מ"ג בראשית מט כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית מט · כ · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
דְּאָשֵׁר טָבָא אַרְעֵיהּ וְהִיא מְרַבְּיָא תַּפְנוּקֵי מַלְכִין׃
ירושלמי (יונתן):
טוֹבוֹי דְאָשֵׁר מִן שְׁמֵינִין הִינוּן פֵּירוֹי אַרְעֲיָא מַרְבְּיָת בּוּשְמִין וְעִיקְרֵי סַמָנִין:
ירושלמי (קטעים):
טוֹבוֹי דְאָשֵׁר מַה שְׁמֵינָה הִיא אַרְעָא וְאַרְעֵיהּ תֶהֱוֵי מַסְפִּיקָא תַּפְנוּקֵי מַלְכַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מאשר שמנה לחמו" - מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן שיהיו זיתים מרובים בחלקו והוא מושך שמן כמעין וכן ברכו משה וטובל בשמן רגלו כמו ששנינו (במנחות דף פה) פעם א' הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו'

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ – מַאֲכָל הַבָּא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר יְהֵא שָׁמֵן, שֶׁיִּהְיוּ זֵיתִים מְרֻבִּים בְּחֶלְקוֹ וְהוּא מוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן. וְכֵן בֵּרְכוֹ מֹשֶׁה, "וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים לג,כד), כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְנָחוֹת, פַּעַם אַחַת הֻצְרְכוּ אַנְשֵׁי לוּדִקִיָּא לְשֶׁמֶן וְכוּלֵּיהּ (מנחות פ"ה ע"ב)‏[2].

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

מאשר שמנה לחמו: כי מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן, וכן אמר משה ברוך מבנים אשר וגו', יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו:
והוא יתן מעדני מלך: מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם כדאמרינן במנחות אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השער ומעדן את הבשר כמו היתה לי עדנה בשר חלק:
אילה שלוחה: גבורים קלים כאילות כדכתיב וכצבאים בהרים למהר:
הנותן אמרי שפר: בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה, וכדכתיב זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה, כדרך הצבאים הרצים על מרומי הרים:


אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מאשר — יש אומרים כי המ"ם נוסף. והנכון בעיני, שמארץ אשר יבוא לחם ושמן.

ופה לחם לשון נקבה. וכן בית, ומקום, ויד, ואש, ועין, ורוח, וארץ, וארון, ועם.

וטעם מעדני מלך — ידוע. וכן אמר משה: "וטובל בשמן רגלו" (דברים לג, כד):

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


מאשר שמנה לחמו. מאכלו שמן על שם רבוי הזיתים שהוא בחלקו של אשר והוא מושך שמן כמעין, וכן פירש משה רבינו ע"ה (דברים ל"ג:כ"ד) וטובל בשמן רגלו, והיה הכתוב ראוי לומר אשר שמנה לחמו.

אבל יתכן לומר בטעם תוספת המ"ם שבא להורות על הפלגת הדבר, כי אין צריך לומר שתהיה הברכה ברבוי השמן בחלקו של אשר כי אם גם בשאר הארצות תמצא ברכת רבוי השמן מחלקו של אשר, וזה טעם תוספת המ"ם כי ממנו שפע השמן ומאתו יובל לשאר הארצות.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מאשר". פי' חז"ל שבנחלת אשר היה שמן זית הרבה כמ"ש וטובל בשמן רגלו, ולחם כל השבטים היה שמן "מאשר", שמשם הביאו שמן הטוב שנתנו בלחמם היינו במאכליהם, וגם

"הוא יתן מעדני מלך", כי היה שם כל פרי מגדים למעדנים:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאשר שמנה לחמו". לפי שאשר היה מספיק שמן לבהמ"ק למנחות ולשאר צרכי המקדש, וידוע שכל השפע והשובע בא לעולם מן המקדש, ע"כ אמר שמאשר שמנה לחמו של ישראל, שמנה תחת שמן, והוא יתן מעדני מלך כי הוא יתן למקדש והמקדש יתן אל כל העולם כמלך כעם. או ניבא שאשר יהיה בעל צדקה ולפיכך הכל ישבחוהו בנים ובנות כמ"ש (בראשית ל.יג) כי אשרוני בנות, ומשה אמר (דברים לג.כד) ברוך מבנים אשר וגו' והוא יתן לעני לחם שמן ומעדני מלך לא מן הפחות כההוא שהאכיל לעני פטומות, (כתובות סז:) וכמ"ש (איוב לא.יז) אם אכלתי פתי לבדי אפילו פתי פת נקיה המיוחד לי לא אכלתי לבדי.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

מאשר שמנה וגו'. אולי שיכוין לומר כי השגה זו מאמצעותו השיג אותה והוא אומרו מאשר וגו' פירוש מצדו או מצד זכותו או מצד השתדלותו:

<< · מ"ג בראשית · מט · כ · >>


  1. ^ תָּנוּ רַבָּנָן: "וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ", זֶה חֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר, שֶׁמּוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כַּמַּעְיָן. אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת נִצְרְכוּ לָהֶן אַנְשֵׁי לוּדִקִיָּא לְשֶׁמֶן. מִנּוּ לָהֶן פּוֹלְמוֹסְטוֹס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לְךָ וְהָבֵא לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר. הָלַךְ לְצוֹר, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לְגוּשׁ חָלָב, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי לַשָּׂדֶה הַלָּז; וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? שֶׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲסַיֵּם מְלַאכְתִּי. הִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵּם מְלַאכְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם מְלַאכְתּוֹ, הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים! כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קוּמְקֻמוֹס שֶׁל חַמִּין, וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. הוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מְלֵאָה שֶׁמֶן, וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח – קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטֹּל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר רִבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא לִי קַלְּסוּנִי, אֶלָּא לְזֶה שֶׁבָּא עִמִּי, שֶׁמָּדַד לִי שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא וַהֲרֵי נוֹשֶׁה בִּי בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר רִבּוֹא; לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג,ז).
  2. ^ תָּנוּ רַבָּנָן: "וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ", זֶה חֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר, שֶׁמּוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כַּמַּעְיָן. אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת נִצְרְכוּ לָהֶן אַנְשֵׁי לוּדִקִיָּא לְשֶׁמֶן. מִנּוּ לָהֶן פּוֹלְמוֹסְטוֹס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לְךָ וְהָבֵא לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר. הָלַךְ לְצוֹר, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לְגוּשׁ חָלָב, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי לַשָּׂדֶה הַלָּז; וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? שֶׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲסַיֵּם מְלַאכְתִּי. הִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵּם מְלַאכְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם מְלַאכְתּוֹ, הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים! כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קוּמְקֻמוֹס שֶׁל חַמִּין, וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. הוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מְלֵאָה שֶׁמֶן, וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח – קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטֹּל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר רִבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא לִי קַלְּסוּנִי, אֶלָּא לְזֶה שֶׁבָּא עִמִּי, שֶׁמָּדַד לִי שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא וַהֲרֵי נוֹשֶׁה בִּי בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר רִבּוֹא; לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג,ז).