לבוש יורה דעה קס

קיצור דרך: LEV:YD160

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קס | >>

סימן קס בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

גודל איסור הריבית

ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן ק"ס.

ריבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא: מאוד מאוד צריך אדם ליזהר באיסור ריבית, שכמה לאוין נאמרו בו.

ואפילו הלווה הנותנו עובר בלאו ד[[דברים כג כא|"לאחיך לא תשיך": מדלא כתיב "לא תשוך" – משמע דללווה צותה התורה שלא יגרום שאחיו ישוך אותו, כלומר לא ילוה ממנו לתת לו ריבית, מה שלא מצינו כן בכל שאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו ולתתם לחבֵרו – אין מוחים בידו. וכאן אסרה לו לתת לחבֵרו משלו דרך ריבית.

סעיף ב

ועונשו מרובה מאוד, מפני שהוא ככופר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל, שאין לו חלק לעולם הבא ונכסיו מתמוטטים, כמו שהסמיכו כל זה אקראי.

ולא עוד אלא אפילו הערב והעדים, וכל המתעסקים לסייע לדבר – עוברים בלאו ד"לא תשימון עליו נשך" שכן הוא משמעות "לא תשימון" לשון רבים, ומשום "לפני עור לא תתן מכשול". ואין חילוק בין עשיר לעני בענין ריבית, דהא הלאוין סתמא נאמרו.

סעיף ג

התולה מעותיו לומר שהם של גוי, ומלוה אותם לישראל בריבית, ואין הלווה יודע מזה – דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו; שמפני זה כתבה התורה גבי ריבית: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" וגומר.

ודקדקו חכמינו ז"ל: מה ענין יציאת מצרים גבי ריבית? לומר לך אומר השם יתברך: "אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותם לישראל בריבית".

סעיף ד

ועיקר איסור הריבית שהקפידה עליו התורה אינו אלא בהלואה; שכן משמע [[ויקרא כה לז|"כספך לא תתן בנשך" – הלואה משמע, שכן אמר שלמה: "מרבה הונו בנשך" וגומר.

ודווקא כשקוצץ עמו בשעת ההלואה, מדכתיב "לא תתן" – משמע אשעת נתינת הכסף קפיד רחמנא. אבל משום חומרות איסור הריבית אמרו חכמינו ז"ל שאפילו אם בשעת הפרעון נותן לו יותר ממה שהלוה לו, ולא התנה עמו מעולם, ואינו אומר לו שנותנו לו בשביל ריבית – אסור דמחזי כריבית. ורחמנא לבוא בעי.

ודווקא שבאו לידו המעות מתחילה דרך הלואה כדכתיבנא. אבל אם דרך מקח וממכר באו לידו, ואחר כך הוסיף לו בחזרת המעות – לא אסרוהו, דהוי ליה כחוזר וקונה ממנו.

סעיף ה

אפילו אם אמר לו לווה למלוה בשעת נתינת הריבית "אני מוחלו אותו לך ונותנו לך במתנה גמורה" – אסור לקבלו ממנו; שכל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו. לפיכך אין המחילה מועלת כלום ואסור לקבלו ממנו.

ואפילו מתנה על מנת להחזיר – אסור לקבלה ממנו בריבית, ואפילו בריבית של דבריהם. מיהו אם קבלו ממנו ואפילו רבית דאורייתא, דהוי דינא שיוצאה בדיינים וצריך להחזירו לו – מועלת לו מחילה לפוטרו אחר כך אחר שקבלו, כמו בכל גזל שיכול למחול לו אחר שגזלו שזהו השבתו.

סעיף ו

ולא ריבית שבשעת הלואה כל זמן שהמעות בידו לבד אסרו, אלא אפילו ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת נמי אסרו.

והיכי דמי מוקדמת? כגון שנתן עיניו ללוות ממנו והיה שולח לו דורון, ופירש ואומר "בשביל מעותך שתלויני אני משגר לך" – זהו ריבית מוקדמת. ודווקא במתנה מועטת, אז אינו אסור אלא אם כן פירש. אבל במתנה מרובה אפילו לא שלחה לו אלא סתמה ולא פירש – הוי כאילו פירש ואסור, שאין דרך לשלוח מתנה מרובה אלא אם כן רוצה ליהנות ממנו שילוה לו, והרי זה ריבית.

מאוחרת היכי דמי? כגון לאחר שהחזיר לו מעותיו שלח לו דורון מועט, ופירש "בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי", או מתנה מרובה אפילו לא פירש – זהו ריבית מאוחרת ואסור. אבל במתנה מועטת ובסתם שלא פירש – מותר. מיהו גם בפירש אם עבר וקבל ממנו – לא נקרא אלא "אבק ריבית" ואינו יוצא בדיינין, הואיל ולא קצץ בשעת הלואה, כמו שיתבאר בדיני אבק ריבית בעזרת השם.

סעיף ז

צריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מהלוה שום דבר כל זמן שמעותיו בידו, אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו.

והני מילי שהמלוה נהנה מהלוה בלא דעתו, שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שיש לו בידו יסבול לו. אבל אם נהנה ממנו מרשותו – מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו.

ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא, כגון לדור בחצֵרו חינם ולהשתמש בעבדיו, שזה הוא אסור בכל ענין כדלקמן. ואפילו ללמוד הלוה עם המלוה תורה בחינם או עם בנו של המלוה, שמנהגינו שהאב משלם שכר ללמוד עם בנו – לא ילמוד הלוה עמו בחינם אם לא היה רגיל בזה ללמוד עמו בחינם קודם שהלוהו.

סעיף ח

ואסור לאדם ללוות בריבית אפילו מבניו ומבני ביתו; אף על פי שאינו מקפיד עליהם ובוודאי נותנו להם במתנה גמורה, אפילו הכי אסור כדי שלא להרגילם בדבר.

סעיף ט

אף על גב דנשך האמור בתורה בפירוש לא נאמר אלא בכסף ואוכל, דכתיב: "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" וגומר, דמשמע שממונו מתרבה בכך דכתיב: "מרבה הונו בנשך" וגומר; מכל מקום רבתה התורה "נשך כל דבר אשר ישך", לרבות כל מיני נשך שאסורין, ולא לבד בכסף ואוכל אלא אפילו בכל דבר.

לפיכך לא יאמר לחבֵרו "עשה עמי מלאכה עכשיו על מנת שגם אנכי אעשה עמך מלאכה אחרת, שהיא כבדה מזו שאתה עושה עמי" – שזהו גם כן נשך ותרבית; שנושך אותו אחר כך כשיעשה עמו מלאכה הכבדה, וגם זה היה צריך להרבות בשכר לפועלים והרי נשך. ותרבית נותן לו בשכר, שהמתין לו מלפורעו שכר עבודתו עד שיעשה הוא עמו גם כן מלאכה הכבדה אחר כך.

ואפילו באותה מלאכה עצמה שייך בה ריבית, כשיעשה זה עמו היום והוא יעשנה עמו אותה מלאכה בזמן אחר שהזמן יותר קשה עליו לעשות מהיום. כגון שיאמר לחבֵרו "נכש עמו בגריד, ואני אנכש עמך ברביעה", שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות.

אבל באותה מלאכה ובזמן שווה לזה, כגון שיאמר לו "נכש עמי היום ואני אנכש עמך למחר" – מותר.

סעיף י

ומהאי טעמא יש אומרים גם כן שמותר לאדם לומר לחבֵרו "הלויני מאה זהובים לחודש ימים, ואחר כך גם אנכי אלווה אותך מאה זהובים לחודש אחד".

ויש אומרים שזה אסור. ולא דמי ל"נכש עמדי היום ואנכש עמך למחר", הואיל ועל ידי הלוואת ממון באה לו – הרי נוטל ממנו שכר אגר נטר בהדיא בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו", ובזה יש בו להחמיר יותר הואיל והתורה אסרה דרך הלוואה בפירוש.

ועוד נראה לי שגם בזה יש בו ענין כמו "עשה עמי מלאכה קלה, ואני אעשה עמך מלאכה כבֵדה", שלפעמים שחודש אחד יותר טוב המשא ומתן מבחודש אחר; כגון שבזה החודש ישנן שיירות מצויות או סחורה מצויה, כגון במקומות שישנן ירידין וכהאי גוונא, והוי ליה כמו ריבית גמור. ויש להחמיר, ועיין לקמן סימן קע"ז.

סעיף יא

ואפילו ריבית דברים – אסור; דכתיב "כל דבר אשר ישך" – משמע אפילו דיבור ישוך. לפיכך אם לא היה רגיל הלווה להקדים שלום למלוה – לא יקדים לו שלום בשביל הלוואתו.

סעיף יב

וכן המלוה לא יאמר ללווה "הודיעני אם יבוא איש פלוני ממקום פלוני", כלומר "לכשיבוא פלוני ממקום פלוני הודיעני הדבר, מפני שצריך אני לו"; כי זה ריבית, שחושב המלוה מפני שמעותיו בידו של זה הוא צריך לעשות לו טובת הנאה זו וכיוצא בה, אבל הוא אסור.

על כן מאוד צריך ליזהר בענין ריבית שלא לבקש שום צד היתר, כי הוא דבר המושך לאדם. ואם היום יפתח לו כחודה של מחט – יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם.

סעיף יג

כל הפסוקים הנאמרים אצל ריבית, אין משמעותם אלא שלא יקבל המלוה הריבית מן הלווה עצמו; שכן כתיב גבי מלוה "את כספך לא תתן לו בנשך" – "לו" משמע ללווה. וכן גבי לווה כתיב "לאחיך לא תשיך" וגומר – משמע לא הזהירתו אלא מלתת למלוה עצמו.

אבל ריבית שאינו בא מיד לווה ליד מלוה – לא אסרתו התורה. לפיכך מותר לאדם לומר לחבֵרו "הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני"; והוא שלא יחזור ויקחנו מהלווה. וגם לא יאמר הלווה למלוה "אני לא אתן לך, אבל פלוני יתן לך בשבילי", אף על פי שאותו פלוני יתננו מכיסו והוא לא יחזירנו לו, מכל מקום נראה כשלוחו.

ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלווה לאותו פלוני שיתן למלוה בשביל שילוהו; רק אם הוא מעצמו בלי ידיעת הלווה יאמר לחבֵרו "אני אתן לך זוז ותלוה עשר דינרין לפלוני" – אז הוא מותר. ויש מתירין אפילו אם יפייסנו הלווה ליתן למלוה בשבילו, דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלווה משלם לו, מה לי פייסו מה לי לא פייסו? והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן? אלא וודאי אפילו הכי שרי.

ויש מקילין עוד ואומרים שמותר לישראל לומר לחבֵרו ישראל "לך ולווה לי מעות מפלוני ישראל בריבית", ומותר לתת אחר כך הריבית לזה השליח להביאו לו; משום שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, והשליח אינו עושה שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא. ואי משום ששלוחו של אדם כמותו – אין שליח לדבר עבירה. כלומר: שאינו נקרא שלוחו, דלא ילפינן מן התורה ששלוחו של אדם כמותו אלא בדבר היתר, אבל בדבר האיסור אינו נעשה שלוחו ומותר. וסיימו דבריהם ואמרו: אבל אין לפרסם הדבר בפני עמי הארץ, שלא יבואו להקל בעיקר הריבית. ועוד אמרו: ואף על גב שיש מפקפקין ואוסרין, יש לסמוך על זה בשעת הצורך.

ומכל מקום אם הלווה קבל המעות בעצמו מיד המלוה, רק שולח לו הריבית על ידי שליח – זה וודאי אסור; דהוי כמו בא מיד לווה ליד מלוה, כיון שקבל הקרן מידו. וכן אם שליח המלוה הלווה ללווה בריבית, אף על פי שהלווהו שלא מדעת משלחו, ועשה השטר על שם המלוה – כאילו הלווה לו המלוה עצמו ואסור, דהשטר עביד ליה עיקר ההלוואה. והרי הוא נכתב על שם המלוה, וגם הריבית יבוא לידו, והוי ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה. כך כתבו בשם רש"י, וגם מורי מורינו הרב משה איסרליס ז"ל מביאו בהגהותיו בשולחן ערוך.

ותמהני מאוד על מורי ז"ל אחרי ראותו דברי רבינו בית יוסף, שכתב על זה וזה לשונו: "והוי יודע שאין דעת שום אחד מהפוסקים שווה לדעת רש"י בזה." והוכיח כן מדברי הפוסקים, ומדברי רבינו בעל הטורים ז"ל. וסיים בדבריו שלא התיר רש"י דבר זה מעולם, אלא איזה תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול. עד כאן לשונו.

על כן תמהתי על מורי ז"ל: איך פה קדוש יאמר כן? ולמה יקל מורי בזה להתיר על ידי שליח? כי היה נראה לי דאיסור גמור הוא מדאורייתא ממה נפשך: דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה אינו אלא משום "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?", כלומר: ואין למשלח עבירה במעשה זה, שהיה לו לשליח להשמט ושלא לעשותו. ולכך פטור המשלח. אבל חייב השליח, דהא מכל מקום נעשית העבירה; כגון האומר לשלוחו "צא ואכול חזיר" וכהאי גוונא, והלך השליח ואכל – אין המשלח נענש משום "דברי התלמיד ודברי הרב" כו' כשידע השליח. ואם לא ידע השליח, ואכל בלא הידיעה – הרי עבר המשלח על לאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", וממה נפשך במזיד נעבדה העבירה.

הכא נמי נימא ממה נפשך נעבדה עבירה במזיד: אם ידע השליח דריבית הוא – הרי הוא גורם לבטל הלאוין דנשך וד"לא תשיך", והרי כאילו אכל החזיר, דהא מכל מקום נעבדה העבירה. ואי לא ידע השליח מן הריבית בשעה שהביאו, אף על גב שלא בא מיד הלווה ליד מלוה, מכל מקום הא עבר המשלח משום "לפני עור" וגומר.

באמת אומר אני אם היתה כן דעת התורה במה שלא אסרה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, להתיר הריבית באופן זה, היה כחוכא ואיטלולא בעיני ההמון; וטוב היה שלא לאסור הריבית כלל מלאוסרו ולהתירו בכי האי גוונא, שכל אחד מישראל יכול לעבור עליו בכל עת ושלא לקיים לאו דריבית כלל. ולמה לה לכותבו? אטו דנתינת הריבית בעלמא לבדו מיד לווה ליד מלוה אסרה תורה, ושזה הוא האיסור אף על פי שיבוא לו החסרון כיס מצד אחר ללווה וההנאה למלוה חלילה, דהא לא אסרה הריבית אלא משום "וחי אחיך עמך"? ואי הותר באופן זה איך יתקיים "וחי אחיך עמך"? כל אחד הלווה או המלוה יעשו כן לעולם וילוו בריבית, וכי קשה למצוא שליח ישראל?

ואף על פי שסיימו בה בשם רש"י, ואסור לפרסם בפני עמי הארץ, התורה לא צוותה להעלימו אם היה זה ההיתר מן התורה. והתורה בפומבי ניתנה לכל ישראל, לקטנים ולגדולים לחכמים ולעמי הארץ. ומה שהתירה התורה ריבית שאינו בא מיד לווה ליד מלוה – לא זו הדרך ולא זו העיר, כי לא התירה התורה אלא באופן שבאותו ריבית יתקיים גם כן "וחי אחיך עמך", ועל הצדדין שכתבנו שהנותנו אין לו מעות להלוותו, וכוונתו הוא להתחסד עם הלווה שיהיו לו מעות להחיותו, ויש בזה גמילות חסדים ללווה שמקיים בו גם כן "וחי אחיך עמך". אבל בכי האי גוונא שיאמרו – חס וחלילה.

על כן אני אומר באמת: אי בדינא דידי ואיישר חילי, הייתי מצוה ומחרים למוחקו בכל הספרים. כי ראיתי קלי הדעת ועמי הארץ במעשיהם שקורין אותו ומתירין אותו להם לכתחילה, והרי על ידי הדפוס נתפרסם לכל, ועברו גם על דברי רש"י לפי דעתם, ודיני הריבית בעיניהם כחוכא ואיטלולא. אוי להם ולמזלם, כי יתמוטטו מנכסיהם ורעה תהיה אחריתם! הנראה לעניות דעתי כתבתי.

והנני כמבאר דבריו של הבית יוסף ז"ל, שאמר כי איך יעלה על הדעת שרש"י התיר דבר זה על ידי שליח ישראל, שיש בו כמה איסורים משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", ולאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", וכמה לאוין שיתבארו בסמוך יעברו על ידי שליחות ישראל. ולקמן בסימן קס"ט כתב רבינו בעל הטורים, והעיד בשם רש"י גם הרא"ש וכל הפוסקים בשמו אפילו גבי שליח גוי, דלדעת רש"י שיש שליחות לגוי לחומרא הרי הוא שלוחו של הישראל ואסור. והיתר אין כאן לא משום "דברי הרב" כו' ולא משום "לפני עור" וכו'. ואפילו הכי העידו בשם רש"י שאסור, קל וחומר דהכא אסור. ואיך יעלה על הדעת שיתיר רש"י אפילו על ידי ישראל שיש בה כמה איסורים כמו שנתבאר בסמוך?

אלא וודאי צדקו דברי רבינו הבית יוסף שלא יצא זה מעולם מפי רש"י, ושום תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול ונחנק. דוודאי בכגון זה שלוחו של אדם כמותו לרעתו ולחובתו, להאשימו בכל עונשים הנאמרים גבי ריבית. נראה לי.

סעיף יד

אסור לומר לחבֵרו "אני אלוה אותך מנה על מנת שתתן זוז להקדש או לפלוני", אפילו אותו פלוני הוא גוי. ואף על פי שאינו חייב לו כלום – אסור; והוי ריבית קצוצה, שכיון שבשליחותו הוא נותנו לו – הוי כאילו נתנו למלוה עצמו.

ואין חילוק בין יאמר המלוה כך, בין שאמר לו הלוה מעצמו כך "הלויני ואני אתן לפלוני עבורך זוז"; שזה הוי מיד לווה ליד מלוה, כיון שבעבורו ולהנאתו הוא נותן לזה.

סעיף טו

וכן מטעם זה יש אומרים גם כן שאסור לומר לחבירו "תן ארבעה דינרים לפלוני, ואני אלווה לו מנה", או שיאמר כן ללוה עצמו "אמור לפלוני שיתן לך ארבעה דינרים, ואני אלווה לך מנה – אסור, שכיון שהוא אינו רוצה להלוות לו עד שחבירו יתן לו גם כן הארבעה דינרין; אם כן יש לו הנאה במה שהלווה יקבל אותם הארבעה דינרים במתנה מזה, ועל ידי שיקבל אותה ההנאה הוא משעבד עצמו להלוות לזה המנה – הוי ליה אותה ההנאה ריבית מן הלווה למלוה בעד ההלוואה. כמו גבי "אני אלוך מנה על מנת שתתן זוז להקדש או לפלוני" כו', שאף על פי שאינו חייב לו כלום אלא ההנאה שיש לו במה שזה יקבל הזוז על ידו – הוא הריבית. הכי נמי הכא.

סעיף טז

ומינה שמעינן שאם אין המלוה אומר כלום, אלא אחֵר מתחיל ואומר "אני אתן לפלוני ארבעה דינרים על מנת שאתה תלוה לו מאה מנה", שזה וודאי הוא מותר. אף על גב שנהנה המלוה במה שזה נותן ללווה הארבעה זוז – אין זה ריבית, דהוי כמו האומר לפלוני "הילך זוז והלווה עשר דינרין לפלוני", דאמרינן לעיל שהוא מותר.

וכל שכן שמותר לאדם שיאמר לחבֵרו "הילך זוז ואמור לפלוני שילוויני מעות", שאין זה ריבית כלל אלא שכר אמירתו הוא נוטל. ואפילו לבן המלוה מותר לומר כן, והוא שיהא גדול ואינו סומך על שולחן אביו. אבל אם הוא סומך על שולחן אביו אסור, דכאילו נותנו ליד המלוה דמי. ויש אומרים שאסור למלוה ליקח זה הזוז מזה המקבל, שלא יבוא להערים.

סעיף יז

תלמידי חכמים מותרים להלוות זה לזה בריבית, לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותן במתנה גמורה.

ודווקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבֵרו במתנה, דהיינו עד חומש ההלוואה. ודווקא בדברים של מאכל, שזהו דרך כבוד לשלוח זה לזה ונותנים במתנה. אבל שלא בדברי מאכל, או אפילו בדברי מאכל ויותר מכדי חומש – אסור אפילו לתלמידי חכמים.

יש אומרים היכא דשרי לתלמיד חכם – שרי אפילו בהִתנו מתחילה על זה בדבר מועט. מכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך מפני ההמון עם, שלא ילמדו מהם ויתירו ריבית בהדיא.

סעיף יח

מעות של יתומים – מותר להלוותן בכל ריבית דרבנן. והוא הדין מעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לתלמוד תורה או לצורך בית הכנסת.

אבל בריבית דאורייתא אסור להלוותן; אף על גב דהקדש גמור כגון שהוקדש לבדק הבית מותר להלוותו אפילו בריבית דאורייתא, שאני הקדש גמור ששם "הקדש" חל על המעות עצמן שהם קדושים עד שיצאו לחולין, וגבי ריבית "אחיך" כתיב – ולא של הקדש.

אבל אלו ההקדשים לעניים או לתלמוד תורה כו' – אין שם "הקדש" חל על המעות, אלא שצריכים לקיים הנדר לתתם לעניים או לתלמוד תורה. לכך מיקרו של "אחיך", ואסורים להלוותן בריבית דאורייתא מדרבנן; דאי מדאורייתא – לא אתי מיד לווה ליד המלוה, דגיזבר לאו מלוה הוא. וגם העניים לא עשאוהו שליח להלוותם בריבית. אבל ריבית דרבנן לא גזרו עליהם ומותרין להלוותם בריבית דרבנן.

לפיכך מקומות שנוהגין שהאפוטרופסין מלוין מעות של יתומים בריבית קצוצה – טעות גמור הוא, דלא עדיפי מהקדש עניים כו'. וכל אפוטרופוס שעושה כן – מפקינן מיניה. ועיין בלבוש עיר שושן סימן ל"ד אי פסלינן ליה בכך. אבל בריבית דרבנן – שרי להלוות מעות יתומים כל זמן שלא הגדיל היתום, שיוכל לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים, אף על פי שכבר הוא בן שלוש עשרה שנה ויותר, אלא שלא הגיע לכלל דעת משא ומתן – מיקרי "יתום" לענין זה.

סעיף יט

מי שחייב ליתומים, וכשבא לפרוע טוען שנתן להם ריבית, ורוצה לנכות הריבית ממעות אלו שחייב להם, והיתום טוען שלא קבל שום ריבית של איסור – היתום נאמן בלא שבועה; דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ובוודאי כל מה שקבל – בדרך היתר קבל.

אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים בריבית קצוצה, אם הרויח הלוה במעות הללו כל כך עד שכשיתן ליתומים הריבית שקצץ ישאר לו גם כן ריוח לחלקו בכמו שהעלה הריבית שיתן להם – אז חייב ליתן להם כל הריבית שקצץ; דמשום טובת היתום מפקיעינן ליה משם ריבית קצוצה, ונאמר שקבל המעות למחצית שכר.

ונראה לי דהוא הדין אם ישאר לו ריוח יותר מכדי מה שיתן להם הריבית קצוצה שקצץ, שאין צריך לתת ליתומים רק הריבית שקצץ האפוטרופוס, והמותר יקח לו הכל. ומשווינן ליה כאילו התנה לתת לו שליש או רביע. ואם לא עלה הריוח בכדי שישאר לו כנגד הריבית – אין צריך ליתן ליתומים רק חצי הריוח שעלה, דאף על גב שלא התנו כן למחצית שכר, כמאן דאתני דמי מכוח תנאי בית דין משום תקנת היתום.

סעיף כ

אפוטרופוס שעבר והלווה מעות של יתומים בריבית קצוצה, והאכיל אותו את היתומים – פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו, שהרי הם לא הלווהו ולא שלחוהו ולא קצצו עמו כלום.

וגם האפוטרופוס פטור מלשלם, שהלווה לא לאפוטרופוס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן ליתומים. והרי האפוטרופוס אינו אלא סרסורא דחטאה הוא, ואין בו "תורת השבין" שאינו גזלן עצמו. וכן הדין במעות של הקדש עניים או תלמוד תורה כו'.

סעיף כא

האפוטרופוס שיש בידו מעות של יתומים, ומלוה לישראלים בריבית קצוצה, וכשתובעין אותו להחזירו – לאו כל כמיניה לומר "מעות של יתומים או של הקדש היו, וכבר נתתים להם והאכלתים כבר", אם לא בראיה ברורה שאותם המעות של יתומים היו.

ואם אין לו ראיה ברורה – מוציאין מידו ללווה, דכיון דריבית קצוצה יוצא בדיינין מן התורה כמו שיתבאר בסימן קס"א סעיף א – הוי ליה האפוטרופוס כמוציא מן הלווה ליתומים, וזה לאו כל כמיניה.

אבל לגבי יתומים והקדש מיהא נאמן לומר בשבועה שמה שהוציאו ממנו היה מריבית שלהם, אם עדיין הוא מוחזק במעות של יתומים. ואם כבר נתן להם הכל – אינו יכול להוציא מהם בלא ראיה. והרי אין לו ראיה, שאם היה לו ראיה גם ללווה לא היה צריך להחזיר ומפסיד.

סעיף כב

מותר ללות בריבית לפיקוח נפש, כגון להציל נפש אחת מישראל, שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש.

וכן מצינו בעובדיה שלווה בריבית מיהורם בן אחאב, לפרנס הנביאים במערה. אבל קהל הצריכים למעות מפני דוחק המסים – אסור ללוות בריבית מישראל לצורך זה אפילו בריבית שאינו קצוצה, שאין זה נקרא "פיקוח נפש" כי אין צרכי הקהל סתם פיקוח נפש, אם לא היה הצורך והדוחק גדול מאוד.

סעיף כג

המלוה מעות לחבֵרו על מנת שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותם לעשותם למלוה, אף על פי שאין עושה עמו בזה אלא טובת הנאה – הרי זה ריבית דרבנן ואסור.

ולמאן דאמר טובת הנאה ממון הוא – הוי ריבית קצוצה, והוא הדין כל טובת הנאה כיוצא בזו שאסורה. אבל דבר שאין בו אלא מחזיק טובה זה לזה, ולפעמים לכשיזדמן יעשנה המלוה ללווה ולפעמים הלווה למלוה, במידי שהוא שכיח ומצוי – הרי זה מותר לעשות הלווה למלוה אפילו בעוד מעותיו בידו.