מ"ג דברים כג כד
<< · מ"ג דברים כג · כד · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת ליהוה אלהיך נדבה אשר דברת בפיך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס: | אַפָּקוּת שִׂפְוָתָךְ תִּטַּר וְתַעֲבֵיד כְּמָא דִּנְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דְּמַלֵּילְתָּא בְּפוּמָּךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מוֹמָתָא דְתִפּוֹק מִן שִפְוַותְכוֹן תְּקִימוּן מִצְוָותָא דְכַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא תַּעַבְדוּן וּדְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא לָא תַעַבְדוּן וְהֵיכְמָא דִנְדַרְתּוּן תְּשַׁלְּמוּן חַטָּאתָא וְאַשְׁמָא עֲלַוָּון וְנִכְסְתָא קוּדְשִׁין תְּקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְנִיכְסְתָא תֵּיהוֹן וּנְבִזְבְּיַית בֵּית מוּקְדְּשָׁא דְמַלֵּילְתּוּן תִּתְּנוּן וּלְעַנְיֵי צִדְקָתָא מַה דְּאָמַרְתּוּן בְּפוּמְכוֹן: |
רש"י (כל הפרק)
"מוצא שפתיך תשמר" - (ר"ה ו) ליתן עשה על לא תעשה
רמב"ן (כל הפרק)
קלא.
מוצא שפתיך . זו מצות עשה.
תשמור . זו מצות ל"ת.
ועשית . זו אזהרה לב"ד שיעשוך.
כאשר נדרת . זה נדר.
לה' א-להיך . אלו (ערכים וחרמים והקדשות) [חטאות ואשמות עולות ושלמים].
נדבה . זו נדבה.
כאשר דברת . (זה) [אלו קדשי] בדה"ב (=בדק הבית) .
בפיך . זו צדקה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלא.
מוצא שפתיך תשמור . עתה יאמר דיני הנדר, שיקיים מוצא שפתיו. ויש אריכות בפסוק, שהי"ל להתחיל רק מ" ועשית כאשר נדרת "! ואם שֶמה שאמר " תשמור " הוא לאו, הי"ל לכתוב "תשמור מוצא שפתיך", שכ"מ שיבא השמר ללאו, יתחיל בהשמר. כמו השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים טו ט). והשמר בנגע הצרעת דלקמן! ולכן אמרו חז"ל, בספרי כאן ובמס' ר"ה, ד"מוצא שפתיך" הוא מ"ע, ו"תשמור" הוא לאו. וע' ברש"י ותוס' שם, שנדחקו ליישב איך יורה הלשון "מוצא שפתיך", בלא תיבת "תשמור", למ"ע.
ולדעתי אחרי שמוכרח שבא למ"ע, ואינו סמוך ל"תשמור"; יתפרש מוצא שפתיך, לשון "מפעיל", שיוציא לאור דברי שפתיו. ו"מוציא" הוא כמו " היצא " (בראשית ח). או שפי' " מוצא שפתיך ", הוצא מגדר שפתיך ותביאם לידי גדר המעשה, ו" תשמור " הוא ל"ת. ופי' " תשמור ועשית ", שתשמור לעשות כאשר נדרת. ולפ"ז הי"ל לכתוב "תשמור לעשות כאשר נדרת"! ולמדו בספרי כאן ובר"ה שם, " ועשית ", מכאן לב"ד שיעשוך. שמי שיכוף את חברו לעשות, נקרא מְעשה. כמו מְעשה הצדקה, שדרשו חז"ל על המכריח את חברו לעשות, וכמו גט המעושה. או יתפרש " ועשית ", שהכתוב מבטיחו שתעשה אף שלא ירצה, כי הב"ד יכריחוהו.
ועשית כאשר נדרת . מדכתיב " ועשית ", משמע דמיירי בנדרים שיש בהם עשיה, היינו קרבנות, כדכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם .
נדבה אשר דברת . בספרי, "זו בדק הבית". ופי' שמרבה אפי' דברים, שאין בקיומו מעשה; רק הפרשה לקיים דברו. ומדכ' לעיל " ה' א-להיך ", מוכרח שמיירי בבדה"ב.
בפיך . בספרי דריש "זו צדקה". ופי', שתיבת " בפיך " יורה על הדבור, ששגור בפה. כמו למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג), שימה בפיהם (דברים לא). לזאת דריש, שהוא צדקה ששגור בפה. ויש לקרב דרשת הספרי, ש" בפיך זו צדקה", כי בכ"מ (=בכל מקום) שיבא בתנ"ך, דבור הסמוך לפה, יורה על דבור מפורש. ויבא ג"כ, כשיבטיח לזולתו איזה הבטחה בלב שלם, ורוצה להשקיט לב הנבטח, ידבר הבטחתו בברור ובפה מלא. גם בלשוננו, אם יבטיח בקר רוח ובשפה רפה, יאמר "הבטיח במחצית פיהו"; ואם ברוח נכון ובדבור מלא יבטיחהו, יאמר "הבטיח בפה מלא".
ויש לזה כמה ראיות מתנ"ך, אך לא רציתי להאריך. ואביא לדוגמא רק שלשה, המדברים מענין הבטחה,
- א'. והנה עיניכם רואות וגו' כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב). שמוסב על מ"ש וכלכלתי אותך וגו' אתה וביתך (בראשית מה יא). כאשר ראה שעוד לא יאמינו לו, שיעשה עמהם חסד כזה אחרי שעשו עמו רעה, אמר " כי פי המדבר אליכם ". ר"ל, הרי אתם רואים שבפה מלא אני מבטיחכם.
- וכן " אשר דבר בפיו " (מלכים ח טו וגם דה"א ב יד), שהבטיח ה' ע"י נתן הנביא על שאלת דוד לבנות בית.
- וכן כאן, שאמר " נדבה אשר בפיך ", פירושו את אשר נדבת בלב שלם. ולחזק הדברים שיאמנו, דברת בפה מלא. וזה לא יתכן רק בצדקה, כשהעני יבקש ממנו צדקה; אם ידבנו לבו למלאות שאלתו בעתיד, אז בפה מלא ידבר, ויבטיח את העני למען השקיט רוחו. אבל לא יתכן הדברים בבדק הבית, שהוא נדבה לגבוה.