מ"ג בראשית ז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ז · ב · >>

מקרא

כתיב: מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו

מנוקד: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

עם טעמים: מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃

תרגום

​​

אונקלוס:
מִכֹּל בְּעִירָא דָּכְיָא תִּסַּב לָךְ שִׁבְעָה שִׁבְעָה דְּכַר וְנוּקְבָּא וּמִן בְּעִירָא דְּלָיְתַהָא דָּכְיָא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָּא׃
ירושלמי (יונתן):
מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַב לָךְ שׁוּבְעָא שׁוּבְעָא דְכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתֵיהּ דַכְיָא תְּרֵין דְכַר וְנוּקְבָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הטהורה" - העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה (עירובין יח)

"שבעה שבעה" - כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן. והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות. וכבר ידעת מחכמתו של בלעם, שארז"ל (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כג) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ואמר עוד (במדבר שם) את שבעת המזבחות ערכתי.


והנה ה' יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות. ואמר גם מעוף השמים והכתוב נמשך למעלה, אמר גם מעוף השמים הטהורה ז' ז' כנזכרים, איש ואשתו כלומר ז' זכרים וז' נקבות, והוסיף עליהם עוד זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומה שהוצרכנו לפרש כן, לפי שלקיום המין למה יצטרך שבעה די בשנים. או נאמר לחיות זרע על פני כל הארץ, שהוא חוזר אל מה שהזכיר שנים איש ואשתו, וכאלו יאמר הכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וכל זה לקרבן, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה עתיד אני להביא מבול, ועל כן תצטרך אתה שתקח ותקיים המין.


ומה שהזכיר במין הבהמה איש ואשתו ובמין העוף זכר ונקבה מפני שאין טבע ההולדה שוה בהם, כי תולדות הבהמה כתולדות מין האדם ולכן הזכיר איש ואשתו, אבל תולדות מין העוף ע"י הטלת ביצים שהם הם התחלת יצירתם.


ודעת רז"ל בפרק חלק כי מפני שלא באו הבהמות על שאינם מינן עשה להן כבוד וכתב בהן אישות כמו באדם. וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב"ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג"כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה' לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה', וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז"ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "מכל". אולם מן הבע"ח הנמצאים בביתך אין לך רשות לקחת את כולם (כי נח היה לו מקנה רב ולא תכילם התיבה) רק מן הבהמה הטהורה תקח לך היינו לצרכך שבעה שבעה היינו שבעה זוגות מכל מין, ומן הבהמה אשר לא טהורה שברשותך כמו חמורים וסוסים וגמלים תקח שנים איש ואשתו, היינו שני זוגות מכל מין, ובאר לו במ"ש תקח לך ר"ל לא לצורך קיום העולם רק לצרכך, כי הבהמות והחיות שבאו להיות בתיבה לצורך קיום העולם באו מעצמם אל התיבה ולא בא רק זוג א' מכל מין, ולא באו עד יום שהתחיל המבול, כי הם לא באו לצורך נח רק לצורך קיום העולם, ואח"כ יצאו מן התיבה ושבו להם איש למקומו, אבל הבהמות הבייתיות שהיו בביתו של נח נשארו ברשותו גם אח"כ, והותר לו לקחת מהטהורים י"ד שהם ז' זוג ומהטמאים ארבע שהם שנים זוג:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תקח לך שבעה שבעה". פירש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר (ח.כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא.

<< · מ"ג בראשית · ז · ב · >>