מ"ג בראשית ז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ז · ב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
מִכֹּל בְּעִירָא דָּכְיָא תִּסַּב לָךְ שִׁבְעָה שִׁבְעָה דְּכַר וְנוּקְבָּא וּמִן בְּעִירָא דְּלָיְתַהָא דָּכְיָא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָּא׃
ירושלמי (יונתן):
מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַב לָךְ שׁוּבְעָא שׁוּבְעָא דְכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתֵיהּ דַכְיָא תְּרֵין דְכַר וְנוּקְבָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הטהורה" - העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה (עירובין יח)

"שבעה שבעה" - כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה". היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן. והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות. וכבר ידעת מחכמתו של בלעם, שארז"ל (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כג) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ואמר עוד (במדבר שם) את שבעת המזבחות ערכתי.


והנה ה' יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות. ואמר גם מעוף השמים והכתוב נמשך למעלה, אמר גם מעוף השמים הטהורה ז' ז' כנזכרים, איש ואשתו כלומר ז' זכרים וז' נקבות, והוסיף עליהם עוד זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומה שהוצרכנו לפרש כן, לפי שלקיום המין למה יצטרך שבעה די בשנים. או נאמר לחיות זרע על פני כל הארץ, שהוא חוזר אל מה שהזכיר שנים איש ואשתו, וכאלו יאמר הכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וכל זה לקרבן, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה עתיד אני להביא מבול, ועל כן תצטרך אתה שתקח ותקיים המין.


ומה שהזכיר במין הבהמה איש ואשתו ובמין העוף זכר ונקבה מפני שאין טבע ההולדה שוה בהם, כי תולדות הבהמה כתולדות מין האדם ולכן הזכיר איש ואשתו, אבל תולדות מין העוף ע"י הטלת ביצים שהם הם התחלת יצירתם.


ודעת רז"ל בפרק חלק כי מפני שלא באו הבהמות על שאינם מינן עשה להן כבוד וכתב בהן אישות כמו באדם. וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב"ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג"כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה' לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה', וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז"ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "מכל". אולם מן הבע"ח הנמצאים בביתך אין לך רשות לקחת את כולם (כי נח היה לו מקנה רב ולא תכילם התיבה) רק מן הבהמה הטהורה תקח לך היינו לצרכך שבעה שבעה היינו שבעה זוגות מכל מין, ומן הבהמה אשר לא טהורה שברשותך כמו חמורים וסוסים וגמלים תקח שנים איש ואשתו, היינו שני זוגות מכל מין, ובאר לו במ"ש תקח לך ר"ל לא לצורך קיום העולם רק לצרכך, כי הבהמות והחיות שבאו להיות בתיבה לצורך קיום העולם באו מעצמם אל התיבה ולא בא רק זוג א' מכל מין, ולא באו עד יום שהתחיל המבול, כי הם לא באו לצורך נח רק לצורך קיום העולם, ואח"כ יצאו מן התיבה ושבו להם איש למקומו, אבל הבהמות הבייתיות שהיו בביתו של נח נשארו ברשותו גם אח"כ, והותר לו לקחת מהטהורים י"ד שהם ז' זוג ומהטמאים ארבע שהם שנים זוג:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תקח לך שבעה שבעה". פירש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר (ח.כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' איש ואשתו. אישות לבהמה מי איכא? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא ידע? אמר רב חסדא: העבירן לפני התיבה; כל שהתיבה קולטתן, בידוע שלא נעבדה בהן עבירה. ר' אבהו אמר: מאותן הבאים מאליהם.

אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם מפיו דבר מגונה, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, שנאמר: ומן הבהמה אשר איננה טהורה. רב פפא אמר תשע, שנאמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור". רבינא אמר עשר, וי"ו ד"טהור". רב אחא בר יעקב אמר י"ו, שנאמר: "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור". תנא דבי ר' ישמעאל: לעולם ידבר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, ובזבה קראו מושב. ואומר "ותבחר לשון ערומים". מאי "ואומר"? וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא, תלמוד לומר "ותבחר לשון ערומים". וכי תימא הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא לא, תלמוד לומר: "ודעת שפתי ברור מללו".

ובאשה לא כתיב מרכב? והכתיב: "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה"? התם משום ביעתותא דגמל אורחיה הוא. והכתיב: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם"? התם משום בניו אורחיה הוא. והכתיב: "והיא רוכבת על החמור"? התם משום ביעתותא דליליא אורחא הוא; ואיתימא ביעתותא דליליא ליכא, מיהו וכו'. ובאורייתא מי לא כתיב "טמא"? אלא כל היכא דכי הדדי נינהו, משתעי בלשון כבוד; כל היכא דנפישי מילי, משתעי בלשון קצרה, דאמר רב הונא משום ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו וקאמר? "רכבת" כתיב.

הנהו תרי תלמידי דהוו בשיבבותא דרב ויתבי קמיה, חד אמר: שויתן להא שמעתא כדבר אחר מסנקן, וחד אמר: כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדי דהאיך. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבו קמיה דהלל, וחד מנייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מנייהו ר' יוחנן; חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? אמר: מובטח אני בזה שיורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. הנהו תלתא כהני, חד אמר: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. והתניא: אין בודקין מן המזבח ולמעלה? אלא אימא שחץ פסול; ואיבעית אימא איהו הוא דארע נפשיה.

ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחא בירושלים, אמר: כתיב "כל ערל לא יאכל בו" וכתיב "כל בן נכר לא יאכל בו", ואנא קא אכילנא משופרי שופרי. אמר ליה ר' יהודה בן בתירא: כי סלקת התם אימא להו ספו לי מאליה. כי סליק אמר להו: ספו לי מאליה. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא! אמרו ליה: מאן אמר לך הכי? אמר להו: ר' יהודה בן בתירא. אמרו: מאי האי דקמן? בדקו בתריה ואשכחוהו דגוי הוא וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא, דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.

רב כהנא חלש, שדרו רבנן לר' יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה. אזל אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה ואתא. אמרו ליה: נח נפשיה? אמר להו: אנא לא קאמינא; "מוציא דבה הוא כסיל". יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא. כי אתא אמרו ליה: חטין נעשו יפות? אמר להו: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב: "והשעורים והתבן לסוסים". מאי הוה ליה למימר? אשתקד נעשו יפות, אי נמי עדשים נעשו יפות. רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה דר' חייא, כי סליק להתם אמר ליה: אבא קיים? אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אבא קיים? אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי והולך אחרי כלי לבית המרחץ. שמע מינה תלת, שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה מקצת היום ככולו.

"את הגמל כי לא מפריס פרסה" אין כתיב כאן, אלא "כי מעלה גרה הוא"; "ואת השפן כי איננו מפריס פרסה" אין כתיב כאן, אלא "כי מעלה גרה הוא"; "ואת החזיר כי איננו מעלה גרה" אין כתיב כאן, אלא "כי מפריס פרסה הוא".

<< · מ"ג בראשית · ז · ב · >>