מ"ג דברים כב יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעָנְשׁ֨וּ אֹת֜וֹ מֵ֣אָה כֶ֗סֶף וְנָתְנוּ֙ לַאֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה כִּ֤י הוֹצִיא֙ שֵׁ֣ם רָ֔ע עַ֖ל בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֔ה לֹא־יוּכַ֥ל לְשַׁלְּחָ֖הּ כׇּל־יָמָֽיו׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיִגְבּוֹן מִנֵּיהּ מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְּעוּלֵימְתָא אֲרֵי אַפֵּיק שׁוֹם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְלֵיהּ תְּהֵי לְאִתּוּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיִזְמוּן יָתֵיהּ מְאָה סַלְעִין דִּכְסַף וְיִתְּנוּן לְאָבוּהָא דְעוּלֵימְתָּא אֲרוּם אַפִּיק טִיב בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא כַּשְׁרָא דְיִשְרָאֵל וְלֵיהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרָהּ כָּל יוֹמוֹי: |
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ונתנו לאבי הנערה . ולא לאבי בוגרת.
ונתנו לאבי הנערה . ולא לאבי גיורת, שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה; שאין לה מאה כסף.
צה.
כי הוציא שם רע . ולא על זו בלבד הוציא שם רע (אמרו), אלא על כל בתולות ישראל.
צו.
ולו תהיה לאשה . מלמד ששותה בעציצו, ואפילו היא חיגרת, ואפי' היא סומא, ואפי' היא מוכת שחין. נמצא בה דבר זימה, או שאינה ראויה לבא בישראל, יכול יהיה רשאי לקיימה? ת"ל ולו תהיה לאשה , אשה הראויה לו.
צז.
לא יוכל לשלחה כל ימיו . ואפילו לאחר זמן. (ת"ל כל ימיו . הוא לאחר זמן).
מלבי"ם - התורה והמצוה
צד.
ונתנו לאבי הנערה . היה לו לומר "ונתן לאביה"! ופי' שמלמד שתהיה גם עתה נערה. אף שלענין סקילה אמרינן, שאם אשתני גופא לא אשתני קטלא. זו מעשיה גרמו לה, וזו עקימת שפתיו גרמו לו, וההיא שעתא בוגרת הוה, כמ"ש בגמ' (כתובות מה).
וממ"ש ונתנו לאבי הנערה , ממעט כשהורתה שלא בקדושה, שאז אין לה אב. עיין בגמ' (כתובות מד ע"ב) ובתוס' ד"ה "המוציא".
צה.
כי הוציא שם רע על בתולת ישראל . לשון "בתולת ישראל", "בתולת בת ציון", "בתולת יהודה" וכדומה, לא בא בשום מקום בתנ"ך על בתולה יחידה; רק על הכלל והקבוץ. וכן מוכרח לפרשו פה, שר"ל שבזה הוציא שם רע על הכלל. שהם כלם בחזקת כשרות וצניעות, וע"י שם רע הזה, כי נמצא ביניהן זונות וקדשות, בא לזות שפתים על כלנה.
וי"ל שלעומת מ"ש בערכין טו, "נמצא האומר בפיו, חמור מן העושה מעשה". שהאונס אינו נותן רק חמשים, והמוציא שם רע נותן מאה. אמר, שזה הוציא שם רע על כלל בתולות ישראל, לכן ענשו חמור יותר.
צו.
ולו תהיה לאשה . זה מיותר, שדי לומר " לא יוכל שלחה כל ימיו "! וגם איך יצדק לשון " לו תהיה ", שמשמע שיקחנה עתה לאשה, והרי כבר נשא אותה! ופי' חז"ל שמלמד ששותה בעציצו. ר"ל אפי' שנמצאו בה מומים שמבטלים את הקדושין, כמו שמבואר באה"ע לט, ואם לא היה מוציא שם רע - אינה מקודשת. עתה אחר שהוציא שם רע, יחולו הקדושין.
ותפס לשון "הויה", שמורה על הקיום, כמ"ש ב אילת השחר תר , שרק אם רשאי לקיימה, לא אם אינה ראויה. וגם י"ל שלכן תפס " ולו תהיה ", שתלה הדבר בדידה. כי בגמ' מקשה "וליתי עשה ולדחי ל"ת? ומשני, דאי אמרה "לא בעינא", ליכא לעשה כלל. ואם היא אסורה לו, הלא היא צריכה לומר "לא בעינא", כי גם היא מוזהרת, ואצלה ליכא עשה!". ועז"א " ולו תהיה ", שתלוי ברצונה.
צז.
לא יוכל לשלחה כל ימיו . הוסיף " כל ימיו ", אף אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שמצוה לגרשה. ועז"א, שאפי' לאחר זמן עשר שנים, לא יוכל לשלחה.