לבוש יורה דעה קעב

קיצור דרך: LEV:YD172

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קעב | >>

סימן קעב בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

ובו ששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו

סעיף א

לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ב

אף על פי שאמרו המלוה לחבֵרו לא ידור בחצֵרו חינם, ולא ישכור ממנו בפחות, היינו משום דהוי הלוואה ממש דקאי המלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ויש לפעמים בו משום ריבית קצוצה, ולפעמים משום אבק ריבית, כמו שנתבאר הכל בבירור רחב בסימן קס"ו.

אבל היכא דקאי המלוה קרוב לשכר ולהפסד, או באופן שאינו נקרא הלוואה אלא שכירות או מכר – אין בו משום ריבית ומותר. לפיכך אמרו: משכנתא שריא. והיכי דמי? כגון המלוה את חבֵרו ומשכן לו בית או שדה לשנים ידועות, על מנת שידור ויאכל פירות השדה כל ימי המשכונה, וכותב לו: במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. וכשיעשה באופן זה אז אפילו מרחיב הזמן הרבה, שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט. כגון שהלווהו מנה, והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליו חינם, אף על פי שלפי חשבון זה לא יגיע לשנה רק עשרה דינרים, והיה שכר אותה קרקע שווה אלף דינרים לשנה – מותר, שאין זה הלוואה אלא כמי ששכר בפחות.

ואף על פי שאמרו לא ישכור ממנו בפחות, היינו שהלוהו תחילה מעות ואחר כך שכר הימנו את הבית בפחות, ואוזיל גביה מחמת ההלוואה שהלווהו כבר, או שהלווהו על מנת זה שישכור לו הבית בפחות וישארו אלו המעות בתורת הלואה גביה – והרי זה ריבית גמור שאסרה התורה. אבל הכא כל אלו המעות אינו נותן לו בתורת הלוואה אלא בתורת שכירות, אלא שמשכיר לו בזול לכמה שנים קצובות. וזה יכול כל מי שיש לו קרקע לעשות, להשכיר בתיו ושדותיו בזול, כי מי ימחה בידו? ואם התנו ביניהם שאין אחד מהם יוכל לכוף את חבֵרו לפדות תוך הזמן שקבעו, וככלות הזמן תחזור הקרקע לבעליה בחינם – אין כאן חשש איסור בעולם, אף על גב דאוזיל גביה משום שהיה צריך למעות. כן הוא דרך המשא והמתן בעולם, שמי שצריך למעות הוא מוכר קרקעותיו בזול, ושכירות ליומיה ממכר הוא, וזה גם כן מפני שהיה צריך למעות השכיר בזול, ואין כאן איסור.

ואין להקשות: אם כן מאי נפקא מיניה שכותב לו סך שנים קצובות? ינכה לו כל שנה ושנה בפני עצמו, שכשמפרש כן לא מיחזי כהלוואה אלא כלוקח ממנו הפירות של כל השנים הללו, או כשוכר הקרקע לכל השנים הללו בדמים אלו. אבל כשאינו כותב לו כך אלא מנכה שנה ושנה בפני עצמו, נראה כאילו מוזיל גביה פירות אותה שנה בשכר מותר המלווה, ותנן: לא ישכור בפחות.

ולאו דווקא אם שניהם אין יכולין לחזור בהן תוך הזמן שאחד לא ברצון חבֵרו, אלא הוא הדין אם התנו שכל זמן שירצה הלווה לסלקו הרשות בידו ויביא לו מעות, ויחשוב לו עשר בכל שנה וינכם לו, ויסלקו מן המותר במעות מן השדה או מן הבית – הרי זה מותר, שמאחר שאין כוח ביד המלוה לגבות מחובו כלום כל ימי המשכנתא ולהחזיר לו הקרקע ללווה – אינו הלוואה אלא שכירות ששכר ממנו הקרקע לשנים הללו. ולא יוכל לחזור בו, והמשכיר יכול לחזור בו אם ירצה. ואין שייך בו ריבית. וזהו הנקרא "משכנתא דסורא", משום שבסורא היו נוהגין כן. וזה דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, שהתירה התורה ללווה לגואלו לפי חשבון הדמים. ואין זה דומה לשאר הלוואה, דהתם כל אחריות המעות על הלווה ואין למלוה שום חשש הפסד. אבל הכא אין אחריות ההלוואה על הלווה רק על המלוה, שאם שטפה נהר או נשרף הבית – אינו נוטל כלום אלא פירות כפי מה שהן, ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים. והרי המלוה קאי קרוב לשכר ולהפסד.

