מלבי"ם על דברים כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כו:


<< · התורה והמצוה על דברים · כו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



א.

והיה כי תבוא . בפ' ערלה (ויקרא יט כג) ובפ' נסכים (במדבר טו ב) כ' " כי תבואו ", ולא נאמר " והיה "! ובספרי, "עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנוס לארץ". ודרשו, כאלו אמר הכתוב, מפני מה תבוא אל הארץ? בשביל שעתידים אתם לקיים מצות הביכורים.

ובנוסחא הישנה אין "והיה" אלא "מיד". אין הפי', שתכף בבואם אל הארץ נתחייבו בביכורים, שהרי נאמר " וירשתה וישבת ", שהוא אחר הכבוש והחלוק! אלא פירושו, דלא כערלה שלא נתחייבו בהנטוע כבר, ולא כחלה שלא נתחייבו רק מהעיסה שלשו; אבל הביכורים נתחייבו מכל שנתבכר בידם, אף ממה שמצאו זרוע ונטוע.

וגם יש לפרש, אחרי שמצות הביכורים נכתבה סמוך לפ' עמלק, ושם כתיב " והיה בהניח ". והייתי אומר, שגם מה שאמר כאן " וישבת בה ", היינו ישיבת בטח במנוחה, ורק אז יתחייבו בביכורים. לזה נאמר " והיה ", ללמד שמיד אחר החלוקה, נתחייבו בביכורים.

וירשתה וישבת בה . "ירושה" הוא הכבוש, כמ"ש " עלה רש " (דברים א כא). ו"ישבת" הוא החלוקה. ובספרי, "בשכר שתירש תשב". פי', שלא היה להזכיר כלל הכבוש, אלא לומר שבזכות שבטחו בה' והתיצבו למלחמה, בשכר זה כבשו וחלקו.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



ב.

ולקחת מראשית כל פרי האדמה . בפ' משפטים (שמות כג יט) ובפ' תשא (שם לד כו) כתיב, ראשית בכורי אדמתך וגו' , שסמך "ראשית" ל"בכורי", שפירושו ראשית מהבכורים. כי להתבואות והפירות יש זמן להתבשלם, והנתבשלו בהתחלת הזמן נקראו "ביכורים". והנתבשלו בימי היותר ראשונים, נקראו "ראשית בכורים". וא"כ הוראת "ראשית" הוא ראשית בזמן. וכאן שסמך "ראשית" לכל פרי, אין לפרשו על הזמן, שיביא מהפירות שנתבשלו קודם מכל פרי האדמה. דאם כן, לא תהיה מצות הביכורים רק מהשעורים, שהמה יתבשלו בארץ ישראל קודם מכל התבואות ומכל פרי האילנות; והרי כתיב בכורי כל אשר בארצם (במדבר יח יג)!

וע"כ, ד"ראשית" הנאמר כאן, הוא ראשית במעלה וחשיבות. כמו ראשית גוים , ראשית שמנים , שפירושם "המשובחים". ולפי שנמצא שבעה מינים שנשתבחה בהם א"י, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח ח), וכל הקודם בפסוק הוא יותר משובח. וא"כ הייתי אומר, ד כל אשר בארצם , בא לרבות שיביא יותר ממין אחד, אבל די בשנים הראשונים, שהמה חטים ושעורים המשובחים מכל המינים; וגם הצבור, מביאים מהם העומר ושתי הלחם. לכן נאמר מראשית כל פרי האדמה , היינו מכל שבעת המנים שנשתבחה בהם הארץ, וזהו שאמר אשר תביא מארצך . מפני שכל אלו שבעת המינים יצמחו בא"י בתכלית הטוב.

אמנם לפ"ז, היה לו לומר "ראשית כל פרי", שהרי כל החשובים חייבים בביכורים, ואמר "מראשית"! א"כ ע"כ, ד"ראשית" האמור כאן, הוא גם ראשית בזמן. וללמד, שלא יביא כל הפירות שנתבשלו ראשונים, רק מקצת מהם, ואפילו אשכול אחד או גרגיר אחד. ולא יתכן שלא בא הכתוב רק ללמוד הזה, ולא לרבות כל הז' מינים שחייבים בביכורים; דא"כ, הל"ל "מראשית בכורי"! וגם מדכתיב כל פרי האדמה , לרבות! ע"כ דבפי' "ראשית" דכאן, הוא במעלה וגם בזמן, וכמ"ש (=וכמו שכתבתי) . ומזה למד הספרי "מראשית", למעט חוץ משבעת המינים; וגם, שאפי' גרגיר אחד. וגרסא הנכונה בספרי, "מנין לרבות שאר מינים? ת"ל כל פרי האדמה". והנוסחא "ת"ל בכורי אדמתך" הוא טעות, ומקומו להלן כמו שיתבאר בסמוך.

עוד שם בספרי, "פרי אתה מביא, ואי אתה מביא יין ושמן ביכורים. הביא ענבים ודרכן, מנין שמביא? ת"ל בכורי אדמתך". (כמבואר בהתוה"מ משפטים שם). ומפני שלא זכר שם "פרי" נלמד זאת. (ואם יש להביא לכתחלה יין ושמן - עיין בתוס' ערכין יא ע"א ובסוגיא דחולין קב ע"ב, ובספר "ספרי דברי רב" האריך בזה).

אשר תביא מארצך . "ארצך", נקרא כל א"י. והלא אין מביא רק מאדמתו, כמ"ש בכורי אדמתך! ודרשו בספרי "כל זמן שהם מצויים על פני ארצך". פי', שאמר הכתוב "אשר תביא", שההבאה תהיה מארצך ולא מביתך. כי כל עוד שלא הגיעה העת ההיא, תכונה ההבאה מהארץ; אבל אחרי שעברה העת ההיא, תכונה ההבאה מהבית. והעת המאוחרת לכנסם, הוא עד החנוכה ולא יותר.

עוד שם בספרי, "אי "מארצך", יכול אף הנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של חברו וכו', ת"ל ראשית בכורי אדמתך". פי', מנין דמה שאמר אשר תביא מארצך , ללמד על זמן ההבאה כנ"ל; אולי בא לרבות מה שמארצך, אף שאינו מאדמתך! ומה שאמר "אדמתך", הוא ע"ד ריבה ומיעט, שיש הרבה כמוהו בתורה; ולמעט, אם אין כלל בהגידולין מאדמתו. ו"מארצך", בא לרבות כשמקצת גידולין מאדמתו והשאר מארצו, כהנוטע בתוך שלו ומבריך בשל חברו! לזה אמר " בכורי אדמתך ", ר"ל דב' פעמים כתיב "אדמתך", בפ' משפטים ובפ' תשא; לעכב, שיהיו כל הגידולין מאדמתו.

ושמת . לשון "שימה", בא להורות שישים בסדר. כמו אשר תשים לפניהם , שום תשים עליך מלך , שימה בפיהם . מזה נלמד, שאם הביא כל ז' המינים בכלי אחד, שישים בסדר נכון. כמבואר בתוספתא דביכורים, שאם הביא הרבה מינים ביחד, לא יביאם בתערובות וכו'.

בטנא . מיותר. דודאי לא ישא בידו, מאדמתו עד בהמ"ק! מזה אמרו בספרי, "מלמד שטעונין כלים". ע"ד (=על דרך) שאמרו, דמנחות טעונים כלים; שפירושו, שאחר הקמיצה יניח בכלי שרת. וכן כאן, שאפשר קודם שהקדישם לשם ביכורים, היו מונחים בכלי - צריך לאחר שקרא שם, לתתם בכלי אחרת. כמ"ש ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ושמת בטנא . ואפשר משום דההבאה בעזרה אל הכהן, יכול להביא בידו בלא כלי. לזה כתיב ושמת בטנא , בכדי שיכתוב אח"כ, ולקח הכהן הטנא . ללמד שההבאה אל הכהן והנחה והתנופה יהיו בכלי, אבל לאו דוקא בטנא; דא"כ הל"ל (=היה לו לומר) "ובטנא תשים".

והלכת אל המקום . בספרי, "מכאן אמרו, נגנבו או שאבדו חייב באחריותן. נטמא בעזרה - נופץ ואינו קורא". פי', דבכל מקום שאמר הכתוב "להביא בית ה'", יזכור רק ההבאה. וא"כ גם כאן, למה זכר ההליכה? אלא שבא ללמד, שההולכה עד המקום אשר יבחר - הוא חובה; שאם נאבד בדרך, צריך להפריש אחרים תחתיהם. אבל לאחר שבא אל המקום, אין עליו חובה להביא להכהן, אם א"א לקיים במה שהפריש כבר; כגון שנטמא בעזרה - מנפצו ואינו מביא אחרים. דמה שאמר הכתוב ובאת אל הכהן , אינו מיותר, וא"כ אין ללמוד שיתחייב באחריותן, כמו שלמדנו על ההולכה.

אשר יבחר ה' . בספרי, "זה שילה ובית עולמים". פי', אבל לא נוב וגבעון. כי שילה נבחר ע"י יהושע וכל הזקנים ועמהם כל קהל ישראל, כמ"ש (יהושע יח א) ויקהלו כל עדת ב"י שילה וישכינו שם את אהל מועד . ובפ' משפטים ו (פרשת) תשא כתיב, תביא בית ה' . ושילה נקרא "בית ה'", דכתיב ותביאהו בית ה' שלו (ש"א א כד), מפני שהיה בנין אבנים. ומה שנאמר ויטש משכן שלו (תהלים עח), מפני שהגג היה מיריעות שעשה משה, משו"ה נקרא ג"כ "משכן". וכ"ש שהבהמ"ק שבירושלים, שנקרא מקום אשר יבחר ו בית ה' . אבל נוב וגבעון, לא נקראו "מקום אשר יבחר ה'", רק "במה גדולה". וגם לא "בית ה'", כי לא היו שם רק הקרשים והיריעות, מאהל מועד שהיה במדבר.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ג.

ובאת אל הכהן . בספרי, "אין לך אלא כהן שהוא בימיך, וכה"א אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים וגו' " (עיין בת"א). יש מפרשים כוונת הספרי, משום שנאמר להלן הגדתי היום לה' א-להיך , שמיחד שמו של הקב"ה על הכהן, שלא יתכן רק ליחידי סגולה. שלא יעלה על דעתו, שהכהן אין ראוי לזה; משו"ה (=משום הכי) אמר, שאין לך אלא כהן שבימיך. ולפי מה שנפרש, שמאמר הגדתי וגו' שאומר לפני הכהן, הוא להצטדק לפניו שאינו כפוי טובה ומבין כוונת המצות הביכורים; בא לומר, שלא יעלה בדעתך, שאם אינו חשוב כ"כ, מה לך להצטדק בעיניו, ואינו לכבוד לך שתודיעהו שידעת כוונת הביכורים. לזה אמר בספרי, "אין לך וכו'".

ואמרת אליו . האמירה הקצרה הזאת, הוא מאמר אל הכהן, קודם הנחת הביכורים ע"י הכהן. והאמירה הארוכה שאחר ההנחה, היא אמירה לפני ה'. ומה שצוה להקדים אמירה להכהן, קודם מלפני ה' - מפני שבמאמרו אל הכהן, יאמר ענין הבאת הביכורים. שאם לא ידע המביא כוונת המצוה, יהיה ענין הבאתה בלתי משובח, ונראה ככפוי טובה. שעל החסד הגדול שעשה ה' לכלל האומה, והחסד הפרטי שעשה להמביא, אשר נתן לו נחלה אדמת זבת חלב ודבש, מביא דורון לבית ה' מעט פרי אדמה! וגם האמירה לפני ה' לא תהיה מובנת, כי אחרי שאמר ארץ זבת חלב ודבש , משבח א"ע (=את עצמו) , באמרו ועתה הנה הבאתי וגו' מפרי האדמה ; מה נחשבו פרי האדמה, בארץ זבת חלב ודבש!

לכן יקדים לומר, כי ענין הבאת הביכורים, הוא לפרסם שנתן ה' להם את הארץ במתנה, משמרו את השבועה שנשבע להאבות. והביכורים, הוא לעדות שהארץ היא לה', והוא נתן להם בתורת אריסות. ולכן יביא הביכורים לבית ה', כחוק האריסים להביא לבעל השדה מראשית תבואתה. וזהו שאמר בספרי, " ואמרת אליו , שאינך כפוי טובה". פי', למה יאמר מאמרו אל הכהן, קודם מאל ה'? בכדי שיבין הכהן, שיודע טעם המצוה. שאינו מנחה ודורון על חסדי ה', רק לפרסם אשר נתינת הארץ מה' במתנה היא לנו, וזה שיאמר.

הגדתי היום לה' א-להיך . אף שעדיין לא אמר לפני ה', אבל לשון "הגדה", יבוא גם במקום שאין אמר ודברים, רק פרסום ע"י מעשה. כמו, השמים מספרים וגו' ומעשה ידיו מגיד וגו' אין אמר ואין דברים . וכן (ש"א כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה , ורצונו על פרסום המעשה. וכן (ש"ב יט ז) כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים , והיה רק הגדה ע"י מעשה. וכן כאן - הגדתי היום לה' , ע"י הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה, והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות. ועוד, למה לו לישא ממרחק, הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות, ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון! אלא הכל לפרסם, כי הארץ היא במתנה מה', ונתן להם שיהיו רק כאריסים בעבודת האדמה, ולזה יביאו הביכורים.

עוד שם בספרי, " הגדתי היום . פעם אחת קורא, ואינו קורא שני פעמים בשנה". פי', שמלת " היום " מיותר.

כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו . בספרי, "פרט לגרים ועבדים. לתת לנו . "פרט לנשים". פי', על מי מוטל להגיד ולפרסם שהיא במתנה מה' - למי שנטלו חלק בארץ. וגם - איך יאמר דבר שקר לפני ה'!

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ד.

ולקח הכהן הטנא . בכל מקום דכתיב "ולקח הכהן", אף בדבר שהיה בכלי - כגון מנחה ודם, לא נזכר הכלי. וכאן כתיב ולקח הכהן הטנא , ואמרו בספרי, "מכאן אמרו, העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב; והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים ניתנים לכהנים". ופי', ממה שזכר את הטנא, נלמד שהכהן יקח גם את הטנא. לפי שבפ' משפטים ו (פרשת) תשא נאמר, ראשית פרי אדמתך תביא וגו' , וגם כאן כתיב להלן, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה , ולא נזכר "מהכלי". הא כיצד, אם הביא בטנא - יקבל הכהן גם את הטנא; ואם הביא בשאר כלים - יחזרו לבעלים.

והטעם אמרו בספרי, "כדי לזכות להעני". פי' שדרך העני שעושה בעצמו טנא, ומסתמא לשם הביכורים עשה טנא חדש, כדי שיהיה בטהרה. ובעבור שטרח בה, זכה שיהא טפל להביכורים ושיהיה לכהן. אבל העשירים לא יעשו בעצמם רק יקנו, והוא בזוי מצוה להביא בכלי קלי הערך. ובזה יתיישב, למה לא תקנו שהעשירים יביאו ג"כ בטנא? כדי שלא לבייש העני. ולמ"ש (=ולפי מה שאמר) , אינו ביוש להעני, אחרי שהוא מעשה ידיו שעשה לשם מצוה.

עוד טעם למה הטנא לכהן - שהטנא היה מערבה קלופה, כנזכר בהספרי לעיל. והערבה היא אחת מהד' מינים שבלולב. [ואפשר עוד שהיו מהדרים להצניע הערבות של מצוה, לעשות מהם הטנא לביכורים]. ויש לרמז ב' טעמים במקרא, ולקח הכהן הטנא מידך .

0. לט"א (=לטעם א') , ולקח הכהן הטנא, משום שהוא מידך, ממעשה ידיך.

1. ולטעם ב' ולקח הכהן הטנא, משום מידך; דהערבה היא בידך, דכתיב ולקחתם לכם .

2. עוד טעם ג', כי כל מה שהאדמה יותר פוריה, גם הקנים שבה יפים יותר לעשות מהם כלים. והיה א"כ ניכר שבח א"י, גם בהטנא.

מידך . ראיתי נחוץ, להעתיק כאן לשון הגר"א בשנות אליהו (ביכורים ג ו), וז"ל,

" עודהו הסל על כתפיו כו'. פי', דאיתא במס' סוכה מז ע"ב, "הביכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה כו'. דתניא: והנחתו , זו תנופה. אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש! כשהוא אומר והניחו , הרי הנחה אמור. הא מה אני מקיים והנחתו ? הוי אומר זו תנופה". והנה הגמ' הנ"ל אינו מובן כלל, דהא " והנחתו ", כתיב אחר כל הפרשה. ור"י סבר, שהתנופה היה קודם קריאת " ארמי אובד אבי "! ועוד, כיון שכבר הניח, מאי יניף!

ונראה שטעות סופר שם בגמ', וכצ"ל " והניחו , זו תנופה כו'. אתה אומר תנופה, או אינו אלא הנחה ממש! כשהוא אומר והנחתו, הרי הנחה אמור. ומה אני מקיים והניחו ? הוי אומר זו תנופה". ורבנן של ר"י, סברי כמשמעה, ולא נלמד משם תנופה. וסברי, שהאי והניחו , אתי לאורויי על והנחתו , שיהא ע"י כהן ואצל המזבח; ואין תנופה בביכורים כלל.

וז"ש כאן במתני', "עודהו הסל על כו', קורא כו' עד שגומר כל הפרשה". ולא היה מפסיק כלל באמצע הפרשה, לא בהנחה ולא בתנופה. ור"י סבר, שצריך תנופה אצל " ארמי אובד אבי ", מכ"ש והניחו כו' והוא תנופה. ובספרי אמרו, והניחו , והנחתו - מלמד שצריך ב' פעמים הנפה. ואינו מובן, דמהיכא תיתי למדרש מ"הנחה", תנופה! דבגמ' לא אמרו, אלא מחמת שהוא מיותר! ועוד, מה זה הלשון "הנפה", הל"ל "תנופה"! ועוד, דבגמ' משמע דליכא שום תנא דסבר תנופה בביכורים, אלא ר"י ור"א כו'! ונראה שט"ס הוא, וכצ"ל "הנחה". וסבר כפשטא דקרא, שצריך ב' הנחות. וע"פ זה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשו התוס' בגמ' הנ"ל, בד"ה "הביכורים כו'", ויהיה הכל על נכון. וע"ש שדחקו א"ע מאד בזה, ושלא לצורך הוא". עכ"ל.

וגם ראב"י, שאמר " בידך . זו תנופה", אפשר דס"ל נמי כדעת הספרי שהיו שם שתי הנחות - אחת ע"י הכהן אחר התנופה, ואחת ע"י המביא אחר קריאת "ארמי". ו תנופה יליף בג"ש מ ידך , כדאיתא בסוכה שם. והספרי שלא זכר בדברי ראב"י הג"ש, י"ל דסבר דיליף ממשמעות מ" ידך ". דשם "יד", הונח על קבלה או על נתינה, וכאן הרי לא עשה המביא כלום, רק הכהן! אלא ע"כ (=על כרחך) בא ללמד, שהמביא עשה תנופה בידו. וכמו שמצינו בויקרא ז ו, דכתיב ידיו תביאינה , ומפרש הכתוב, להניף תנופה . אף כאן, נלמד מ" ידך " שהיה תנופה.

והניחו לפני מזבח ה' . במשנה ביכורים ג ו איתא, "ומניחו בצד המזבח, ומשתחוה ויצא". ופירשו המפרשים ע"פ הירושלמי, שמניחו סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח. מפני שכתוב אחד אומר והניחו לפני מזבח , ופני המזבח הוא דרום, ששם הכבש (הוא המדרגה שבו עולים על המזבח). וכתוב אחד אומר, והנחתו לפני ה' , שהוא במערב, שההיכל והק"ק (=והקודש קדשים) במערב. לפיכך, מניחו בקרן מערבית דרומית של המזבח. וכן איתא במנחות יט גבי הגשת המנחה, דכתיב (ויקרא ו ז) הקרב אותה לפני ה' אל פני המזבח - שמגישה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח.

ואף דלשון המשנה דשם הם דברי ר' יהודה, דס"ל והניחו לפני מזבח ה' - מדבר בתנופה, שהיתה קודם קריאת "ארמי"; והנחתו לפני ה' - הוא הנחת המביא אחר קריאת ארמי. אבל מדלא זכר הכתוב, הולכת הביכורים בעזרה ממקום למקום, ש"מ שהיה הכל במקום א'. ולפ"ז היה מקום המביא מעבר לכבש, סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח. וכשהיה משתחוה, ופניו כלפי ההיכל בפשוט ידים ורגלים, היה בין האולם ולמזבח. ודבר חדוש הוא, שישראל יוכל להתקרב כ"כ אל ההיכל, אפילו לצורך תנופה והשתחויה!

אבל הספרי לא הביא דרשת הירושלמי, ליישב שני הפסוקים הנ"ל. רק דרשו, " לפני מזבח ה' - כ"ז שיש לך מזבח יש לך ביכורים". נראה שסובר, ש" לפני ", אין משמעותו כמו אל פני המזבח הנאמר במנחה. כי "פני", משמעו במקום שהוא פני המזבח, היינו בדרום. אבל "לפני", משמעו סמוך למזבח, באיזה צד שהוא. וא"כ, כשאמר והנחתו לפני ה' והשתחוית , נלמד שהיה עומד נגד ההיכל. וא"כ "לפני מזבח" ל"ל (=למה לי) , אחרי שהוא עומד בעזרה נגד ההיכל, ממילא הוא סמוך למזבח! אלא ללמד, שאם יש מזבח יש ביכורים; ואם נפגם המזבח, אין ביכורים.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



ה.

וענית ואמרת . מצינו כי התחלת הדבור, נקרא בשם "ענייה". כמו ותען להם מרים (שמות טו כא), שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם " שירו לה' ". וכן להלן, וענו הלוים ואמרו , הוא התחלת דברים. ויתכן כי במקום שיש שאלת "מה זאת", אז התחלת הדבור נקרא "מענה". כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה, מובן שהתקבצו לאיזה ענין, ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל, לכן כתיב " ותען ". וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים, וביניהם היו הלוים והארון; מובן שהתקבצו לאיזה דבר, ושמקיפי הארון יאמרו מה. וכן כאן, אחר שאמר הגדתי וגו' , ועשה התנופה עם הכהן, ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו; מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת .

ובספרי, "נאמר כאן ענייה , ונאמר להלן ענייה ; מה להלן בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש". וכן איתא בגמ' דסוטה, פרק "אלו נאמרין". ויש להטעים הג"ש, דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה וענייה, כאלו משיב על דברי עצמו. כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש, ושם בסתר . שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר , והמלות תועבת ה' מעשה ידי חרש הבאים באמצע, הוא כמאמר המוסגר, והראוי שאחר יענה זאת. רצוני, כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה , יש לו להשיב תועבת ה' , הלא המה תועבת ה' ; וגם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש , ומה אלהות יוכל להיות בהם, אם המה מעשה ידי חרש! כמ"ש (ישעיה מד טז) חציו שרף במו אש וגו' .

וכן בפ' ביכורים, באים מאמרים מוסגרים במאמרו, שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו, כמו -

ארמי אובד . והמענה - אבי .

וירד מצרימה ויגר שם . המענה - במתי מעט .

ויהי שם לגוי . המענה - גדול עצום ורב .

וירעו אותנו המצרים ויענונו . המענה - ויתנו עלינו עבודה קשה .

ונצעק אל ה' א-להי אבותינו . המענה - וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו .

וישמע ה' את קולנו . המענה - ויוציאנו ה' ממצרים .

וגם על ויוציאנו ה' ממצרים . יבוא מענה - ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים .

ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת . המענה - ארץ זבת חלב ודבש .

ועתה הנה הבאתי את ראשית בפרי האדמה . המענה - אשר נתתה לי ה' .

ארמי אובד אבי . כמ"ש חז"ל, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". פי', שיספר התחלת הגלות, שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג). והנה גר יהיה זרעך , התחיל מיד שנולד יצחק. כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק, לא היה בהם שום גנות; כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול, כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך. אבל ועבדום , התחיל מיעקב שעבד את לבן, וזהו גנות. ואף שלא עבדו בחנם, כמ"ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך , עכ"ז היה מפני ההכרח (וזוהי הגנות) . כמ"ש חז"ל, שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק, ורק במקלו עבר את הירדן, והוכרח לעבוד את לבן.

וא"כ הל"ל (=היה לו לומר) "אבי עבד ארמי"! אך דא"כ, היה משמעו דיעקב היה עבד לבן. וכנה הדבר בשם " אובד ", שפירושו נודד, כמ"ש צאן אובדות היו עמי (ירמיה נ), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט). והיה ראוי לומר "אבי אובד בארם"! רק בא הכתוב ללמד, שלבן בקש לאבד את יעקב. וזה שאמרו בספרי, "מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא להאבד". [ויותר הנה נכון לגרוס "להעבד"]. ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו.

ויגר שם . כמ"ש בספרי, "שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות".

במתי מעט . כמ"ש בספרי, "יכול באוכלוסין מרובין וכו'".

ויהי שם לגוי . כמ"ש בספרי, "שהיו מצוינים שם".

גדול עצום ורב . גדול במספר. ו עצום בכח. ו רב הוא בגידול. כמו שמביא בספרי, " רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ". שבא על כח הגידול, שהיה בהם בהפלגה (=כמו הגזמה) רבה.

נעתק מכ"י המחבר מדרשותיו על התורה.

הערות

וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אובד אבי . וצריך להבין מה ענין ההגדה הזאת. נל"ה (=נראה להבין) ע"ד פלפול, עפמ"ש בגיטין מז ע"ב, "המוכר שדהו לפירות - ר"י אומר מביא וקורא; ר"ל אומר מביא ואינו קורא, קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". והקשו התוס', לר"ל דס"ל "אחין שחלקו לקוחות הן, ומחזירין זה לזה ביבול", איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד. כיון דחוזר ביובל, וס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לא משכחת דמייתי בכורים, אלא חד בר חד עד יהושע בן נון! ותרצו, דבירושה גזה"כ (=גזרת הכתוב) דקנין פירות כקנין הגוף דמי.

והנה בטעם מצות שביעית שמבואר בסנהדרין, שאמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. והקשו המפרשים, הא הקב"ה נתן את א"י לישראל! וכתב הרשב"א, שלא נתן להם אלא לקנין פירות לא לקנין הגוף. וא"כ לפ"ז הדרש, איך משכחת מצות בכורים כלל, הא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי! אך לפי דברי התוס' י"ל כאן, דא"י ירושה מאבותינו, ממילא הוה קנין פירות כקנין הגוף, דגזה"כ בירושה. אמנם למ"ד בב"ב (=בבא בתרא) "לבאי הארץ נתחלקה הארץ", וא"י אינה ירושה, נשאר הקושיא.

והנה בפרשת דרכים. מה דאמרינן בב"ב דא"א (=אברהם אבינו) קנה את א"י בחזקה, שנאמר התהלך בארץ לארכה ולרחבה - דדריך אמצרי. קנה זה דוקא, אם קודם מ"ת (=מתן תורה) יצאו האבות מכלל בן נוח, אבל אם היו עדין בכלל ב"נ (=בן נוח) , גוי אינו קונה בחזקה רק בכסף! וע"ז עונה הגדה הזאת, בשעת הבאת הבכורים, להוכיח דא"י ירושה לנו מאבותינו. ושייך מצות בכורים, כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי. ועז"א ארמי אובד אבי . דכתב המדרש, מה שהיה ללבן כח להתאבק כ"כ עם יעקב, הוא משום שהוא (יעקב) בח"ל, והיה בידו חטא מה שאינו דר בא"י. וזה דוקא אם כבר קנה א"א את א"י, שאז כבר חל עליו קדושת הארץ, כמ"ש במקום אחר באורך.

ראיה השנית. כבר כתבו המפרשים, הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים, ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא"י. הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם , וא"י היה של אברהם, כי כבר קנאו בחזקה, ולאפוקי ממ"ד, דחשבון השעבוד התחיל מלידת יצחק, דא"כ למה היה מוכרח לירד למצרים! אך לפ"ז א"כ, דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים, קשה - הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה, ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה! ויש ע"ז תירוצים,

0. א) שרבוי עם, השלים המנין. כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש, ואח"כ היו לגוי גדול, וזה צירף לחשבון. ועז"א ויגר שם במתי מעט , ואח"כ ויהי שם לגוי גדול .

1. ב) שקושי השעבוד השלים המנין. כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה, דמ"ש ועבדום וענו אותם , הוא וא"ו המחלקת. והם עשו שניהם בב"א (=בבת אחת) , ועז"א וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה .

2. ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן, וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו. ועז"א ונצעק אל ה' א-להי אבותינו דוקא, שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות, וישמע ה' את קולנו .

3. ד) שהשכינה השלימה המנין. דע"י שראה הקב"ה הענוי והשעבוד ב וכל צרתם לו צר , מילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות, והשלים המנין. ועז"א וירא את ענינו ואת עמלנו , ר"ל כל הענוי שהיה לנו במצרים, ראה אותו ה', ובכל צרותינו היה בצרה.

4. ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן, כי לא יוכלו להתמהמה, שלא יכנסו בשער החמשים. וזה הוא היד והזרוע הנטויה. כי שר של מצרים היה טוען, "הללו עובדי ע"ז", והוצרך להעביר כח הדין. ועז"א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה .

וע"כ, אחר שא"י ירושה מאבותינו, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . ודייק "פרי האדמה", כי בירושה - קנין פירות כקנין הגוף דמי.

עד כאן מכתיבת יד המחבר ז"ל.

השאלות-

0. (א) מה זה שצותה התורה בהבאת הביכורים, לקרות פ' שלמה; שלא צוה כן בשום אחד מהבאת הקרבנות, אף בעבודת יוה"כ! (ומה שהכה"ג קורא בפרשת אחרי ובעשור, הוא תקנת חז"ל).

1. (ב) כי הקריאה מתחלת מ ארמי אובד אבי . מה ענין יעקב עם לבן להבאת בכורים!

2. (ג) הלוא הבאת הבכורים היא כמנחת קין, שהביא מפרי האדמה מנחה לה'. דכתיב (בראשית ד ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה , ש" ואל " השני מיותר, דהיל"ל "ואל קין ומנחתו". ונראה דפי', ואל המנחה עצמה לא שעה, אף אם אחר היה מביאה!

3. (ד) מפשטות הכתובים נראה, שהבאת הביכורים היתה רק כהבאת עובד אדמה, מעט פירות בטנא. ושהיה משפיל א"ע לפני הכהן במאמר פשוט הגדתי וגו' . וגם היה מיחד שם הקב"ה על הכהן, באמרו לפני ה' א-להיך . וראה לשון המשנה (ביכורים ג ב) וז"ל: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובות של עיר, ולא היו נכנסים לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר, "קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו". הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם; עד שמגיעים קרוב לירשלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות והסגנים וגזברים יוצאין לקראתם, לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. וכל בעלי אומניות שבירשלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם - "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!". החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלוים בשיר - ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי . הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם ניתנין לכהנים". עכ"ל. שנראה כי הבאתה היתה בכבוד גדול ובפרסום ובשמחה. וטרם שבאו אל הכהן, שלחו שלוחים לבשר ביאתם; ומנהגי בית ה', שלחו נכבדים לקראתם. ומפני מה היתה הבאה שלא כפשטות הכתובים!

ויובן כ"ז עפ"י ד' הקדמות:

4. א) כי קין עבד את האדמה בענין קשה מאד, שהיה חופר באצבעותיו; והצמחים, היה תולש בידיו. עד שבכל עת עבודתו, היה דומה להולך על ארבע. [כי עבודת אדמה ע"י כלי מחרישה וע"י בהמות וכדומה כבימינו, אלה לא ידעו, עד שבא נח, שנאמר עליו " זה ינחמנו "] ועבודתו היתה נותנת מגרעת בבריאת האדם -

5. (א) דא"כ היה להברא כשאר בע"ח פניו אל הארץ, ולא בקומה זקופה.

6. ב) על מה בראו בצלם א-להים, כמ"ש (בראשית א כז) ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו . הלא מדרגתו כשארי בע"ח להיות נזון מהאדמה! ועוד, שהוא הרבה פחות מהם, כי כל בע"ח נזונים שלא בצער, והאדם יהיה יגע כל היום!

7. ג) שאם יעבוד כל היום עבודה קשה כזו, יתגשם ככל בע"ח, וכל הכוחות הרוחניות ששם ה' בו, כמ"ש (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה - יהיה ללא שום תכלית!

לכן לא שעה ה' אל קין, כאלו אמר "לא באלה חפצתי, ולא לכך נוצרת". וגם אל המנחה בעצמה לא שעה, כי כאשר עבודתו לא היתה בהשכל, גם הצמחים שנתגדלו ע"י עבודתו היו בתכונה רעה, ככל הפירות שיצמחו בגידול הפראי. ומשו"ה (=ומשום הכי) לא שעה אל המנחה, כי כל הזרעים והפירות שברא ה' שיתגדלו ויצמחו ע"י עבודת האדם, היה ברצונו שע"י עבודת האדם יבואו למצב ולמדרגה מעולה ומשובח יותר, מהצמחים שיתגדלו פראים.

אבל הבל בחר לו להיות רועה צאן, והיה רועה חכם ונאמן לנהלם בנאות דשא, ולנחותם על מי מבועות. וגזז מיתר צמרם וחלב מיתר חלבם, להיטיב להם ולהקל להם. ומגז צמרם עשה לו מלבושים, והחלב היה לו למזונות. ונשלם בו כוונת הבריאה-

8. ) א) במה שנברא בקומה זקופה.

9. ) ב) שנברא בצלם א-להים, כמ"ש (שם א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' ובבהמה וגו' .

10. ) ג) שעבודתו היתה עבדה קלה, וכל היום עסק במושכלות, כפי נשמת ה' אשר נפח באפיו נשמת חיים.

ולזה שעה ה' אל הבל, כאלו אמר "באלה חפצתי ולכך נוצרת". וגם אל מנחתו בעצמו שעה, כי מבכורות צאנו, היה ניכר ההנהגה הטוב שהיה להם. ונשתנו הרבה לטוב, בזה שיצאו מגדר המדברות לגדר הבייתות.

11. ב) עבודת האדמה בארץ ישראל היתה עבודה קלה למאד, כי מלבד שלא היתה כעבודת קין, אלא שגם היתה כעבודת הבל-

12. ) א) האדמה בעצמה לא היתה קשה ביותר.

13. ) ב) שלא היתה חסר מים.

14. ) ג) שהצמחים היו מהמינים היותר משובחים.

15. ) ד) שלא היה נחסר גם הכלים הנצרכים לעבודתה.

16. ) ה) שהיה להם מרעה טוב לגידול הבהמות שמוכרחים לעבודתה.

כמ"ש (דברים ח ז) כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה . שהאדמה בעצמה טובה.

ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר . שאין בה חוסר מים.

ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש . שהצמחים המה המינים היותר מובחרים.

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם . שהאדמה בעצמה איננה קשה כ"כ.

לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת . שלא תחסר לך להשיג בנקל, כל הכלים שנצרכים לעבודת אדמה, מברזל ונחשת.

וגם נאמר (שם יט טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך . פי' שיהיה לך מרעה טוב בשדה, שלא תצטרך לנהוג את הבהמות והצאן לרעותם במדבר, ועי"ז לא יחסרו גם הבהמות לעבודת האדמה. וגם מקנה רב היה להם , כענין עבודת הבל, והיה להם עת לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, ולהשלים כוונת ה' בבריאת האדם.

17. ג) כל מפרשי התורה כתבו, כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שלה' הארץ ושנתן לב"י שיעבדו בה כאריסים, לכן יביאו הביכורים לבית ה' כמנהג אריסים שמביאים בכורים לבעל השדה.

18. ד) מאמר ר' יצחק, שהובא בהתחלת פרש"י על התורה. וז"ל, "אמר ר"י, לא היה צריך להתחיל התורה וכו'. ומה טעם פתח בבראשית? משום וכו', שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' עממים כו'" עכ"ל. נמצא שאומות העולם אומרים, שב"י לקחו ארץ ז' אומות בחרבם. ובאמת לא בחרבם ירשו ארץ, רק שנתן ה' מתנה לאברהם, שתהיה לבני יעקב. לכן בא מצות ביכורים, לפרסם כי הארץ נשבע ה' לאברהם לתת לנו.

ובא מצות הקריאה בעת הבאת הביכורים, להסיר טענת האומות שאומרים שלסטים אנחנו. וטענת לסטים תתחיל מיעקב אבינו ע"ה וכה יאמרו - כי יעקב מפני שהונה את עשו אחיו הבכור בקחתו ממנו בכורתו וברכתו, ברח לארם. והיה נודד שם, עד שנעשה רועה אצל לבן, וברח עם בנותיו וצאנו לארץ כנען. ומדי עברו החרים העיר שכם. ומפני שלא היה יכול להתעכב בארץ כנען, משום מעשה שכם, נדד לארץ מצרים בארץ גשן, שהיתה ארץ מרעה. והיה שם רועה צאן, עד שברבות הימים היה לגוי גדול, ונדדו משם אל המדבר, עד שבאו לארץ ז' עממים, ולקחו בחרבם את הארץ.

ולכן להסיר הטענה הזאת, שהיא נגד מצות הבאת הבכורים, צוה ה' לפרסם ולספר כמו שהיתה באמת. וזהו " ארמי אובד אבי ", כתרגומו "לבן ארמאה, בעא לאובדא ית אבא". כי נהפוך הוא, שלבן בקש לעקור את הכל.

וירד מצרימה . לא שברח למצרים מפני מעשה שכם, רק שירד בכבוד, שנשא (אולי "שנסע") בעגלות הניתן ע"פ פרעה. דלשון "הורדה", היה במצרים לשם הכבוד, כמ"ש הורידוהו אלי (בראשית מד כא), רדה אלי אל תעמוד (שם מה יג). "ושמא תאמר, שירד ליטול כתר מלכות!" פי', להסית את בנו שימרוד בפרעה (המשך -) .

ויגר שם . כי היו שם כגרים ונכנעים, כמ"ש (שם מז ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה וגו' .

במתי מעט . גם זו לעד, שלא ירד על דעת להתפשט שם, שבא במתי מעט - רק בשבעים נפש יוצאי ירכו. אף שהיו להם עבדים בארץ כנען, כמ"ש ויהי לי צאן ועבד וגו' . ועזבם שם, כי היה בדעתו לשוב. רק ע"פ ה' (=חכה לצווי ה' לעלות) שא"ל אל תירא , ו אנכי אעלך .

ויהי שם לגוי גדול עצום ורב . אחרי שבאו במתי מעט לארץ נכריה, ונעשו שם לגוי גדול, מובן שהתנהגו בצדק ובמישור. דאל"כ (=דאם לא כן) , לא היו מניחים אותם להיות לגוי גדול. וגם נראה נסים שעשה ה' לאבותינו, לקיים הבטחתו כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג).

וירעו אותנו המצרים . רק אחר שנתקנאו בנו נעשו רעים לנו, ולא קודם. וזה לעד, כי צדיקים אנחנו ולא לסטים.

ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה . אף אחרי שעשו לנו כל אלה, והיינו גוי גדול עצום ורב, עכ"ז לא מרדנו באדוני הארץ.

רק ונצעק אל ה' א-להי אבותינו וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו . ואף כששמע ה' את קולנו, וגזר להוציאנו משם, לא הוציאנו בדרך הטבע, לתת בלבנו כח וגבורה, להתיצב נגד אדוני הארץ. כאשר יקרה לכל גוי וגוי, שנחלצו מהמצר להם ונתגדלו, רק ע"י רוח הגבורה שהעיר ה' בהם,

רק ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאתות ובמופתים . פי', שכל גוי שיצא מגוי אחר, אף כשיהיה בדרך נס, יהיה משולב בדרכי הטבע. אבל יציאת מצרים, היה הכל שלא כדרך הטבע. וכן לאחר שהוציאנו ממצרים, עד ויביאנו אל המקום הזה , היה ג"כ שלא כדרך הטבע, כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות יט ד).

ויתן לנו את הארץ הזאת . שניתן לנו במתנה, ולא ע"י מלחמה, כמ"ש לא יתיצב איש לפניך (יהושע א ה).

והעד - שהיא ארץ זבת חלב ודבש . שאף עתה היא גם ארץ זבת וגו'. שאם היתה נקחת ע"י מלחמה, לא היתה עתה זבת וגו'. כי כל מדינה שתלקח ע"י מלחמה, ישחת כל מוצא מים וכל האילנות אשר בקרבה, ותהיה למרמס ושתעלה שמיר ושית. אבל ה' נתנה לנו כמו שהיתה בידם, כמ"ש ובתים מלאים כל טוב וגו' ובורות חצובים וגו' כרמים וזתים וגו' (דברים ו יא).

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . שכ"ז שהיו עושים רצונו של מקום, היה גידול הפירות ובפרט הביכורים, לפי מעשה כל איש ואיש. שבגדלם וטובם, היה נראה מתנת ה' שנתן לפי מעשיו. והיה ע"ד שנאמר ביצחק, ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים (בראשית כו יב), כתרגומו "מאה בדשערוהי", פי' שהזרעים היו גדולים מאה פעמים כשעור הרגיל. ואחרי שהארץ היא מתנת ה', לכן ראוי לי ש הבאתי את ראשית פרי האדמה , שהיא אשר נתתה לי ה' , וראוי שאביא הביכורים לבית ה'.

  • ה) כי כל זמן שהיו עושים רצונו ש"מ (=של מקום) , היו עיני ה' בהארץ, והיה ניכר בהביכורים - מעלת הארץ; גם מעשה המביא, כי היו גידולם ותכונתם בהפלגה רבה; וגם הכהן היה במעלה גדולה מאד, שרצוי לאמר לו הודתי וגו' . אבל ברבות הימים שלא עשו רצונו ש"מ, והיו הבכורים רזים ודלים והיה נראה כמנחת קין; לכן סמכו חז"ל על דרשות המקראות, להדר ולעטר הבכורים, ולהביאם בכבוד ושמחה ושלמים עמהם, כדי שלא תראה כמנחת קין. וקודם שאמר הגדתי וגו' אל הכהן, היו שולחים לבשר לירושלים, כפי לשון המשנה הנ"ל.
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ו.

וירעו אותנו . הוא כמו "לנו". פי', שהמצרים נעשו לנו רעים. שכל עוד שלא נתקנא בבני ישראל, היה לבם טוב להם, ורק ע"י הקנאה נעשו רעים, והתחכמו לענותם. כמו שמביא בספרי, הבה נתחכמה לו פן ירבה .

ויענונו . כדכתיב וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם . ועבדו בישראל עבודת סבל, שהוא לשאת משאות שלא הורגלו בכך. וכל דבר שלא הורגל בו האדם, נקרא "ענוי".

ויתנו עלינו עבודה קשה . אחרי שראו המצרים שהורגלו בעבודה, אז עבדו בהם עבודה שהיא קשה באמת, אפי' למי שרגיל בה. כמו שמביא בספרי ויעבידו מצרים את ב"י בפרך, וימררו את חייהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה .

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



ז.

ונצעק אל ה' . אחרי שהעבידו מצרים את ב"י בעבודות הקשות באמת, אז צעקו אל ה'. כמו שמביא בספרי, ויאנחו ב"י מן העבודה ויזעקו - שההתעוררות לזעוק, היה מהעבודה.

וישמע ה' את קולנו . שנתקבלה תפלתם. כמו שמביא בספרי וישמע א-להים את נאקתם , שאינו אלא לשון קבלה. כמ"ש שם ויזכור א-להים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב . ובכ"מ שנאמר זכירת ברית האבות, הוא לחסד ולרחמים, ואז גזר ה' שתתבטל מהם העבודה. וכן היה, ששעבוד העבודה נפסק מהם ששה חדשים קודם שיצאו ממצרים, כמ"ש "בתשרי בטלה עבודה מאבותינו". אף שפרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו , אבל ראה וחקר שנתישבו ב"י בארץ גשן, ע"פ פרעה שהיה בימי יוסף, ואין נכון לכבשם לעבדים. אבל גזר שמאחר שאין עושים עוד עבודת פרעה והמצרים, אין להם לשבת, רק בארץ גשן שניתן להם מאז.

וירא את ענינו . אף שלא יעבדו עוד, אבל היו מעונים. כמו שמביא בספרי וירא א-להים את ב"י וידע א-להים , שראה דבר שאין לדעת, רק ה' לבדו, וזה פרישות ד"א. שעדין לא נתבטלה גזרת כל הבן הילוד וגו' , ועל-ידי-זה פירשו מד"א (=מדרך ארץ) . וזה נקרא "ענוי" כידוע, שזה העדר דבר ממה שהוא בטבע אדם.

ואת עמלנו . כמ"ש בספרי "אלו הבנים". שכל עמל האדם בעבורם. או שלא נתבטלה גזרת כל הבן וגו' ; או שהי"ת ראה שאין תקוה טובה, להבנים שיתגדלו בא"מ (=בארץ מצרים) .

ואת לחצנו . כמ"ש ספרי, "זו הדחק, כמ"ש וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם . שראה שיגזור פרעה, שלא יגורו רק בארץ גשן וילחצו כלם למקום א', ולא יהיה להם במה להתפרנס. וע"י הענוי והעמל והלחץ, ראה ה' שאין די במה שיפסק מהם השעבוד אלא.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



ח.

ויוציאנו ה' . כבר הזכיר את ה' - וישמע ה' את קולנו ! ואמר בספרי, שבא ללמד שלא ע"י מלאך וכו'.

ביד חזקה ובזרוע נטויה . כמביא בספרי, עד "ר"י היה נותן בהם סימנים".

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ט.

ויבאנו אל המקום הזה . אמרו בספרי, "זה בהמ"ק. או יכול זה ארץ ישראל! כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת , הרי א"י אמור וכו'". ובאמת על ביאת המקדש לא יתכן לשון "ויביאנו", כי משמעו שכל ישראל ומנהיגם בראשם, באו לשם. ולירושלים היו עולים כל אחד ואחד בפ"ע בכל השנה, רק בשלש רגלים באה המצוה שימצאו שמה כל ישראל. אבל הבאה זו, הוא על הבאת המדרגה והמעלה, כמ"ש (ש"ב ז יכ) כי הביאותנו עד הלום . וכן כאן משמעו, על שהביאם ה' לבנות בהמ"ק. וזכר הבהמ"ק קודם מנתינת הארץ, לחלוק כבוד אל המקום אשר הוא (ה') בו. או כדברי הספרי, "בשכר ביאתנו אל המקום הזה, ניתן לנו את הארץ" - בשביל שיבנו את בהמ"ק, נתן ה' להם את הארץ.

ארץ זבת חלב ודבש . " ארץ " מיותר, דהא כבר אמר הארץ הזאת ! ואמר בספרי, נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש וכו' ; מה להלן ארץ חמשה עממים, אף כאן ארץ חמשה עממים. פי' דבשמות יג ה נאמר והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ארץ זבת וגו' , שלא נזכרו שם רק חמשה עממים, ולא נזכר פרזי וגרגשי. אע"ג דשם ג ח וגם שם יז, כתיב ארץ זבת וגו' על ששה עממים, דחשיב שם גם פרזי! אפ"ה, למד מן הנאמר שם יג ה, משום שנאמר בו והיה כי יביאך , כמו שנאמר כאן כי תבוא .

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



יועתה . מיד. הנה . בשמחה. הבאתי . משלי. אחר שספר רוב החסד, יאמר שהביא דורון לבית ה' מעט פירות האדמה? ומכ"ש שאמר בעצמו שהיא ארץ זבת וגו' , שהמעט הפירות אינם נחשבים שם כלל! אבל משום שבהבאת ביכורים יש ג' דברים-

א) שיביאם בעוד שהם חדשים, שזמן הקריאה יתחיל מחג השבועות.

ב) הבאתם בשמחה. (כמו שהובא בת"א, מפ"ג דביכורים ממשנה א עד משנה ה).

ג) הטורח להביא מאדמתו.

וזה נכלל בשלש התיבות האלה. ועתה , הוא על הזמן שהוא קורא. והנה , יבא על השמחה. ובפסיקתא זוטא למד מג"ש, (שמות ד יד) הנה הוא וגו' ושמח בלבו . אך אפשר שהוא רק אסמכתא. אבל י"ל, דבכל מקום שנאמר " הנה ", בא להורות שהיה הדבר בשלמות. וכן כאן, בא להורות שהבאתו היא בשלמות, היינו שהביא בשמחה. הבאתי , יורה שאני בעצמי נשאתי מאדמתי, כאשר יסיים " את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' ".

והנה ב (ספר) שמות אמר ראשית בכורי , שהנה אשר יתבשלו בהתחלת זמן הבישול. כי יכיר אותם תמיד, כי בכל מין ומין, ניכר הביכורים ע"י תכונת גידולם. וכן לעיל שאמר מראשית כל פרי , תפרש ג"כ שיברור מאלה, אשר יכיר שהמה ראשית הביכורים. אבל כאן שאמר " ראשית פרי ", משמעו ביחוד, הפרי שנתבשלה בראשונה. ומאין מכירה אח"כ? לזה אמרו בספרי, "מכאן אמרו, יורד אדם לתוך שדהו כו' קושרין אותה בגמי" - שעושה בה סימן.

אשר נתתה לי ה '. הלא כבר אמר ב' פעמים - אשר ה' א-להיך נותן לך . ויתן לנו את הארץ הזאת ! לזה אמר בספרי, "מכאן אמרו, האפורופסין והעבד והשליח וטומטום ואנדרוגינוס - מביאין ואין קורין כו'".

והנחתו לפני ה' . כבר נתבאר בדבר הגר"א (לעיל פסוק ד), שדעת הספרי כפשטות הכתוב, שהיו שתי הנחות.

והשתחוית . מבואר ברמב"ם, שההשתחויה היתה בפשוט ידים ורגלים.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



יא. ושמחת . בספרי אמרו " ושמחת , בשעת שמחה". פירוש, שלא צווה ה' להיות שמח, רק (=אלא) בעת שמחה, ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז יא). שהוא מעצרת עד החג, שאז זמן אסיפת התבואה והפירות, אבל לא אחר החג.

בכל הטוב . אמר בספרי "זה השיר". במס' ערכין יא ע"א, אמר רב מתנה, מנין לבכורים שטעונין שירה? אתיא " טוב " " טוב " מהכא". ופרש"י, כתיב הכא בכל הטוב , וכתיב (דברים כח מז) בשמחה ובטוב לבב מרוב כל . והספרי שלא הביא הג"ש, נראה שדרש מפשטות הכתוב. משום דבדברים (יב יח וטז יד וכז ז) בכולהו כתיב ושמחת , ומבואר שם ע"י מה תהיה התעוררות השמחה - אם ע"י אכילת המעשר או החג, שנאמר בו והיית אך שמח , או ע"י אכילת השלמים. אבל כאן, שאמר שתהיה השמחה בכל הטוב שיש לו, ומה יתעורר בו הבאת הבכורים לזה אמר "זה השיר", שאמרו שם שירה, והוא ארוממך ה' , שמדבר מכל טובות וחסדי ה'. ויש להסביר ג"כ הג"ש המובא בגמ' הנ"ל, שכמו שבעבודת הבורא תתעורר השמחה ע"י שירות ותשבחות, כן השמחה בכל הטוב, תהיה ע"י שיר.

אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך . " ולביתך " מיותר, דמובן דמהטוב שיש לאדם, יהיה טוב לכל ביתו! וזה שאמרו בספרי, "מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו".

אתה והלוי והגר אשר בקרבך . ציוה ה' שבעת הבאת הביכורים ישמח גם את הלוי והגר. וז"ש בספרי "בכל מקום שאתה מוצא הלוי, תן לו מחלקו (פי' מעשר ראשון). ואם אין לו מע"ר, תן לו מעשר שני. אין לו מעשר שני, תן לו מעשר עני. אין לו מעשר עני, תן לו שלמים. אין לו שלמים, פרנסהו מן הצדקה".


קיצור דרך: mlbim-dm-26