מ"ג במדבר יא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות במדבר


<< · מ"ג במדבר יא · ח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות והיה טעמו כטעם לשד השמן

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
שָׁיְטִין עַמָּא וְלָקְטִין דְּצָבֵי טָחֵין בְּרִחְיָא וּדְצָבֵי דָּאֵיךְ בִּמְדוֹכְתָא וּמְבַשְּׁלִין לֵיהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵיהּ גְּרִיצָן וְהָוֵי טַעְמֵיהּ כִּטְעֵים דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא׃
ירושלמי (יונתן):
חַפְסִין רַשִׁיעֵי עַמָא וּמְלַקְטִין וְטַחְנִין בְּרֵיחוּתָא וּמַן דַהֲוָה צָבֵי הֲוָה שָׁחֵיק בְּדִיכוּתָא וּמְבַשְׁלִין לֵיהּ בְּלָאפוּסְיָא וְעַבְדִין מִנֵיהּ חֲרָרָן וְהַוֵי טַעֲמֵיהּ כְטַעַם בִּיזָא דִמְסַרְבְּלָא בְּשׁוּמְנָא:
ירושלמי (קטעים):
הֲוַיַן שַׁיְיטִין עַמָא וּמְלַקְטִין וְטַחֲנִין בְּרַחֲוָותָא אוֹ אֲדַשִׁין יָתָהּ בִּמְזוֹכָתָא וְיֶהֱוְיַן מְבַשְׁלִין יָתָהּ בְּלַפֶּדְיָא וְעַבְדִין יָתָהּ עוּגִין וַהֲוָה טַעֲמֵיהּ כְּטַעַם בְּשִׁשְׁיָן בִּדְבָשׁ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שטו" - אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר בלא עמל

"וטחנו ברחים וגו'" - לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין

"בפרור" - קדרה

"לשד השמן" - לחלוח של שמן כך פירשו דונש ודומה לו (תהלים לב) נהפך לשדי בחרבוני קיץ והלמ"ד יסוד נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ ורבותינו פרשוהו ל' שדים אך אין ענין שדים אצל שמן וא"א לומר לשד השמן לשון (דברים לב) וישמן ישורון שא"כ היה המ"ם נקוד קמ"ץ קטן וטעמו למטה תחת המ"ם עכשיו שהמ"ם נקוד פת"ח קטן (סגול) והטעם תחת השי"ן לשון שמן הוא והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק ד"א לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא נוטה לפתרונו של דונש שהעיסה הנלושה בשמן לחלוחית שמן יש בה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "שטו העם", הוא כמו שפי' חז"ל בזהר ובמדרש מלשון שטות, ע"י מה ששטו העם מדרך ה' ולא היו מוכנים לקבל צורתו הרוחניית כי היו רשעים, עי"כ נשתנה אצלם לגריעותא בשלשה דברים, [א] ולקטו שהוצרכו ללקטו הפך הצדיקים שירד אל פתח בתיהם, [ב] וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור שמצד שנתגשם אצלם הוצרכו לתקנו ע"י הטחינה והבשול והדיכה עד שיהיה ראוי לאכילה, [ג] והיה טעמו המיוחד כטעם לשד השמן שלא התהפך אצלם לטעמים חלוקים ולא הרגישו בו רק טעם לשד השמן לבד:

 

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

שטו העם ולקטו. יכול מפני שמצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים? תלמוד לומר שטו העם. לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך שמות טז וחם השמש ונמס:

וטחנו בריחים. והלא לא ירד לריחים לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים שבריחים

או דכו במדוכה. והלא לא דכו במדוכה לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל הדוכים במדוכה. יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד? מנין אתה אומר, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים, אלא מן המן היתה מתקשטת - ת"ל דכו - אודכו. ואומר דברים ב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר:

ובשלו בפרור. והוא לא ירד לקדירה לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה:

ועשו אותו עוגות. והוא לא ירד לתנור לעולם! אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור. יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד? מנין לשאר המלקטים שבשדה? ת"ל "לקטו" ולקטו. משל לאדם שאמר: רוצה אני שאוכל ענבים, רוצה אני שאוכל תאנים:

והיה טעמו כטעם לשד השמן. זהו לשון טורקים. ד"א משמש לשלשה לשונות: הלייש והשמן והדבש. כלייש זה, שערוך בשמן ומקוטף בדבש - כך היה ברייתו של מן, וכך היו ישראל כשרים אוכלים אותו.

ד"א והיה טעמו כטעם לשד השמן. מה הדד הזה לתינוק עיקר והכל טפילה לו - כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה להם.

ד"א מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו מזיקו - כך המן אפילו ישראל אוכלים מהם כל היום כולו אינו מזיקן.

ד"א מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה - כך היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים. משל אומר לאשה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק.

ד"א מה הדד הזה תינוק ומצטער בשעה שפורש ממנו - כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן, שנאמר יהושע ה וישבות העם ממחרת. משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים? - מפני שאין לי פת חיטים. מפני מה אתה אוכל חרובים - מפני שאין לי דבילה. כל אלו היו בידן של ישראל. אותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה, שאכלו ממנו כל מ' שנה - לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען:

<< · מ"ג במדבר · יא · ח · >>