ויש אומרים שאפילו אם לא כתב לו: במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, כגון שמלוה לו מעות הרבה והיה צריך לכתוב לפי ערך המעות שאחר שנים הרבה תיפוק בלא כסף, ואין המלוה רוצה להלוות לזמן ארוך כל כך – יכול להלוות לו כמו שירצה, ויכתוב לו: בתוך כך וכך שנים אנכה לך כך וכך לכל שנה, ובכלות אותם השנים תחזיר לי מותר המעות בעד הקרקע. וגם בתוך אותם השנים תהיה הברירה ביד הלוה לסלקו ולנכות לו לכל שנה ערך המגיע. רק שהמלוה לא יוכל לכוף הלווה תוך הזמן ההוא לפדות – זהו גם כן מותר אפילו אינו מנכה לשנה אלא דבר מועט, שכיון שהמלוה לא יוכל לחזור בו תוך אותו הזמן, ובתוך אותו הזמן קאי המלוה קרוב לשכר ולהפסד, כגון שמא ישטוף השדה וישרוף הבית, ולא יהיו בו הפירות הרבה – הוי כמכר או בשכירות ומותר. וכן נוהגין במדינות אלו.

ודווקא בית או שדה, אבל מטלטלי שמתקלקלין הרבה ונפחתים וכלייה קרנא אם ישתמש בהם, אפילו בנכייתא מיחזי יותר כריבית ואסור.

ויש מקילין במקומות בבית הכנסת ואפילו בספרים, הואיל וצורך מצוה, ללוות עליהן אפילו בלא נכייתא. ואינם דברים של טעם: בקושי התירו בספרים אפילו בנכייתא מפני שאין דרך להשכיר ספרים כך וניכר שהוא מלוה.

וכבר ידעת שכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה. אבל אם האחריות על הלווה – אסור, דהוה ליה מלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור.

ובכל מקום דהוי אבק ריבית במשכנתא, אם בא הלווה לחזור בו, ואמר לנכות למלוה הפירות שאכל מפני שהם ריבית – לא מנכינן ליה. דהואיל והמשכנתא ברשות מלוה היא, אם היינו מנכין לו – היינו מוציאין האבק ריבית בדיינין, דכל סליקי בלא זוזי אפוקי הוא, כמו שכתבתיו פעמים. וטעמא משום דאמרינן סתמא מחלם לו. אבל אם התרה בו הלווה במלוה ואמר: "לא בעינא דתיכול עוד פירות דריבית הוא", והוא עבר ואכלן אחר כך, ואחר כך תובעו הלווה – מנכינן לו הפירות שאכל אחר ההתראה, שהרי ידענו שלא מחלם לו, דהא צווח ככרוכיא ולא אשגח ביה.

סעיף ב

משכנתא זו שאמרנו כשבאתה ליד מלוה, יש אומרים שאסור לחזור ולהשכירה ללווה בדבר קצוב לשנה. דהוי כמו ריבית הבאה מיד לווה ליד מלוה, דאם לא אתני בשעת הלוואה – מיחזי כריבית קצוצה, והוי אבק ריבית לפחות. ואם אתני הוי ריבית קצוצה ממש.

ויש מתירין אם לא אתני בשעת ההלואה כיון דלא אתני. וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו, והוה ליה קרוב לשכר ולהפסד.

