[לט] לפי שהיתה קרובה לסדום. אף על גב שהבטיחו המלאך (פסוק כא) "לבלתי הפכי" (קושית הרמב"ן), היינו שלא להפך את העיר בעצמה, אבל מן המאורעות שיבאו לה מסדום לא הבטיח, והיה ירא מן הגפרית והאש שהקב"ה מוריד על סדום (פסוק כד) - יבא שריפה והיזק אל יושבי צוער (כ"ה ברא"ם). אי נמי שהיה סבור כי לא נמלטה העיר רק בשביל כי עונותיה מוצערין עדיין (רש"י פסוק כ), ושמא יחטאו ויתמלא סאתם, לכך היה ירא:
"כי ירא לשבת בצוער" - כתב רש"י לפי שהיא קרובה לסדום ואינו כן אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה ולכך אמרה בתו ואיש אין בארץ שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער
וישב בהר ושתי בנותיו עמו. מעשה בנות לוט ענין מחודש היה והן היו צנועות ומתביישות לתבוע את אביהן, שהרי בן נח מותר בבתו.
ורז"ל אמרו שנתכוונו לשם שמים כדי לישב העולם, כי היו רואות החרבן הגדול בדור ההוא והיו מתפחדות לאבד מין האדם, ולפי שכבר נאבדה אמן בלקות נציב מלח ואביהן היה יחיד בלא בת זוגו, על כן הוצרכו לעשות המעשה הזה בו כדי לחיות הזרע ממנו ושלא יכלה המין. ומזה אמרו בטענתם ואיש אין בארץ וגו'. ומפני זה לא תמצא שהזכיר בהן הכתוב לשון זנות בכל הפרשה, לפי שכוונתם היתה לשם שמים, ועל כן זכתה הבכירה שיצאת ממנה רות המואביה שקבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח. וזכתה הצעירה שיצאת ממנה נעמה העמונית, שיצא ממנה רחבעם בן שלמה, ונמצא ששתיהן זכו למלכות בית דוד. וזהו שאמרו רז"ל בענין עמון ומואב אל תצורם ואל תתגר בם, בשביל שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהם זו רות המואביה ונעמה העמונית. והפרשה הזאת מפרשיות התורה שנקראין ומתרגמין, והוא מאמרם בשלהי מסכת מגלה, מעשה לוט ושתי בנותיו נקראין ומתרגמין, פשיטא, מהו דתימא ניחוש משום יקריה דאברהם קמ"ל.
(ל)" ויעל לוט מצוער", כי חשב שצוער לא נצולה רק לפי שעה כי גם היא היתה בכלל הגזרה, ואפשר שאנשי צוער מתו בדבר, ולכן "ישב בהר", ובאשר לא היה לו אהל למחסה ולמסתור, ישב במערה שמצא שם, ואמר שנית "הוא ושתי בנותיו", שע"י שישבו כאחד במערה ואין איש אתם באו לידי כך, וכמ"ש במדרש שלוט נתאוה לבנותיו:
קשה שהיה לו לומר וישבו במערה, וידוע שהן הוא ושתי בנותיו. אך אפשר בא להורות שהתנהג בצניעות. כי כשהיו במקום
מפורסם היו יחד שתי בנותיו עמו, אך כאשר היו במערה מקום ייחוד, פירש מהן "וישב "הוא" "וכו', כלומר "הוא" בפני עצמו,
"ושתי בנותיו" לצד אחר, שלא יהיה ייחוד גמור, עם היות שהבנות בנותיו ולא היה צריך דבר:
"ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את"
ויעל לוט מצוער וישב בהר. הדא הוא דכתיב: "למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה". אמר לפניו: רבונו של עולם, עד שלא נכנסתי למערה עשית חסד עם אחרים בשבילי; עכשיו שאני נתון במערה, יהי רצון מלפניך אל תשחת.
