מ"ג במדבר ז פו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כפות זהב שתים עשרה מלאת קטרת עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כׇּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | בָּזִכֵּי דְּדַהְבָּא תַּרְתַּא עַשְׂרֵי מָלְיָן קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ דְּבָזִכָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְּהַב בָּזִכַּיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵי סְרֵי כָּל קֳבֵיל רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל מַלְיָן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין טָבִין מַתְקַל עֲשַר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא כָּל קֳבֵיל עֲשֵירְתָּא דִבְרַיָא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעֶשְרִין כָּל קֳבֵיל שְׁנַיָא דְחַיָא בְּהוֹן משֶׁה נְבִיאָה: |
רש"י
מפרשי רש"י
[יט] כפות זהב של זהב היו. הקשה הרא"ם, דהשתא לא ידעינן אם המשקל של זהב או של כסף, דאפשר ד"זהב" קאי אכפות, לומר שהם של זהב. ולא הקשה כלום, דודאי כאשר כתוב בפירוש שהיה המשקל של זהב, אז על כרחך צריך אתה לומר המשקל היה של זהב, ומשקל של זהב משתנה ממשקל של כסף (רש"י כאן), אבל השתא "זהב" א"כפות" קאי. דאין לומר כלל ד"זהב" הכתוב קאי על משקל, שהיה המשקל של זהב, דאם כן לא ידעינן ממה היה הכף - אם מן כסף או זהב או נחושת, שאין לומר אזה כלל דסמך הכתוב אמה שכתוב אחר כך בחשבון הכלל, שאמר "כפות זהב שתים עשרה", דמאי שנא בכל הכלים שמפרש "מזרק כסף", וכל הדברים אשר זכר, ואצל הכף לא יזכור של מה היה, אלא על כרחך "זהב" דכתיב קאי על הכף, שהיה של זהב. בשלמא דהוי אמרינן מתחלה דמצינו למימר שהכתוב רצה לומר הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב, אף על גב דלא נזכר בפירוש שהיה הכף של כסף, זה אין קשיא, שהכתוב סומך אמה שהזכיר לפני זה "מזרק כסף" ו"קערת כסף", ועל זה קאי שאמר "כף אחת" של כסף, אם כן "זהב" קאי על כף. והשתא "עשרה" כתיב בלא "זהב", וסתמא משקל - של כסף הוא, דודאי היכי דכתיב "עשרה" סתמא אין לפרש אותו רק כסף. ועוד, דכאן כתיב "כפות זהב שתים עשרה עשרה הכף", אם כן בסתם משקל מדבר הכתוב, שהרי לא נאמר אצל המשקל "זהב", ולמה נאמר שהוא של זהב:
ואם תאמר, ולמה לא כתב למעלה 'כף זהב עשרה' - שיכתוב מה היה הכף אם של זהב או של כסף, כדכתיב אצל הקערה "קערת כסף וגו'". ויש לומר, משום הדרש שדרשו (במדב"ר יג, טז) "כף אחת" 'זו התורה שנתנה מידו של הקדוש ברוך הוא' (רש"י פסוק כ), ולא שייך אצל זה זהב, כי לא תליא מידי בזהב. ואצל "עשרה" שייך זהב, לפי שהוא נגד עשרת דברות, שנאמר עליהן (תהלים י"ט, י"א) "הנחמדים מזהב":בד"ה כפות כו' בפרטן ובכללן כו' ולי נראה דלק"מ דבודאי מאחר שזהב הקאי אכף א"כ הוי כאלו כתיב בהדי' כף אחת זהב עשרה משקלה וא"כ בודאי משקלה הי' של כסף דומיא קערת ומזרק של כסף שלא נאמר ג"כ בהן מאיזה מין היה משקלם וסמיך אסתם משקולו' שהיו של כסף ה"נ כן בכף אלא אי קשיא הא קשיא דלמא לעולם קרא קמא בא לומר שהמשקל היה של זהב וקרא דכפות זהב בא לומר דהכפות היו של זהב ואפשר דזה אין סבר' לומר שקרא קמא איירי שהמשקל היה של זהב ואכתי לא ידענו הכף עצמו מאיזה מין היה עד לבסוף בקרא בתרא דכפות זהב אלא ע"כ דקרא קמא איירי ג"כ שהכף הי' של זהב ואין להקשות א"כ בלא קרא בתר' ג"כ ידענו דזהב קאי אכף דאי קאי אמשקל א"כ היאך יזכור שהמשקל היה של זהב ועדיין לא ידענו מאיזה מין היה הכף עצמו דלק"מ דאי זהב קאי אמשקל בודאי אמרינן דהכף עצמו היה של כסף ואינו צריך להזכירו דכבר ידענו זה דמאחר דהקערות והמזרקות של כסף מהיכי תיתי לומר שהכף לא יהיה של כסף ודוק כנ"ל:בא"ד ולא אירע בהן פסלות כו' ולי נראה דלק"מ דמה שפרש"י כפות זהב שתי' עשרה למה נאמר אין כוונתו אכפת זהב שתים עשרה קמא דבודאי קרא קמא בא ללמד שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות כמו שדרשו גבי קערות והכא דרשי כפות זהב שתי' עשר' יתיר' דכתיב הכא לכן דרשו דבא לומר שהכפות היו של זהב וא"ל אכתי לא לכתוב האי כפות זהב יתירא דמכפות זהב קמא ידעינן דכפות היו של זהב מדסמך זהב אצל כפות די"ל דא"כ לא הוי ידעינן גבי כפות שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות דה"א דהקרא בא לומר שהכפו' היו של זהב ודוק כנ"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
מלבי"ם - התורה והמצוה
קסא. כפות זהב שתים עשרה , מ"ש למה נאמר וכו' התבאר למעלה ( נשא קנו). ומ"ש כפות זהב שתים עשרה מעלים על כל אחד, ר"ל שאחר שספר לכל אחד קרבנו ביחוד שהוא הזכות המיוחדת לו במצותו ספר כללות כולם שהוא זכות הכולל לרבים שהשתתפו במצוה. שכל אחד יש לו זכות במצוה הכוללת שנעשית בצבור, ולוקח שכר הכללי. ומ"ש הן הן שהתנדבו התבאר בסי' הקודם.