אבל אם אדם אחר שכרה מהמלוה, כגון ראובן משכן ביתו לשמעון, ולוי שכרו משמעון, ונשאר ראובן בבית, ופורע השכירות ללוי, ולוי פורע שכירותו לשמעון – הרי זה מותר. דהוה ליה לוי גבי שמעון כאומר: הילך ארבעה זוזי ואוזפיה מנה לראובן, שלא בא מיד לווה ליד מלוה. אף על גב דהתם אמרינן לעיל סימן ק"ס שצריך שלא יפייסנו הלוה משלו, הני מילי גבי ריבית קצוצה. אבל משכנתא כי הך, דהוי כמו מקח או שכירות קרקע, וליכא אלא אבק ריבית – לית לן בה.

מיהו גם בזה נראה לי שצריך שלא יתנו בכך מתחילה בשעת הלוואה. ועיין לעיל בסימן קס"ד.

סעיף ג

במשכנתא זו אם נותן המלוה ללווה דבר מועט בכל שנה, בשביל שיקבל עליו הלווה כל אחריות הקרקע אפילו מנפילה או שריפה, יש אומרים שזה אסור – דהרי ליכא קרוב להפסד כלל למלוה בהאי משכנתא, ובשביל אותו דבר מועט לא מיקרי "קרוב להפסד". אבל אם התנה עמו לתת לו דבר מועט לשנה בשביל איזה תיקון קל שיצטרך בבית, כגון שבירת קורה וכיוצא בזה – שרי, דאכתי נשאר על המלוה אחריות נפילה או שריפה.

ומשכנתא זו נפדית לחצאין, שאם בא הלווה להחזיר לו קצת מעותיו תוך הזמן – צריך לקבל במקצת פרעון. מיהו אף על גב שמביא לו קצת המעות, המלוה אוכל כל הפירות עד שנותן מותר המעות, דכולא משכנתא אשתעבידא ליה לכולא מלוה, ואנו רואין המעות שנתן כאילו הם פיקדון בידו עד שיפרע הכל.

והא דאמרינן התירא דמשכנתא דווקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות, דהוי כמכר וקונה המלוה השדה במעותיו דקרקע נקנית בכסף. אבל אם הלווה היה חייב לו מעות למלוה כבר ועכשיו הוא נותן לו שדה זו במשכנתא – הרי זה אסור, שאין הקרקע נקנית לו למלוה. דבמאי קנייה? פריטי אין כאן, נסכא אין כאן, והוי אכילת פירות ריבית, שאין כאן אלא הלוואה ולא מכר ולא שכירות בקרקע.

ומשכנתא שנעשית סתם ולא התנה זה עם זה כלום – הולכין אחר מנהג אותו העיר. וכן בענין אם יוכל לסלקו או לא – הכל כמנהג העיר.

סעיף ד

משכנתא זו כיון דכמו ממכר חשיבא, דשכירות ליומיה ממכר הוא כמו שאמרנו לעיל סעיף א. לפיכך אם בא הלווה למוכרה אותו שהיא ממושכנת בידו קרוב לקנותה יותר מבעל המצר, ואפילו אם קנאה כבר בעל המצר בעל המשכנתא מסלקו ממנה, כיון שכבר היא קנויה לו ליומיה. ואם בתחילת המשכונא בא בעל המצר ואמר: "אני אלווה לך, כי אתה מערים למשכנה לאחר, בשביל שאתה רוצה למוכרה לו אחר כך" – אין שומעין לו, דמצי למימר: "הוא נוח לי ללוות ממנו, שירחיב לי הזמן או לא יגוש אותי".

אמנם דבר זה תלוי בראיית הדיינים: אם רואין שיש ערמה בדבר, כגון שלא נמשך זמן המכר אחר ההלוואה, או שאינו רגיל ללוות וכיוצא בזה – אינה דוחה המצרן. ועיין בעיר שושן סימן קע"ה.

משכן לו בית או שדה בפחות משוויה, ובעל הקרקע אוכל הפירות, ואמר לו המלוה: על תנאי זה אני מלוה לך, שכשתרצה למוכרה לא תמכרנה אלא לי בדמים הללו" או שיוסיף בו מעט, אלא שמכל מקום הוא שווה יותר – הרי זה אסור, שבשכר המתנת המעות הוא אוזיל גביה אחר כך. אבל אם אמר: "לא תמכרנה אלא לי בשווייה", ואפילו אמר "על מנת כן אני מלוה אותך" – אפילו הכי מותר, כיון דלא מוזיל גביה. מיהו הלוואה זו נראה לי שאינה דוחה את המצרן, דאם לא כן הוה ליה הנאת דחיית המצרן ריבית גביה, דהא אין לו שום קניין בקרקע זו. נראה לי.

סעיף ה

גוי שמשכן בית או שדה לישראל, והישראל המלוה דר בו או אוכל פירות, ואחר כך הלך הגוי ומכרה לישראל אחר – אין הישראל הראשון צריך להעלות שכר לישראל השני שקנאה מהגוי, אלא דר בתוכו בחינם עד שיתן לו הגוי מעותיו. ואין זו ריבית שדר בבית זה שהלווה עליו חינם והוא של ישראל, שהרי אין הישראל חייב לו כלום אלא הגוי. ואם הישראל הקונה ממתין לגוי, ואינו כופה את הגוי לפדותו, מאי איכפת לו לישראל המלוה? בזה אין הישראל בעל חוב שלו. ואפילו היה מוטל על הישראל הקונה לפדות הבית – אינו צריך להעלות לו שכר, דכיון שבא מכוח הגוי ובדיניהם – הרי הוא כמכור לו עד שיהא נפרע לא יפה כוחו מכוח הגוי. וכשפודה אותו – הרי המלוה כחוזר ומוכרו לו.

וכן הדין במשכון מטלטלי, שמשכן גוי אצל ראובן ואחר כך מכרו הגוי לשמעון, ולאחר זמן בא שמעון לפדות המשכון מיד ראובן – מותר לראובן ליקח הריבית שעלה בו אחר שקנה שמעון אף על פי ששמעון נותנו משלו, שהרי שמעון אינו לא לווה ולא ערב, ומה שנותן נותן בעד קניין שגם באלו המעות קונהו.

הממשכן קרקע שלו לישראל על הדרך שהוא מותר, אף על פי שהמלוה אוכל פירות – מותר ללווה לפרוע המס מן הקרקע, שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לווה. אבל אם המס הוא בפירות, כגון שנוטל האדון עישור בתבואה וכיוצא בזה – אסור, משום דהני פירות דאדון נינהו, ואין כוח לבעל הקרקע למכור חלק האדון ולא למשכנו. וכי יפרע לווה לאדון – ריבית הוא דקיהיב ליה למלוה.

סעיף ו

מי שיש לו חורבה ורוצה לבנותה, ואומר לחבֵרו "בנה חורבתי ודור בה, ונכה לי בכל שנה דבר קצוב עד שיכלו דמי ההוצאה", אפילו אם שווה שלושה זהובים לשנה, והוא אינו חושב אלא זהוב אחד – מותר, שזה דומה למשכנתא דסוריא.

ראובן השכין ביתו של שמעון אצל לוי ושמעון שתק, ולוי דר בבית זה כמה שנים מפני שהיה חושב שהוא ביתו של ראובן, ודר בה בנכייתא ובאחד מדרכי ההיתר שכתבנו, ואחר כך תבע שמעון את לוי והוציא הבית מיד לוי, והוצרך לוי לשלם לו גם השכירות מכל הזמן שדר בו מפני שהיה קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וכהאי גוונא – צריך ראובן לשלם לו ללוי הכל: הקרן וגם כל שכירות הבית שנתן לשמעון. ואין בו משום ריבית, שמה שמוסיף לו אינו מוסיף מחמת המתנת ההלוואה רק בעד השכירות שנתן הוא נותן לו מחמת שמכר לו דירת הבית לדור בתוכו בעד הנכייתא שמנכה לו. ונמצא עכשיו שאין דירת הבית שלו, והמוכר דבר שאינו שלו – הרי הוא חייב באחריותו. ואף כי אוזיל גבי האי, הוי כאילו קיבל עליו אחריות המקח בכל מה ששווה.