מ"ג דברים כו יד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול יהוה אלהי עשיתי ככל אשר צויתני
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא אֲכַלִית בְּאֶבְלִי מִנֵּיהּ וְלָא חַלֵּיפִית מִנֵּיהּ בִּמְסָאַב וְלָא יְהַבִית מִנֵּיהּ לְמִית קַבֵּילִית לְמֵימְרָא דַּייָ אֱלָהִי עֲבַדִית כְּכֹל דְּפַקֵּידְתָּנִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא אֲכָלִית בְּיוֹמֵי אֶבְלִי מִנֵיהּ וְלָא אַפְרֵישִׁית מִנֵיהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵיהּ תַּכְרִיכִין לְנֶפֶשׁ דְמִית שְׁמַעֲנָן בְּקַל מֵימְרָא דַיְיָ עֲבָדִית כְּכָל מַה דְפַקֵדְתָּנִי: |
| ירושלמי (קטעים): | לָא אַכְלִינָן בְּאֶבְלוּ מִנֵיהּ וְלָא אַפְרַשְׁנָן מִנֵיהּ בְּסוֹאֲבָא וְלָא יְהָבִינָן מִינֵיהּ תַּכְרִיכִין לִטְמֵי נְפָשׁ דְמִשְׁתְּמַעֲנָן בְּקַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָן עֲבַדְנָן כְּכָל מַה דִי אִתְפַּקֵד עֲלָנָא: |
רש"י
"ולא בערתי ממנו בטמא" - בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן הוזהר על כך לא תוכל לאכול בשעריך זו אכילת טומאה כמ"ש בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר
"ולא נתתי ממנו למת" - לעשות לו ארון ותכריכין
"שמעתי בקול ה' אלהי" - הביאותיו לבית הבחירה
"עשיתי ככל אשר צויתני" - שמחתי ושימחתי בו
מפרשי רש"י
ובפרק הערל (יבמות דף עג:) הקשו בתוספות (ד"ה היכן), תימה לר"י, דהכא משמע דמן "לא בערתי" לא משמע אזהרה, ובפרק כל שעה (פסחים דף כד.) אמרינן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז', י"ט), אם אינו ענין לגופו, דילפינן ממעשר הקל, דכתיב "לא בערתי ממנו בטמא", עד כאן דברי התוספות. ואני בעניותי לא הבנתי דבר זה, דמאי קושיא, דודאי עדיף להביא מקרא זה, שכתוב בפירוש "לא בערתי בטמא", ומזה נילף דיש לאו על ביערו בטמא, דכיון שהיה מתודה "לא בערתי ממנו בטמא", אם כן יש לאו, דמזה הכתוב אנו לומדין דיש לאו. ולמה לו להביא קרא ד"לא תוכל" (לעיל יב, יז), שלא נזכר בפירוש שיש לאו במעשר שני שנטמא, ועדיף להביא קרא ד"לא בערתי", אף על גב דלא נזכר בקרא דלא בערתי שיש לאו, מכל מקום מוכח שיש לאו על זה:
ובפרק הערל (יבמות דף עג:) פירש רש"י 'והיכן הוזהר על אכילתו', מדלא הוצרך להתודות על הטהור, דהא אף טהור אסור להדליק בו את הנר, דלא נתן מעשר שני אלא לאכילה, ושמע מינה דהכי קאמר, אפילו אם הוא טמא, שלא יכולתי לאכלו, לא הדלקתי בו הנר. ושמע מינה שאסור לאכלו, והיכן הוזהר על אכילתו. כך הם דברי רש"י שם. ולפי זה הוי שפיר דלא הוצרך להביא ראיה שיש לאו רק באכילתו, משום דלא כתיב אכילה בכתוב, אבל ביערו בטומאה אין מביא קרא, וכן אנינות, וכן שלא נתן למת. אבל לפירוש רש"י דבכאן קשה, למה לא הביא ראיה לביעור בטומאה, רק על האכילה הביא:
[כז] לעשות לו ארון ותכריכין. לא אתא זה כההוא דבפרק הערל (יבמות דף עד.), דהתם מוקמינן קרא "ולא נתתי ממנו למת" זו סיכה, אבל לארון ותכריכין לא אתא, ד"ממנו" מגופו משמע. ורש"י סבירא ליה כמשנה דמסכת מעשר שני (פ"ה מי"ב), וברייתא דספרי, דמפרשי "ולא נתתי ממנו למת" 'לעשות לו ארון ותכריכין':
ואם תאמר, הרי אפילו לחי דומיא דארון ותכריכין אסור, דהא אסור ליתן מעות מעשר שני אלא במידי דאכילה (מע"ש פ"א מ"ז), ואם כן למה אמר "למת". וצריך לומר, דכל שכן, דאפילו למת - שהוא מצוה - לא נתתי, כל שכן מידי דאינו מצוה לא נתתי. ועיין בדברי הרמב"ן:
והקשה הרא"ם על דבריו, דאם כן, למה דייק בגמרא (יבמות דף עד.) דמותר לסוך בשמן שנטמא, מדכתיב "ולא נתתי ממנו למת", למת הוא דאסור, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזה דבר השוה בחיים ובמתים - הוי אומר זה סיכה. ומנא ליה למידק כך, שמא מכל שכן קאמר, אפילו למת שהוא מצוה לא נתתי, ומכל שכן מידי דלאו מצוה. ואינו קושיא, דמתחילה כדמוקי ליה קרא בסיכה, אי אפשר לפרש כך, דסיכה ליכא מצוה, דדוקא ארון ותכריכין הוא מצוה, ולא סיכה, שאינו רק לכבוד יתירה. והכי מוכח בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) דארון ותכריכין הוי מצוה. ולפיכך צריך לומר דקרא לדיוקא אתא. אבל כי מוקמינן קרא לארון ותכריכין, לא אתא כלל לדיוקא, אלא אפילו למת אסור, וכל שכן לחי. כך יש ליישב קושית הרא"ם:
ונראה לומר עוד, דלא נתתי לצורך המת, ותכריכין הוא עיקר צרכו של מת, כמו דשייך גבי חי אכילה ושתיה, שייך גבי מת ארון ותכריכין, דזה עיקר צרכו. והוא מתודה "לא נתתי ממנו למת", כלומר צרכו של מת. והדיוק 'הא לצרכו של חי' שפיר, ובודאי דלא דייקינן השתא הא לחי דומיא דמת - כגון לקנות חלוק לחי - שפיר דמי, דלא נפרש הכי, אלא כך מפרשינן, לא נתתי לצרכו של מת, הא לצרכו של חי מותר. וכי מוקי ליה התם (יבמות דף עד.) לסיכה, לא נוכל לומר לצרכו של מת אסור, הא לצרכו של חי שפיר, ולא נידוק להיות סיכה מותר במעשר שנטמא, זה אינו, דאין סיכה נקרא צרכו של מת, ד'צרכו של מת' משמע עיקר צרכו. לפיכך קאמר שם 'ואימא לארון ותכריכין', וזהו כל צרכו, ודייקינן הא לצרכו של חי נתתי:
אבל לדברי רש"י לא צריך כלל, דרש"י פירש (יבמות דף עד.), וכן הרמב"ן (כאן), דהתם כי פריך 'ואימא לארון ותכריכין', קאי על שמן שנטמא, ללמוד להתיר ארון ותכריכין במעשר שני שנטמא. והשתא לא קשיא כלל, דשפיר דייקינן "לא נתתי למת" לקנות ארון ותכריכים, והיינו שמן שנטמא. ודייקינן הא 'לחי דומיא דמת מותר', דמותר ליקח חלוק ממעשר שני שנטמא (כ"ה ברא"ם). ומה מאוד תמיה לי דבר זה, דהא קל וחומר הוא; ומה מעשר טהור, שמותר באכילה, אסור ליקח חלוק, מעשר שנטמא, שאסור באכילה (יבמות דף עד.), אינו דין שאסור לקחת חלוק בזה. ואיך יהיה מקשה התלמוד קושיא שהוא נגד הסברא:
ולפיכך נראה דהא קאמר 'ואימא ליקח ארון ותכריכים', בודאי אמעשר טהור קאמר, וכמו שפרשנו למעלה. והא דקדייק התם (יבמות דף עד.) דמעשר שני שנטמא מותר לסוכו, מדכתיב "ולא נתתי ממנו למת", איזה דבר ששוה בחיים ובמתים - הוי אומר סיכה. אף על גב דקרא איירי בטהור, מכל מקום בודאי כיון שסך בו את המת - נטמא. ודייק, הא לחי כהאי גוונא היכי שנטמא - מותר לסוכו. דאם לא כן, למה כתב "למת", דמשמע בכהאי גוונא שאסור למת מותר לחי, והיינו מעשר שני שנטמא. ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל, אם מתודה שלא סך בו המת, למה צריך, שאם סך בו המת - בערו בטמא, וכבר התודה "ולא בערתי ממנו בטמא". אין זה קשיא, דסיכה לא הוי בכלל איסור בעור בטומאה, שהרי מעשר שני שנטמא מותר לסוך בו (שם), ואילו לבערו להדליקו אסור בטומאה, אלא סיכה לא נקרא שבערו בטומאה, ופשוט הוא:
ועוד נראה דהכי פירושו, "ולא נתתי ממנו למת" לקנות ארון ותכריכין, אף על גב דגם בחי אסור, לעבור בשתים קאמר; בעשה - שנאמר (ר' לעיל יד, כו) "ונתת בבקר וביין", ומשמע דוקא במידי דאכילה, ולא שלא במידי דאכילה (רש"י שם). אבל למת יש עוד לאו ד"לא נתתי", והא דדייק גבי סיכה 'הא חי דומיא דמת נתתי', ולא אמרינן דלמא גבי מת הוי תרתי, וגבי חי איכא חדא. דזה לא יתכן, דהאי איסור מהיכי תיתי; אם הוא אסור לסוכו משום דהוי מבערו בטומאה - אם כן גבי מת נמי איכא הך איסורא שמבערו בטומאה, וכבר התודה על זה. ואם לא שייך בזה דמבערו בטומאה כשסך אותו - מותר לגמרי. והשתא יש לישב שפיר הכל, דהא דתנן במתניתין (מע"ש פ"ה מי"ב) "ולא נתתי ממנו למת" לקנות ממנו ארון ותכריכין, ובגמרא (יבמות דף עד.) מוקי ליה לסיכה, דודאי הכל אסור - בין ארון ותכריכין, ובין סיכה. ואתא לאשמועינן דהוא בלאו, דהוה אמינא דהוא איסור עשה בעלמא, אף על גב דודאי עיקר קרא אתא לסיכה:
והא דאיתא בספרי "ולא נתתי ממנו למת" לעשות ארון ותכריכין, דברי רבי אליעזר. והקשה עליו רבי עקיבא, אם למת אסור - אף לחי אסור, ומה תלמוד לומר "ולא נתתי ממנו למת", שלא החלפתי אותו בטהור. הרי רבי אליעזר דורש כמו המשנה ד"לא נתתי" לארון ותכריכין, והקשה עליו רבי עקיבא דהרי אף לחי אסור. ואף על גב דמצינו למימר דפירושו ולא נתתי ממנו לדבר שעיקר צרכו של מת, ובהאי גוונא בחי מותר לעיקר צרכו, סוף סוף כיון דלא מצינו דדבר זה גופיה שרי בחי, לא היה להתודות עליו במת לא נתתי לארון ותכריכין. ולתרוצא בתרא ניחא טפי לגמרי בפשיטות, דלא היה לו להתודות, דאף בחי לכל הפחות איסור הוא לקנות בו טלית לחי. ולפיכך דורש רבי עקיבא 'לא החלפתי אותו בטהור'. וכך פירושו של מקרא; "לא נתתי ממנו למת", שהייתי מחליף את המעשר הטמא בטהור, עד שהיה אפשר לבא מן המעשר דבר אל המת. שאם החליף אותו בטהור, הרי יוצא לחולין המעשר, ויכול ליתן ממנו למת. והוא הדין דמותר לכל צרכו, אלא דנקט הכתוב עיקר איסור, דהיה בא ממנו מן המעשר אל המת אם החליף אותו. והשתא לא קשיא לחי נמי מעשר שני אסור להחליף (מע"ש פ"א מ"א), דהשתא ליכא דיוק, שהרי פירושו שלא החלפתי אותו עד שהיה אפשר שיבא ממנו למת לסוך אותו. והשתא יתורץ הכל בלי קושיא. והרמב"ן פירש בפירוש ספרי פירוש רחוק, וכך יראה לפרשו:
[כח] הבאתיו לבית הבחירה. דאם לא כן, מה הוסיף עוד שאמר "שמעתי בקול ה' אלקי", אלא לומר שהבאתי אותו לבית הבחירה. שעיקר טעם המצוה שצוה הקדוש ברוך הוא במעשר שני - כדי להביאו לבית הבחירה ולשמוח שם לפני ה' (לעיל יד, כו), אמר "שמעתי בקול ה'" לעשות עיקר המצוה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא – בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר, בֵּין שֶׁאֲנִי טָהוֹר וְהוּא טָמֵא (ספרי שג; מע"ש פ"ה מי"ב). וְהֵיכָן הֻזְהַר עַל כָּךְ? "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים יב,יז), זוֹ אֲכִילַת טֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָשִׁים: "בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר" וְגוֹמֵר (דברים טו,כב); אֲבָל זֶה – לֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל דֶּרֶךְ אֲכִילַת שְׁעָרֶיךָ הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר (יבמות ע"ג ע"ב).
וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת – לַעֲשׂוֹת לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין (ספרי שם; מע"ש שם).
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי – הֲבִיאוֹתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה (שם ושם).
עָשִׂיתִי כְּכָל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי – שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ (שם ושם).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ולא בערתי ממנו בטמא. שלא הפרשתיו בטומאה.
ולא נתתי ממנו למת, שלא קניתי ממנו ארון ותכריכין. והענין כי אין צריך לומר לדבר הרשות אלא אפילו לדבר מצוה שיש בו כבוד החיים והמתים לא נתתי ממנו, כלומר שלא יהא כפורע את חובו בדבר מצוה, וכל שכן שלא הוצאתי ממנו לצרכי חיים, אלא לאכול ולשתות בלבד.
שמעתי בקול ה' אלהי. כשהבאתיו לבית הבחירה.
עשיתי ככל אשר צויתני, ששמחתי ושמחתי אחרים, שנאמר ושמחת בכל הטוב.
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלא בא ללמד שגם אם הוא טהור והמעשר טמא כדאמר בספרי: ולא נתתי ממנו למת. לא יתכן נתינה למת אלא לצורך המת והוא ארון ותכריכים, ואף שכל מה שאינו לצורך אכילה אף לצורך החי אסור, ויתפרש עפ"י ג' אופנים, אופן א' שבא לאשמעינן דלמת אף שהוא מצוה אסור וכ"ש לצורך החי, אופן ב' שאם הוציא לצורך החי שלא לצורך אכילה יש תקנה שיאכל כנגדן ממעות חולין בקדושת מעשר ואז אינו מעכב את הוידוי אבל אם הוציא למת מעכב הוידוי, אופן ג' יש לפרש למת היינו על מת והוא סיכה, אבל לחי מותר בסיכה אפי' אם נטמא בזה. דמע"ש שנטמא מותר בסיכה לחי, והאופן הא' הוא דעת ר"א בספרי והב' הוא דעת ר"ע והג' דעת ריש לקיש ביבמות (דף ע"ד): שמעתי בקול ה'. כבר אמר ככל מצותך אשר צויתני, ובספרי אמרו שמעתי בקול ה' הבאתיו לבית הבחירה. ויתבאר עפ"ז כי בכל מקום שיאמר לשמוע בקול ה' בא א) על דבר שאינו מפורש בתורה רק הוא מובן מדבר ה', ב) אם הוא אינו עיקר המצוה רק הכנה להמצוה, ג) אם הוא קשה לקיימה וצריך לצוות בקול חזק, ד) מה שמקיימים דברי הנביאים שהיו אחרי משה נקרא שמיעת קול ה', כמו בחגי א' על מה שקיימו דברי ה' ע"פ חגי הנביא כתיב (שם יב) וישמע זרבבל וגו' בקול ה' וגו'. וכל אלו היו במעשר, א) דאף דבמע"ש כתיב (בפ' ראה יד כו) בכל אשר תאוה נפשך מ"מ ברוב מעות מע"ש היו קונין בקר וצאן לשלמים כדתנן (שקלים פ"ז מ"ב) מעות הנמצא בירושלים לפני סוחרי בהמה הכל מעשר, ולמדו זה ממשמעות הכתוב מדכתיב ונתתה הכסף בבקר ובצאן וגו' וסתמא הוא שלמים, ובסוף הוא מסיים ושמחת אתה וביתך ואמרינן אין שמחה אלא בבשר שלמים, וזהו פי' הכתוב שמעתי בקול ה', הבנתי דעת ה' והבאתי שלמים לבית הבחירה, ב) הבאת מע"ש לירושלים אינו עיקר המצוה רק הכנה למצוה שיאכל בירושלים, ג) הבאתו לירושלים אם שהוא מקום רחוק הוא קשה אף שיכול לפדותו על מעות היה צריך להוסיף חומש גם שמירת המעות בדרך רחוקה ג"כ קשה, ולכן יכונה דבר זה שמיעת קול ה', ולב' טעמים אלו מה שאמר בספרי לבית הבחירה, כלומר לירושלים, ובימי נחמיה בהתחלת בית שני הביאו תרומה ותרומת מעשר אל בית הלשכות כדכתיב בנחמיה (י' מ') ע"פ מלאכי הנביא שאמר (מלאכי ג' י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'. ועל העת ההיא מרמז כאן הכתוב שמעתי בקול ה', היינו דברי הנביא שנקרא קול ה'. להביא המעשר לבית הבחירה:
עשיתי ככל מצותך אשר צויתני. מה שאמר מקודם ככל מצותך הוא על מה שאמר וגם נתתיו וגו' שדבר ממעשר עני שנתתי לראוי כנ"ל, ועתה יאמר על מעשר שני שאכל בירושלים ככל מצותך, ומדאמר אשר צויתני שיורה על דבר המסור ללב כנ"ל אמר בספרי שמחתי ושימחתי. והוא מה שנאמר בפ' עשר תעשר ושמחת אתה וביתך, שפירושו שיאכל המעשר שני בשמחה ולא שתהיה כוונת אכילתו למען בכלותו ישוב לביתו רק שישמח במה שזיכהו ה' לאכול משלחנו כמ"ש שהמע"ש הוא קודש והבעלים זוכים משלחן גבוה כמו הכהנים שנאמר בהם אשי ה' ונחלתו יאכלון וא"כ עליו להיות עובד ה' ככהנים שיושבים לפני ה', וזה הוא שאמר הכתוב למען תלמד ליראה את ה' שפירושו כי אחרי שבעת שבתו בירושלים
יתחנך לעבוד את ה' כנ"ל גם כשישוב לביתו יעבוד את ה':מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ולא בערתי ממנו בטמא. בין שהיא טמא ואני טהור או הוא טהור ואני טמא:
ולא נתתי ממנו למת. לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת דברי ר' אליעזר אמר לו ר' עקיבא אם למת אם לחי אמור מה ת"ל למת שלא החלפתי אפילו בדבר טהור:
שמעתי ושמחתי בו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו':בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
למת. ב'. דין. ואידך על תבכו למת ואל תנודו לו. כלו' לא נתתי ממנו לצורך מת, לא למבכות, ולא למקוננות: