"עמו", מוסיף לבאר זאת שאחר "שעמו העז" וגם "התושיה", שהוא הוצאת כל הישות אל הפעל, כי הוא מקור הנמצא סבתם וחיותם ושרשם, א"כ לו "שוגג" גם כל שוגג מיוחס לו, שמה שישגה האדם מני דרך אינו תלוי בבחירתו רק נתהוה לו מאת ה' ונגזר עליו בעת שנתהוה ונוצר, ומשגה, ר"ל וה' הוא משגה אותו מני דרך, ולא נהיה זאת ע"י בחירתו:
ביאור המילות
"תושיה". כבר התבאר שיורה לרוב על מעשה העשו עפ"י חקי החכמה, "שוגג, ומשגה", השגגה היא במעשה והשגיאה היא בעיון, כמ"ש בהבדל בין שגג ובין שגה בם התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג), ר"ל לו מיוחס השגגה המעשיית והשגיאה העיונית, כי ע"י שעמו עז, לו (מיוחס) השוגג, וע"י שעמו תושיה שהם המעשים שמוצאם מעומק החכמה והשכל, א"כ הוא הוא המשגה, ומלת משגה פעל יוצא, כמו משגה עור בדרך:
