מ"ג בראשית יז ג
<< · מ"ג בראשית · יז · ג · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵּיל עִמֵּיהּ יְיָ לְמֵימַר׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְעַל דְלָא הֲוָה אַבְרָם גְזִיר לָא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם וְנָפַל עַל אַנְפּוֹי וּמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ לְמֵימַר: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ברכות וייעודים טובים, ואיזה קושי יש בדבר שיצדק בו לשון וידבר. וגם נדקדק אומרו לאמר, שאינו לאמר לזולת. ועוד כי אחר שעודנו ערל, למה לא נאמר ויפול, כשהתחיל לדבר אתו אני אל שדי כו':
אמנם לזה נשים לב אל אומרו אני, בפסוק שלמעלה, ובזה. אך תחלה דברה עמו מדת רחמים, שהיא כנודע מזוגה מחסד ודין, והבטיחתו הבטחות. ואחר כך מדת הדין - היא שכינה - הבטיחתו גם היא. והיחלה מדת רחמים, וזהו "ויאמר ה' אני אל שדי" שמידתו מזוגה מחסד ודין שהוא אל שדי, "התהלך לפני והיה תמים" שיהיו בך שני תוארים אלה על ידי מצוה זו כמפורש למעלה, ובזה "ואתנה בריתי" בשמי "ביני וביניך" כו':
ואחר כך דבר אתו אלהים, ואמר, הנה שם ה' דבר לך והבטיחך. "אני" מוסיף ואומר, הנה לומר לך ואתנה בריתי כמאמר השם הגדול אין צריך, כי "אני הנה בריתי אתך" כי שכינה תמיד היתה דבקה בו. ובכן מה שאני מוסיף, הוא לומר "והיית" כו'. ולהיות הדבור הראשון ממדת רחמים, לא נפל. אך כאשר בא לדבר אתו אלהים נפל וזהו "ויפול כו' וידבר" כו'. וגם יש קושי בהמשך דבריו, כמו שיבא לפנים, שהוא שאם לא ימולו לא יכנסו לארץ ולא יהיה להם לאלוה ולפטרון, וזהו אומרו לשון "וידבר":
או יהיה טעם אחר למה שלא נאמר למעלה ויפול, וידוקדק אומרו לאמר, כי אינו לאמר לזולת. והוא כי הורה לו הוא יתברך מעלת המילה, כי אין צריך לומר אחר העשותה, כי אם אפילו בצואת אותה לו, תגין עליו מליפול. כי באמור לו התהלך לפני והיה תמים, בהסרת הערלה, ואתנה בריתי, היא המילה, בכל זה שהוא ציווי המילה ושלא תעכב אל רבוי הזרע, לא נפל. אך כשנעתק לדבר מה שירויח בה שיהיה אב המון גוים, ושלא יקרא אברם, ושיפרה אותו, ושיתן לו את הארץ ולזרעו אחריו, לדברים האלה הוצרך ליפול כדרכו, וזהו אומרו "ויפול אברם על פניו". ולמה נפל עתה מה שלא היה בקודם, הלא הוא כי היה למה שוידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי כו'. שכדי לאמר דברים אלו שאינן ציווי המילה הוא שנפל, אך לא בעיקר ציוויה. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו "וידבר אתו", עם היות כי גם עד כה אתו היה מדבר:
<< · מ"ג בראשית · יז · ג · >>