מ"ג בראשית ו ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ו · ח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ונח מצא חן בעיני יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
וְנח דַהֲוָה צַדִיק אַשְׁכַּח חִינָא קֳדָם יְיָ:
ירושלמי (קטעים):
וְנחַ עַל דַהֲוָה צַדִיק בְּדָרֵיהּ אַשְׁכַּח חִינָא וְחִסְדָא קֳדָם יְיָ:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

חן — מגזרת 'רחמים', וממנה "תחנה" (יהושע יא כ; או: מלכים א ח לח), ומשקלו "קֵץ", ושניהם מפעלי הכפל. וטעם מציאת חן, כמו "לא חסה עליך עין" (יחזקאל טז ה):

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וטעם ונח מצא חן בעיני ה'" - שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים וכן כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות לג יז) כדרך ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר (להלן לט כא) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב טו) והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך ואמר בו שהיה לחן בעיניו ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלהים כי היה צדיק תמים חסלת פרשת בראשית

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח)" ונח מצא חן". שאם נח לא היה מוצא חן לא היה שם לב להחריב את העולם שאז לא היה החורבן לצורך תקון, ואין דרך ה' לעשות רע רק כשהוא לתכלית טוב, שאז לא נקרא שמשחית וסותר רק שמטיב כי סותר כדי לבנות ומוחק ע"מ לתקן, רק אחר שנח מצא חן וראה שאם יניח את העולם כמו שהוא יתקלקל גם נח לכן השחית את הכל כדי שיעמוד נח בצדקו. וז"ש במדרש ר' סימון פתח כאשר ימצא התירוש באשכול, שר"ל אם נשחת כל הגפן ונשאר אשכול אחד שיש בו תירוש ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, ר"ל שאז משתדל בעל הכרם שלא ישחת האשכול שלא נתקלקל וזומר וקוצץ כל האילן בל ישחית את האשכול, ומבואר בסוד חכמי חרשים שה' ערך הנהגת העולם שיתנהג כפי מעשה התחתונים אם לחסד אם לשבט, וזה רק כ"ז שיש עכ"פ אדם אחד בעולם שיחול עליו הנהגת ההשגחה לפי מעשיו, ואז ההנהגה תתנהג לפי הכנת הדור ומעשיהם. אבל כשאין שום אדם בארץ הראוי שתחול עליו ההשגחה אז לא יביט על הנהגת התחתונים רק אז תתעורר מדת החסד הבא מלמעלה מבלי השקף על הזכות והמעשה. וכמו שהיה בעת הבריאה שלא היה אדם בארץ כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. ועז"א אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי בדור שכולו חייב שאי אפשר שתחול ההנהגה לפי מעשה הדור אז יתנהג כמו בעת הבריאה שתתעורר מדת החסד מבלי השקף על זכות הדור, וכמ"ש ואביט ואין עוזר וכו' ותושע לי זרועי וכמ"ש בפירושי שם. ועז"א שמה שאמר ה' אמחה את האדם, היה ע"י שנח מצא חן בעיני ה', ועדיין היה איש אחד שהיה ראוי שתחול ההשגחה על העולם לדון לפי המעשה, שאם גם נח לא היה מוצא חן והיה מצטרך להשחית את הכל, היה מתעורר מדת החסד כמו בעת הבריאה ולא היה משחית בעבור עון הדור:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ימלט אי נקי", אונקיא אחת ביד נח. אם כן למה נמלט? אלא "בבור כפיך", שמצאת חן.

ג' מציאות מצא הקב"ה: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", "מצאתי דוד עבדי", "כענבים במדבר מצאתי ישראל". והכתיב ונח מצא חן? א"ל: הוא מצא, והקב"ה לא מצא. לאחד שהיה בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד דקשר עמו אהבה; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "וימצא יוסף חן". דבר אחר: לאחד שהיה מהלך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שהשליטו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ותהי אסתר נושאת חן". לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שנתן לו בתו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ושפכתי על בית דוד" וגו' "רוח חן ותחנונים", עד שיודע להבחין איזו חיה נזונית בשתי שעות ביום ואיזו חיה נזונית בג' שעות ביום.

מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים? ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות? בזכות תולדותיו; אלה תולדות נח. אנוש בן שת, בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרן בעבודה זרה, והוא היה הדור השלישי והכעיסו בג' עבירות, שנאמר: "אבי ישב אהל ומקנה", ומקנה בסתר. חזרו להכעיס בגלוי ומשמיעים את קולם, שנאמר: "אבי כל תופש כנור ועוגב". חזרו להיות עושין צלמים וקוראין אותן בשם בוראן, שנאמר: "אז הוחל לקרוא בשם ה'". חזרו מתבלין בכל כעס, שנאמר "תובל קין". "ואחות תובל קין", שחזרו להתבל בזנות, כענין שנאמר "תבל עשו". ונגזר עליהן ג' גזירות כנגד הכעס שהכעיסו: אחת שנקרע אוקינוס והציף שליש היבשה, ואחת שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשיים וגימיות, ועתיד לעתיד לבוא לחזור למישור שנאמר: "יסוב כל הארץ כערבה", כמו שהיה. ואחת שנתמעטה קומתן, כמה שנאמר: "והגבוהים ישפלו". "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהרבה היה הקב"ה מצטער על דורו של מבול שלא יאבדו, לפיכך התרה בהן ק"כ שנה, והיו מכעיסין יותר מדאי.

דרש רבי שמעון בן לקיש, שבעה חנוכות הן: הראשון, "בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור", הרי נר אחד. וביום השני, "ויהי ערב ויהי בקר". משל לארכיטקטי שהיה מבקש לקבוע תלמיוס, ונטל נר והאירה, כך האירה התורה, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". ביום ג' נבראו האילנות ושמן זית מאיר, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית" וגו'. ביום ד' נבראו המאורות וכסאו של דוד, שנאמר: "וכסאו כשמש נגדי", וכתיב: "אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". ביום חמישי נבראו ברקים, שנאמר: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים". ביום ו' נבראו אדם וחוה, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". ביום ז' אי אתה מוצא נר. אמר רבי שמעון בן לקיש: משל למלך שהיה מארס את בתו, והיה עומד בתוך החופה; צריך אתה לשאול אם היה כולו אור? ומנין אתה אומר שכל שבעת הימים היה אור? שנאמר: "והיה אור הלבנה" וגו'.

פעם אחת היה רבי אבהו מהלך בדרך, ונתלוו לו גוים. אמרו לו, כתוב בתורה: "ויצו ה' אלהים על האדם"; אדם נצטוה שלא יחטא, אבל האשה לא נצטותה. אמר להם: מה אמר הכתוב? "על האדם לאמר", מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו.

"ויכל אלהים ביום השביעי", אין את מוצא בשבת לילה. בכל יום ויום כתיב "ויהי ערב", וערב שם לילה. למה? שכולה אור:

<< · מ"ג בראשית · ו · ח · >>