עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃
[יג] גדול עוני אתה טוען. פירוש דאין לפרש שכך היה מודה על חטאיו, דאם כן "מנשוא" למה לי, שאין ראוי לחוטא לומר אל השם שעשה חטא גדול שאי אפשר למחול לו, ויקטרג על עצמו נגד השם, ולפיכך דרשו רז"ל (ב"ר כב, יא) 'אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אין אתה יכול לטעון':
"וטעם מה זאת עשית" - לעבור על מצותי כי האשה בכלל אזהרת אדם כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא וכן היא בכלל העונש שלו ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ" כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה כאשר נענש הנחש ועל כן אמרה הנחש השיאני ואוכל כי העונש הגדול על האכילה והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב ע"ז ו) בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד)
(יג) "הנחש השיאני". כבר בארתי ההבדל בין משיא ומסית ומפתה, שהמשיא מסיר הפחד, ר"ל אני נמנעתי מלאכול מפני הפחד שמזיק וממית והנחש ברר לי שאינו ממית בטבע ובסור פחד המות ממני אכלתי:
כלומר הנה שתי עבירות בידך כי אכלת, והאכלת את אדם. והנה על האחת הייתי כמחריש כי לא שמעת מפי כאשר שמע אדם כי אם מפיו, אך "מה זאת עשית" להחטיא את אדם. אז אמרה הנה אומרו שאני האכלתיו להפיל עלי עון אשמתו אינו ראוי, כי "הנחש השיאני" ופתני "ואוכל" על ידי פיתויו, אך הוא מי פתהו אם לא היה בלבו לעשות, למה בקלות שמע אלי:
ויאמר ה' אלהים לאשה וגו'. טעם שאלה זו היא להתודות על עונה לפני ה' כי בזה היתה ארוכה למחלתה כי אמרה הנחש השיאני וזה הוא וידויה. גם טענה כי שוגגת בדבר לצד פיתוי הנחש. וכבר כתבתי למעלה כי לא ידעה שישנו למסית זה שאם היתה יודעת בו לא היתה נשמעת לו. ואומר' השיאני שרמזה לשון נשיאות ראש כי אמר לה שבאמצעות אכילה זו תהיה כאלהים ותתנשא, והודית בשגגתה לפני קונה:
הנחש השיאני. חייבני והטעני, גירני. גירני כמה דאת אמרת: "לא ישיא אויב בו". חייבני כמה דאת אמרת: "כי תשה ברעך". הטעני כמה דאת אמר: "אל ישיא אתכם חזקיהו".
שנו רבותינו: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותיים מפני שחשודין על הרביעה, ואפילו נקבות אצל נקבות. מפני שכותיים מצויין אצל נשי חבריהן, פעמים שאין מוצאה ורובעה. ואי נמי מוצאה, בהמת ישראל עדיפא ליה, דאמר מר: חביבין עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן, דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא; ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, כותיים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן:
