מ"ג דברים כג כד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת ליהוה אלהיך נדבה אשר דברת בפיך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אַפָּקוּת שִׂפְוָתָךְ תִּטַּר וְתַעֲבֵיד כְּמָא דִּנְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דְּמַלֵּילְתָּא בְּפוּמָּךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מוֹמָתָא דְתִפּוֹק מִן שִפְוַותְכוֹן תְּקִימוּן מִצְוָותָא דְכַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא תַּעַבְדוּן וּדְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא לָא תַעַבְדוּן וְהֵיכְמָא דִנְדַרְתּוּן תְּשַׁלְּמוּן חַטָּאתָא וְאַשְׁמָא עֲלַוָּון וְנִכְסְתָא קוּדְשִׁין תְּקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְנִיכְסְתָא תֵּיהוֹן וּנְבִזְבְּיַית בֵּית מוּקְדְּשָׁא דְמַלֵּילְתּוּן תִּתְּנוּן וּלְעַנְיֵי צִדְקָתָא מַה דְּאָמַרְתּוּן בְּפוּמְכוֹן: |
רש"י
מפרשי רש"י
ותימה דמאי קושיא, דהא דקאמר 'השמר דעשה - עשה', היכן שכתב העשה, כגון השמר בעינוי, דעינוי הוא מצוה לענות (ויקרא כ"ג, כ"ז), ואם כן "תשמור" הוא מצות עשה לענות גם כן. אבל כאן לא כתב רק "מוצא שפתיך תשמור", ולא נזכר כאן עשה, ושפיר יש לפרש "מוצא שפתיך תשמור" שלא לעבור, דהרי לא נזכר שום עשה כלל כאן, רק "מוצא שפתיך תשמור", ולא אמרינן כהאי גוונא 'השמר דעשה - עשה'. כי לשון זה הוא כאשר נכתב בפירוש העשה, אבל "מוצא שפתיך תשמור", אין כאן עשה, רק לא תעשה. וכן "ושמרתם את החקה" דבפרשת תפילין (שמות י"ג, י'), דאמרינן (עירובין דף צו.) דהוא השמר דעשה, מפני שכתוב "ושמרתם את החוקה הזאת", דמשמע דקאי על קיום המצוה, דכתיב "ושמרתם את החקה הזאת". וראיה לזה, "השמר בנגע צרעת" (להלן כד, ח), דהכל מודים דהוא לא תעשה, דפירושו השמר בנגע שלא לקוץ (רש"י להלן כד, ח). וכן פרשו התוספות גם כן בפרק המוצא תפילין (עירובין צו. ד"ה השמר). והכי נמי "מוצא שפתיך תשמור", שלא לעבור מוצא שפתיך. שאילו כתב 'תשמור לעשות', זה הוי מצות עשה:
ועוד, מעיקרא לא קשיא, דהא העשה כבר כתיב, '"מוצא שפתיך" זו מצות עשה' - לפירוש התוספות (ר"ה ו. ד"ה זו) שפירשו דלכך הוי "מוצא שפתיך" מצות עשה, משום דכתיב (במדבר ל"ב, כ"ד) "והיוצא מפיכם תעשו". סוף סוף בלשון זה דכתיב "מוצא שפתיך" כאילו כתיב 'מוצא שפתיך תקיים', ואם כן "תשמור" מלתא בפני עצמו, והוא לא תעשה בודאי:
ואני תמה, מפני מה נדחקו (התוספות) לומר דילפינן ד"מוצא שפתיך" הוא עשה מדכתיב "והיוצא מפיכם תעשו", דהא יש לנו ללמוד מצות עשה דכתיב "ועשית" בסיפא דקרא, והוא קאי "על מוצא שפתיך", כאילו כתיב 'מוצא שפתיך תעשה'. ואף על גב שדרשו שם (ראש השנה דף ו.) מלשון "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך על כרחך, הך דרשה נראה מדכתיב "תשמור ועשית", והוי למכתב 'תשמור ותעשה', אלא לכך כתיב "ועשית", דהוא משמע לשון עשוי. ומכל מקום מדכתיב "ועשית", משמע שבית דין יעשוך שתעשה אתה המצוה לקיים מוצא שפתיך, אם כן הוא מצות עשה. דאם לא כן, ולא היה כאן מצות עשה, לא יתכן לומר "ועשית", אלא 'יעשוך בית דין', לא "ועשית". והשתא ניחא בלא קושיא, דהא כבר כתיב "ועשית", והוא מצות עשה בפני עצמו, ואם כן "תשמור" מצות לא תעשה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד המדרש מוצא שפתיך תשמור ועשית, מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. כלומר ועשית בעל כרחך, אם הם נדרי מזבח כגון קרבנות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנאמר (ויקרא א) יקריב אותו לרצונו, ואם בענין הצדקה כל שכן שכופין וממשכנין. וכן דרשו רז"ל ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת. כאשר נדרת זה נדר, לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים שכתוב בהן (דברים יב) ה' אלהיך, נדבה כמשמעה, אשר דברת אלו קדשי בדק הבית, בפיך זו צדקה על שם שנאמר (ישעיה מה) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כך דרשו רז"ל בתחלת ראש השנה.
וע"ד הקבלה מוצא שפתיך כנגד פי ה', וזהו החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו, אפילו שלא בשבועה כלל. ואמרו רז"ל לאו לאו תרי זמני שבועה היא, שהרי הקב"ה אמרו במבול בפסוק (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחח, וכתיב (ישעיה נד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, אבל פעם אחת אינו שבועה אבל הוא חיוב לקיים דברו, ומזה אמרו על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו מי שפרע. ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה המכוון באמצע בין עשר אצבעות ידים, ובברית מילה בין עשר אצבעות רגלים, והנה הפה שביעי בנקבי הראש שהם שבעה, שני אזנים שני עינים שני נחירים והפה הוא השביעי, והקב"ה בחר בשביעי, ברא שבעה רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, ברא שבעה ימים ובחר בשבת, וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו וזהו (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו. וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב (תהלים מד) ולא שקרנו בבריתך.
והנה ישראל כשהיו עוברים על היוצא מפיהם אמר להם משה (במדבר יד) למה זה אתם עוברים את פי ה', ולכך אמר מוצא שפתיך תשמור, כלומר חייב אתה לקיים מוצא שפתיך שהוא כנגד שמור זהו מוצא שפתיך תשמור, ואין צריך לומר המצות זהו תשמור ועשית, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו מצות עשה, ואין צריך לומר הנדר שהוא למעלה מן המצות וזהו כאשר נדרת לה' אלהיך. נדבה, שהנדבה נאצלת משם והיא סוף הבנין והיא התרומה כענין שכתוב (שמות לה) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', של מטה, והוא ששמענו הדברות מפיו, זהו אשר דברת בפיך, והוא קול ורוח ודבור, וזהו רוח הקודש, ועל זה דרשו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית.מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
מוצא שפתיך . זו מצות עשה.
תשמור . זו מצות ל"ת.
ועשית . זו אזהרה לב"ד שיעשוך.
כאשר נדרת . זה נדר.
לה' א-להיך . אלו (ערכים וחרמים והקדשות) [חטאות ואשמות עולות ושלמים].
נדבה . זו נדבה.
כאשר דברת . (זה) [אלו קדשי] בדה"ב (=בדק הבית) .
בפיך . זו צדקה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלא.
מוצא שפתיך תשמור . עתה יאמר דיני הנדר, שיקיים מוצא שפתיו. ויש אריכות בפסוק, שהי"ל להתחיל רק מ" ועשית כאשר נדרת "! ואם שֶמה שאמר " תשמור " הוא לאו, הי"ל לכתוב "תשמור מוצא שפתיך", שכ"מ שיבא השמר ללאו, יתחיל בהשמר. כמו השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים טו ט). והשמר בנגע הצרעת דלקמן! ולכן אמרו חז"ל, בספרי כאן ובמס' ר"ה, ד"מוצא שפתיך" הוא מ"ע, ו"תשמור" הוא לאו. וע' ברש"י ותוס' שם, שנדחקו ליישב איך יורה הלשון "מוצא שפתיך", בלא תיבת "תשמור", למ"ע.
ולדעתי אחרי שמוכרח שבא למ"ע, ואינו סמוך ל"תשמור"; יתפרש מוצא שפתיך, לשון "מפעיל", שיוציא לאור דברי שפתיו. ו"מוציא" הוא כמו " היצא " (בראשית ח). או שפי' " מוצא שפתיך ", הוצא מגדר שפתיך ותביאם לידי גדר המעשה, ו" תשמור " הוא ל"ת. ופי' " תשמור ועשית ", שתשמור לעשות כאשר נדרת. ולפ"ז הי"ל לכתוב "תשמור לעשות כאשר נדרת"! ולמדו בספרי כאן ובר"ה שם, " ועשית ", מכאן לב"ד שיעשוך. שמי שיכוף את חברו לעשות, נקרא מְעשה. כמו מְעשה הצדקה, שדרשו חז"ל על המכריח את חברו לעשות, וכמו גט המעושה. או יתפרש " ועשית ", שהכתוב מבטיחו שתעשה אף שלא ירצה, כי הב"ד יכריחוהו.
ועשית כאשר נדרת . מדכתיב " ועשית ", משמע דמיירי בנדרים שיש בהם עשיה, היינו קרבנות, כדכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם .
נדבה אשר דברת . בספרי, "זו בדק הבית". ופי' שמרבה אפי' דברים, שאין בקיומו מעשה; רק הפרשה לקיים דברו. ומדכ' לעיל " ה' א-להיך ", מוכרח שמיירי בבדה"ב.
בפיך . בספרי דריש "זו צדקה". ופי', שתיבת " בפיך " יורה על הדבור, ששגור בפה. כמו למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג), שימה בפיהם (דברים לא). לזאת דריש, שהוא צדקה ששגור בפה. ויש לקרב דרשת הספרי, ש" בפיך זו צדקה", כי בכ"מ (=בכל מקום) שיבא בתנ"ך, דבור הסמוך לפה, יורה על דבור מפורש. ויבא ג"כ, כשיבטיח לזולתו איזה הבטחה בלב שלם, ורוצה להשקיט לב הנבטח, ידבר הבטחתו בברור ובפה מלא. גם בלשוננו, אם יבטיח בקר רוח ובשפה רפה, יאמר "הבטיח במחצית פיהו"; ואם ברוח נכון ובדבור מלא יבטיחהו, יאמר "הבטיח בפה מלא".
ויש לזה כמה ראיות מתנ"ך, אך לא רציתי להאריך. ואביא לדוגמא רק שלשה, המדברים מענין הבטחה,
- א'. והנה עיניכם רואות וגו' כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב). שמוסב על מ"ש וכלכלתי אותך וגו' אתה וביתך (בראשית מה יא). כאשר ראה שעוד לא יאמינו לו, שיעשה עמהם חסד כזה אחרי שעשו עמו רעה, אמר " כי פי המדבר אליכם ". ר"ל, הרי אתם רואים שבפה מלא אני מבטיחכם.
- וכן " אשר דבר בפיו " (מלכים ח טו וגם דה"א ב יד), שהבטיח ה' ע"י נתן הנביא על שאלת דוד לבנות בית.
- וכן כאן, שאמר " נדבה אשר בפיך ", פירושו את אשר נדבת בלב שלם. ולחזק הדברים שיאמנו, דברת בפה מלא. וזה לא יתכן רק בצדקה, כשהעני יבקש ממנו צדקה; אם ידבנו לבו למלאות שאלתו בעתיד, אז בפה מלא ידבר, ויבטיח את העני למען השקיט רוחו. אבל לא יתכן הדברים בבדק הבית, שהוא נדבה לגבוה.