכי פירושו, אם הלוי מתודה - צריך להזכיר שנתן תרומת מעשר. והיכן נזכר זה שנתן תרומת מעשר, ומפרש שנזכר בלשון "וגם", שכולל כל תרומה. ומה שהוסיף רש"י 'ובכורים', זה לא נזכר במסכת בכורים, רק "וגם" 'לרבות תרומה ותרומת מעשר', אבל בכורים לא נזכר שם (קושית הרא"ם), והיינו דמשנה דהתם אתיא כרבי שמעון. והכי איתא בירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה) תני 'והבכורים', מאן לא תני 'והבכורים' רבי שמעון, ומאן תני 'והבכורים' רבנן, דתנינן (ביכורים פ"ב מ"ב) וחייבין בביעור, ורבי שמעון פוטר. ואם כן רש"י פירש אליבא דרבנן. ועוד, דבכורים בכלל 'תרומה', דאמר מר (פסחים דף לו:) "ותרומת ידך" (ר' לעיל יב, ו) זה בכורים. והרא"ם פירש דמה שאמר (רש"י) 'לרבות תרומות' בלשון רבים, היינו תרומה דבכל שנה ושנה. והקשה עליו, למה לא זכר 'תרומת מעשר', וזכר 'בכורים'. ונכנס בדוחק שלא לצורך, שודאי דברי רש"י הם כמו המשנה, ולא קשיא:
[כד] לא הפרשתי ממין על שאינו מינו וכו'. ומה שמפרש "ככל מצותיך" שלא שינה הסדר, ו"לא עברתי ממצותך" שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, כי מה שצריך להקדים בכורים שייך בזה "ככל מצותיך", לפי שהקדמת בכורים לתרומה ותרומה למעשר (תרומות פ"ג מ"ו) הוא שלימות המצוה, לפי שהמצוה בפני עצמה הוא הפרשה, והקדמה הוא ענין בפני עצמה. ולפיכך שייך בזה "ככל מצותיך", כלומר שעשיתי ככל המצוה לגמרי בתכלית. אבל ממין על שאינו מינו, ומן החדש על הישן, זהו גוף המצוה, ושייך בזה "לא עברתי ממצותיך":
[כה] לא שכחתי מלברך על הפרשת המעשר. פירוש, שלא שכחתי מלשבחך על הפרשת המעשרות, שנתתי המעשרות לשם הקדוש ברוך הוא, ונתתי אותם באהבה, ושבחתי עליו הקדוש ברוך הוא. זה פירוש "ולא שכחתי" 'מלברך על הפרשת המעשרות'. שאין לפרש ברכה על פה, דהוי רק מדרבנן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת – זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי (שם; מע"ש פ"ה מ"י). וְלִמֶּדְךָ שֶׁאִם שִׁהָה מַעַשְׂרוֹתָיו שֶׁל שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא הֶעֱלָם לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹתָם עַכְשָׁו.
וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי – זֶה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן (שם ושם).
וְגַם – לְרַבּוֹת תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים (שם ושם).
לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה – זֶה מַעְשַׂר עָנִי (שם ושם).
כְּכָל מִצְוָתְךָ – נְתַתִּים כְּסִדְרָן, וְלֹא הִקְדַּמְתִּי תְּרוּמָה לְבִכּוּרִים, וְלֹא מַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה, וְלֹא שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. שֶׁהַתְּרוּמָה קְרוּיָה "רֵאשִׁית" (דברים יח,ד), שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁנַּעֲשָׂה דָּגָן; וּכְתִיב: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב,כח), לֹא תְּשַׁנֶּה אֶת הַסֵּדֶר (מכילתא משפטים נזיקין, פרשה יט).
לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ – לֹא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, [וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְּחֻבָּר, וְלֹא מִן הַמְּחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ] (ספרי שם; מעשר שני שם).
וְלֹא שָׁכַחְתִּי – מִלְּבָרֶכְךָ עַל הַפְרָשַׁת מַעַשְׂרוֹת (שם ושם).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מן הבית. זו חלה הנתנת לכהנים.
וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון, וגם לרבות מעשר שני שהיה מפריש לעצמו.
לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני. וזה סדר המתנות, תחלה היה מפריש תרומה גדולה לכהן ונקראת ראשית דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך, ואח"כ היה מפריש מעשר ראשון ללוי דכתיב (במדבר יח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, והלוי היה מפריש ונותן לכהן מעשר מן המעשר, ואח"כ היה ישראל מפריש לעצמו מעשר שני והיה עולה לירושלים ואוכלו שם, הוא שכתוב (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו', ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר, עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ומעשר שני. ואח"כ היה מפריש בשנה שלישית של שמטה מעשר עני והיה נותן לעניים, זהו שאמר לגר ליתום ולאלמנה, ועל זה אמר בכאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, למדך הכתוב שבשנה השלישית של שמטה יש לו לקבץ כל מעשרותיו מן השנים שעברו ושיתן אותן וישלים עתה מה שחסר, וכן אמר הכתוב (שם יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והיא שנה השלישית שבה מפרישין מעשר עני, וכן הזכיר כאן בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שמפרישין בה מעשר מחדש, זהו מעשר עני, שהרי אין בה מעשר שני כשאר השנים, שהרי מעשר עני זה במקום מעשר שני, ולכך יאמר הכתוב כי אחר שהפריש מתנותיו התרומה והמעשרות כראוי וכסדר, שיתודה ויאמר בערתי הקדש, ושיתפלל לשם יתברך שיברך את הארץ בפירותיה ובגשם מטרות עזו. ולא היה מתודה עד שלא ישאר אצלו שום דבר מחקי המתנות הראויות לו לתת לכהנים וללוים ולעניים. ואימתי מתודה, ביום טוב האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שביעית, שנאמר כי תכלה לעשר, ברגל שכל המעשרות כלין בו, שהרבה אילנות נלקטין אחר הסכות, נמצאו של שלישית כלין בפסח של שנה רביעית. וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית, וזהו שאמרו במסכת אבות ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ובערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודה במנחה. ככל מצותך אשר צויתני. שהפרשתי מתנות כסדר. ודרשו רז"ל לא שניתי סדר הפרשתן, שאין להקדים מעשר ראשון לתרומה ולא מעשר שני לראשון, שנאמר (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר.
לא עברתי ממצותיך, שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.
ולא שכחתי, מלהזכיר שמך ומלכותך עליו בשעת הפרשה. וכן המשפט להזכיר בהם השם והמלכות, וכבר אמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
שנאמר בכל לשון, ולפי הטעם שבמקום שיבוא שאלת מה זאת יאמר בפתיחת הדברים לשון עניה לכן כאן שלא היה שם מעשה קודם הוידוי כי הבעור היה קודם יום טוב והוידוי ביום טוב לא בא לשון עניה, ובאמת כי לשון עניה לא יבא רק בדברים שיבואו להשמע בפרסום ולכן יכונה בשם מקרא ביכורים שבא לפרסם שלא בחרבם ירשו ארץ כנ"ל, ומאמר המעשרות הוא רק לפני ה', א) שיאמר איך התנהג בענין המעשרות, ב) תפלה שיברך ה' את ישראל ואת האדמה, וכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה' הן כשעבר על מצות ה' והן שעשה כמצות ה' נקרא בשם וידוי שענינו דברים הנאמרים בלחש לפני מלך המשפט כי אם עבר על מצות ה' אם ישמיע לאחרים הלא אמרו חז"ל חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה, ואם כשעשה כמצות ה' אם ישמיע הרי הוא כמתיהר וגם שיבא לדבר שקרים מפני הבושה, והר"י אברבנאל כתב טעם לענין הוידוי מפני שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו תובעים והאדם עלול להכשל בהם לכן צוה ה' על הוידוי מפני כשידע האדם שמחויב לומר בבית ה' מהתנהגותו בהמעשרות יזהר שלא יהיה דובר שקרים נגד ה'. והנ"ל עוד שבמקרא ביכורים יש בו שני דברים, א) הוא הקריאה לפרסם לאחרים כנ"ל ומתחלת מארמי אובד עד ועתה, לכן כתיב בנסתר וישמע וירא ויביאנו ויתן לנו, והב' ואמרת שהוא אמירה לפני ה' שהוא מן ועתה הנה הבאתי וגו' בנוכח אשר נתתה לי, וכן וענו ואמרו הנאמר בעגלה ערופה יש בו שני דברים, א) ענית הזקנים שהוא אל העם כאשר יבואר, ב) מאמר הכהנים לכפרת העגלה, ומאמר הזקנים הוא לנקותם מחשד שיפול עליהם כאשר ימצא חלל קרוב לעירם ולא נודע מי הכהו כי הזקנים הנקראים עיני העדה המה כמו עיני האדם ששומרים אותו מכל פגע ככה הזקנים יעיינו, א) שלא יבוא לידי מקרים כאלה, ב) אם יקרה כזאת עליהם למצוא הרוצח אם נתיישבו סמוך לעירם שודדים שלא יתיישבו אם לא יהיו בעיר המספקים להם כל צרכם אז עליהם לעשות משפט להאנשים האלה, ואם יראו מפני השודדים עליהם להודיע אל השופט או אל המלך, ואם הרצח נהיה ע"י מעשה פרטית להם לחקור אחר הנהרג ואח"כ לחקור מי היה אויבו או שונאו ועוד חקירות כאלה וכשלא ימצאו ההורג יפול חשד או שלקחו שוחד או שהנחשד איש אלם שיראים ממנו ולכן צותה התורה שבמעמד כל העם שבאין ספק שבעת עריפת העגלה נתקבצו עם רב כי לא היה חזון נפרץ לכן צוה ה' שירחצו ידיהם על העגלה הערופה שבזה רוחצים ומסירים את החשד כי הוא כאילו היו אומרים מי בכם בזה ענו עתה נגד ה' ונגד הכהנים והעם ואח"כ וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה. שהוא דם העגלה ופירשו שמה שלא נמצא הרוצח שלכן מביאים את העגלה אינו בשביל שלקחנו שוחד ביד. ועינינו לא ראו. שחקירתנו ודרישתנו לא מצא שום חשד על איש לא שהעלמנו החשד מפני היראה. ואחרי שלא ענה בם אחד מהעם באו הכהנים ואמרו כפר וגו', ובזה יתיישב מה שהקשה הגמ' סוטה וכי ס"ד שב"ד רוצחים הם ומשני שלא פטרנוהו בלא לחם ומים, והוא ע"ד הדרש, אבל לפי מ"ש יתיישב גם על דרך הפשט שקאי על דם העגלה כנ"ל, והארכתי בזה אף שאין כאן מקומו מפני שראיתי מי שפער פיו. לומר התורה אמרה כשימצא חלל להביא עגלה ערופה ולא צותה לעשות חקירות למצוא הרוצח כאשר יעשה בימינו, אבל החקירות והדרישות שעל הב"ד לעשות באו כבר כמה אזהרות ומכ"ש בענין שפיכת דם נקי שהזהירה התורה כמה פעמים ואמרה שהדם תחנף הארץ, ובפ' עגלה ערופה אמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך שמובן שאם לא יבערו יהיה ח"ו רע, והוא מאמר אל כל יחיד ויחיד ומכ"ש על הב"ד אלא שהכתוב אומר ולא נודע מי הכהו שאחר כל החקירות והדרישות עכ"ז לא נודע אז צותה התורה להביא את העגלה, כי ע"י שהזקנים יודעים שיצטרכו להצטדק נגד ה' והכהנים והעם אם יעשו בזה שלא כדת הלא יענה מעלם נגד פניהם וגם הבאת העגלה היא סיבה קרובה שע"י זה ימצא הרוצח כי כל העם שיהיו במעמד ההוא יזכרו ממעשה הרצח ומתוך דבת רבים יוכל להתגלות הדבר:
בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני שנקרא קדש כמ"ש (ויקרא כז ל) וכל מעשר וגו' קדש לה' כנ"ל, ובספרי אמרו שכולל גם נטע רבעי שנקרא ג"כ קדש כמ"ש כל פריו קדש הלולים לה', (שם יט כד) וגם נתתיו ללוי. לא יתפרש כפשוטו שקאי על הקדש הנזכר שהוא מעשר שני, שהרי הבעלים אוכלים אותו, ובהכרח שמדבר מענין אחר, ואחרי שלא פירש איזה דבר הוא דבר הלמד מענינו מדניתן ללוי מסתמא הוא מעשר ראשון הניתן ללוים, ומדאמר גם מרבה בספרי תרומת מעשר שהכהן נקרא ג"כ בשם לוי: ולגר ליתום ולאלמנה. הוא מעשר עני, ומה שלא אמר לעניים אמר בספרי שכולל גם לקט שכחה ופאה דכתיב בהם לעני ולגר תעזוב אותם. ומרבה שגם אלה יבער בזמן הבעור, ומה שאמר שאין מעכבים את הוידוי הוא מפני שאין מצותם רק בעזיבה ולא בנתינה: ככל מצותך. הוא מיותר וגם משמעו שעשה מצות רבות לא אחת לכן דרשו בספרי שהפרשתו היתה כסדר המצוה ביכורים תרומה מע"ר מע"ש, ואמר בספרי שאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתודות, ופירושו שכל זה נלמד במקום אחר והזכירם בהוידוי ללמד שאם לא עשה כן אינו יכול להתודות משא"כ הלקט שכחה ופאה שאם לא בערם אינם מעכבים את הוידוי מפני שלא נלמד שחייבים בבעור רק מכאן ובא ללמד לגופו ולא לעכב את הוידוי, וכל זה רק בדבר שלא נכתב מפורש אבל מה שכתוב בפירוש אף שלא נלמד ממקום אחר כגון לא אכלתי באוני שנלמד שמעשר אינו נאכל לאונן רק מכאן עכ"ז מעכב הוידוי שאם עבר איך יאמר דבר שקר: לא עברתי ממצותיך. אחרי שאמר שעשה ככל המצות מובן שלא עבר, לכן דרשו שלא עברתי הוא מלשון אין מעבירין על המצות שפירושו שמניח מצוה שבידו ועושה מצוה אחרת, וכן כאן שלא הניח מלעשר ממין ההוא ולעשר עליו ממין אחר או שהניח את התלוש והלך והפריש עליו מן המחובר: ולא שכחתי. הוא מיותר, ודרשו בספרי שלא שכח לברך על הפרשת המעשרות, ואף שהברכה הוא רק מד"ס כתבו המפרשים שמדאורייתא מחוייב להזכיר שם שמים על הפרשת המעשרות ועתה כשתקנו לברך הרי יצא על הזכרת השם
ע"י הברכה:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לפני ה' אלהיך. זה וידוי מעשר:
בערתי הקודש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי:
וגם נתתיו ללוי. זה תרומה ותרומת מעשר:
לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה אעפ"י שאין מעכבי' את הודוי:
ד"א מן הבית - זו חלה.
ד"א מן הבית - כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה נזקק לכל דבר:
ככל מצותך. שאם הקדים מעשר ראשון לשני אין בכך כלום:
כאשר צויתני. לא נתתיו למי שאינו ראוי:
לא עברתי ממצותי'. ולא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש:
ולא שכחתי. לא שכחתי מהזכיר שמך ולברכך: