מפרשי רש"י על דברים כג כד
| מפרשי רש"י על דברים • פרק כ"ג • פסוק כ"ד | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ח • ט • יא • יב • יח • יט • כ • כא • כד • כה • כו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃
רש"י
"מוצא שפתיך תשמר" - (ר"ה ו) ליתן עשה על לא תעשה
רש"י מנוקד ומעוצב
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר – לִתֵּן עֲשֵׂה עַל לֹא תַעֲשֶׂה (ר"ה ו' ע"א).
מפרשי רש"י
[יט] ליתן עשה על לא תעשה. כי "מוצא שפתיך" עשה, "תשמור" הוא מצות לא תעשה (ראש השנה דף ו.), וזהו 'ליתן עשה על לא תעשה' דקאמר. והקשו התוספות (שם ד"ה תשמור), והלא 'תשמור דעשה - עשה', ואם כן אמאי הוי "תשמור" דכאן לא תעשה. דכך אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פא.) מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי, מפני דלא אפשר. ופריך, ולכתוב 'השמר בענוי', ומתרץ ד"השמר" דעשה הוא עשה. ותרצו התוספות, ד"תשמור" דהכא קאי על "לא תאחר" דכתיב ברישא דקרא (פסוק כב), ולכך הוי כאילו כתוב 'תשמור שלא תאחר'. וקשיא, מאי ענין שלא לאחר לכאן, דשלא לאחר כבר כתוב, שאם נדר נדר סתם - חייב לקיים נדרו בשלש רגלים (רש"י שם), וזה נקרא שלא יאחר נדרו. אבל לאו זה שלא יעבור על דבריו, כגון שנדר בפסח זה אקריב קרבן כך וכך, דעל זה מזהיר שאם לא קרב עבר בלאו ד"תשמור", ואיך נאמר דקאי על לאו ד"לא תאחר":
ותימה דמאי קושיא, דהא דקאמר 'השמר דעשה - עשה', היכן שכתב העשה, כגון השמר בעינוי, דעינוי הוא מצוה לענות (ויקרא כ"ג, כ"ז), ואם כן "תשמור" הוא מצות עשה לענות גם כן. אבל כאן לא כתב רק "מוצא שפתיך תשמור", ולא נזכר כאן עשה, ושפיר יש לפרש "מוצא שפתיך תשמור" שלא לעבור, דהרי לא נזכר שום עשה כלל כאן, רק "מוצא שפתיך תשמור", ולא אמרינן כהאי גוונא 'השמר דעשה - עשה'. כי לשון זה הוא כאשר נכתב בפירוש העשה, אבל "מוצא שפתיך תשמור", אין כאן עשה, רק לא תעשה. וכן "ושמרתם את החקה" דבפרשת תפילין (שמות י"ג, י'), דאמרינן (עירובין דף צו.) דהוא השמר דעשה, מפני שכתוב "ושמרתם את החוקה הזאת", דמשמע דקאי על קיום המצוה, דכתיב "ושמרתם את החקה הזאת". וראיה לזה, "השמר בנגע צרעת" (להלן כד, ח), דהכל מודים דהוא לא תעשה, דפירושו השמר בנגע שלא לקוץ (רש"י להלן כד, ח). וכן פרשו התוספות גם כן בפרק המוצא תפילין (עירובין צו. ד"ה השמר). והכי נמי "מוצא שפתיך תשמור", שלא לעבור מוצא שפתיך. שאילו כתב 'תשמור לעשות', זה הוי מצות עשה:
ועוד, מעיקרא לא קשיא, דהא העשה כבר כתיב, '"מוצא שפתיך" זו מצות עשה' - לפירוש התוספות (ר"ה ו. ד"ה זו) שפירשו דלכך הוי "מוצא שפתיך" מצות עשה, משום דכתיב (במדבר ל"ב, כ"ד) "והיוצא מפיכם תעשו". סוף סוף בלשון זה דכתיב "מוצא שפתיך" כאילו כתיב 'מוצא שפתיך תקיים', ואם כן "תשמור" מלתא בפני עצמו, והוא לא תעשה בודאי:
ואני תמה, מפני מה נדחקו (התוספות) לומר דילפינן ד"מוצא שפתיך" הוא עשה מדכתיב "והיוצא מפיכם תעשו", דהא יש לנו ללמוד מצות עשה דכתיב "ועשית" בסיפא דקרא, והוא קאי "על מוצא שפתיך", כאילו כתיב 'מוצא שפתיך תעשה'. ואף על גב שדרשו שם (ראש השנה דף ו.) מלשון "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך על כרחך, הך דרשה נראה מדכתיב "תשמור ועשית", והוי למכתב 'תשמור ותעשה', אלא לכך כתיב "ועשית", דהוא משמע לשון עשוי. ומכל מקום מדכתיב "ועשית", משמע שבית דין יעשוך שתעשה אתה המצוה לקיים מוצא שפתיך, אם כן הוא מצות עשה. דאם לא כן, ולא היה כאן מצות עשה, לא יתכן לומר "ועשית", אלא 'יעשוך בית דין', לא "ועשית". והשתא ניחא בלא קושיא, דהא כבר כתיב "ועשית", והוא מצות עשה בפני עצמו, ואם כן "תשמור" מצות לא תעשה: