מ"ג במדבר ט ז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן יהוה במעדו בתוך בני ישראל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַ֠יֹּאמְר֠וּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קׇרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַרוּ גּוּבְרַיָּא הָאִנּוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְּלָא לְקָרָבָא יָת קוּרְבָּנָא דַּייָ בְּזִמְנֵיהּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאָמָרוּ גוּבְרַיָא הָאִינוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא אִסְתְּאַבְנָא לְבַר נַשׁ דְמִית עֲלָנָא לְמָה כְעַן נִתְמְנַע בְּגִין דְלָא לְמֵיכוֹס פִּסְחָא וּלְמִזְרוֹק אַדְמָא דְקוּרְבָּנָא דַיְיָ עַל מַדְבְּחָא בִּזְמַנֵיהּ וּבִשְרֵיהּ יֵיכְלוּן דַכְיָין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: |
רש"י
[ז] וראויה כו'. פירוש, אחר שהכתוב מדבר בכבודו של משה, אם כן יקשה למה לא נאמרה הפרשה על ידי משה. בשלמא אם אמרינן שאין הכתוב מדבר בכבודו, יש לנו לומר משום דאמר "כל הדבר הקשה יביאו אלי" (ר' דברים א, יז), והיה מתפאר בדבר הקשה, לכך נעלמה ממנו ההלכה הזאת, אבל השתא דבכבודו של משה מדבר, והכתוב בא לספר בכבודו בזאת המצוה, אם כן לא נענש בזאת המצוה, אם כן למה לא נאמר על ידו, ותירץ 'וראויה וכו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
- ^ (ועיין פסחים עז. וירושלמי פסחים פ"ז ה"ד)
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז' של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר:
ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה' אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז' ימי הפסח כחגיגה אלא בחודש הב'. עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז' לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורז"ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כב. למה נגרע א"ל אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו (אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים) [אם קדשים שיש להם אחריות קרבים קדשים שאין להם אחריות לא יקרבו. אמר להם אין קדשים נאכלים בטומאה.] אמרו לו אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים. והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטומאה ובשרה נאכל לטהורים, פסח שהוא קדשים קלים דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים (א”ל אין קדשים קרבים בטומאה. א”ל אם קדשים שיש להם אחריות יהיו קרבים, קדשים שאין להם אחריות לא יהיו קרבים.) אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו. אמר ר' חדקא [שמעון] השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר”ע ואמר יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח, על מה נחלקו, אם יזרק הדם עליהם אם לאו. ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על (ידיהם) [ידי משה] אלא שמגלגלים זכות ע”י זכאי וחובה ע”י חיב.
מלבי"ם - התורה והמצוה
כא. ויאמרו האנשים ההמה אליו מה שאמר האנשים ההמה מותר. ופירשו חז"ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ"ש לקמן ( בהעלותך כב) שהיה זה זכות מיוחד, היה על ידי שהיו אנשים מיוחדים וכשרים וחרדים על המצוות. ועל ידי שבאו לישאל בעצמם לא יל ידי שליח שזה מצין במלת ההמה. ר”ל הם בעצמם. ועז"א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה. היינו שהזכות הזה שנשאל ה' ממשה והשיב לו פרשה זו היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם.
כב. למה נגרע [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר"א] . והנה הרמב"ם כתב (פ”ו מה' ק”פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אעפ"י שהיזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב, אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מפי השמועה למדו שז ' שלהן היה. וע”ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב. ופירש להם שאין שחטים עליהם. ולפ"ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקי"ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם, חוץ מפסח כמ”ש בפסחים (דף ס”ב). והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש"י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת. וא"ל אם כן יזרק הדם על הטומאה, ר"ל על טומאתם היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור. וע"ז שאל.
ודעת הראב"ד שטבול יום של טמא מת שוחטין זורקין עליו כמו טבול יום של שרץ. דבגמרא (דף צ') מדמי להו להדדי. והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה. [עיין במשנה למלך שם שפי' כן דעד הראב”ד]. ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם). וכבר בארתי ( בהעלותך יט) שלדעת ר"ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב, וחרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל. וכבר באר הרמב"ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בז' שלו אחר שיטבול. וא”כ לר”ע ע”כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו. ועז"א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא”נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם אכילה ויטבול אח"כ. והשיבו לו שאין שוחטים וזורקין על טמא שרץ.
וי"ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אחר כך, ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם, כי דם נפסל בשקיעת החמה. והיה צריך לטבול ולזרוק הרם כאחד. וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה. וע"ז באה התשובה שא"א שנדחו לפסח שני. ולפי מ”ש בחבורי אה"ח בארץ יהודה (סי' א' סק"ז) שלפמ”ש הרמב"ם (בפ”ז מה' נזירות ה"ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו. והוכחתי שם שה"ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואחר כך נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב"ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות. וא"כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח. וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע”י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואין ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות.