לבוש יורה דעה קעז

קיצור דרך: LEV:YD177

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קעז | >>

סימן קעז בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני מקבל צאן ברזל מישראל, וכמה דיני משא ומתן האסורים משום ריבית

ובו ארבעים סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ

סעיף א

לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ז

אין מקבלין צאן ברזל מישראל.

כיצד? כגון שמקבל מחבֵרו מאה צאן, ויהיו הגיזות והוולדות והחלב לאמצע או לשליש או לרביע, עד שנה או עד שתים כמו שהתנו ביניהם, ושם הצאן בדמים שאם ימותו ישלם המקבל דמיהם – הרי זה אסור, שהרי בעל הצאן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומיד ששם אותם בדמים נעשו עליו כמלוה, ונמצא הריווח שנותן לו הוא ריבית. לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם יוקרו או יוזלו או יטרפו יהיו ברשותו – הרי זה מותר. וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין במקבל עליו סחורה בעניין זה ששם אותה בדמים.

וכל זה דווקא כשיש למקבל ריווח בגוף הצאן או בסחורה; שאז הוי כשיעור חלקו לגבי הלוואה להשתכר בו, ובהנאת ההלוואה הוא מתעסק חינם בחלק בעל הצאן וקבל עליו אחריות. אבל אם אין למקבל ריווח כלל במה שמקבל – אין כאן הלוואה כלל. ואפילו אם קבל עליו האחריות – שרי, דהא מותר לשומר חינם לקבל עליו להיות כשואל.

סעיף ב

ולא מיבעיא זה שקבל עליו המקבל כל האחריות שאסור. אלא אפילו נתן לו סחורה או מעות או דבר אחר בתורת עסק, דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל – אפילו הכי אסור, שכל הנותן מעות לחבֵרו בתורת עסק, דהיינו שחצי אחריות על הנותן וחצי על המקבל – הוי פלגא מלוה ופלגא פיקדון; שהחצי שלוקח הוא ממנו את הריווח הוא מלוה, וחצי האחר הוא פיקדון גביה. ונמצא שטורח בחלק הפיקדון בשביל חלק המלוה.

לפיכך צריך לתת לו שכר טרחו שבכל יום ויום, ולא כל שכרו אלא כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנו. כלומר: איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות כמה רוצה ליטול, ויהא בטל ממנה.

במה דברים אמורים שצריך לתת לו בכל יום ויום כפועל בטל? כשאין לו למתעסק שום עסק אחר עם העיסקא הזה. כגון שהושיבו בחנות, שצריך זה לישב בחנות כל היום ואינו יכול להתעסק בשום אומנות אחר, שהמושיב חבֵרו בחנות אסור לעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו, דהוה ליה גביה כשכיר יום בעד הלוואתו, וצריך לתת לו שכירות הרבה שלא יהא מחזי כריבית מחמת העיסקא.

אבל אם יכול המתעסק לעסוק בעסק אחר עם העיסקא של זה, כגון רועה שיש לו בהמות בפני עצמו, ולוקח אחרות בעסקא שאין צריך לטרוח יותר הרבה בשביל העסקא, דגביל לתורך גביל לתוראי, וכל כיוצא בזה שאינו כל כך כמשועבד לנותן העסקא – אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום ויום. אלא אפילו העלה לו דינר אחד בכל ימי השותפות – דיו. ואז אם פחתו המעות או הותירו – הכל הוא לאמצע בשווה.

וכן אם אמר ליה "מכל הריווח יהיה לך שלישיתו או עשיריתו מקודם בשכרך, והמותר נחלק בשווה", אף על גב שהוא ספק אתי ספק לא אתי – דיו ומותר, הואיל ויש לו עסק אחר עם זה העסקא, ואם הפסידו יפסיד מחצה.

ואם היה המתעסק אריסו, והיה לו עסק אחר אצל אריסות – אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל, שהאריס הוא משועבד לבעל השדה לכל צרכו. והא דאמרינן דפלגא הוה פיקדון – היינו כשאין המתעסק עליו אלא כשומר חינם, ואין לו עליו שום אחריות על המקבל בחלק הפיקדון רק כשומר חינם דהיינו על הפשיעה. אבל שאר אחריות של הפיקדון, בין דאונסין בין דגניבה ואבידה יהיה – הכל על הנותן. ואם נותן לו עליו שכר כדינו הנאמר – הרי המקבל עליו כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה ולא באונסין.

סעיף ג

במה דברים אמורים? בשלא פסק עמו בתחילת העסק אלא נתן לו המעות סתם למחצית שכר. אבל אם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו בדבר ידוע ואפילו בדינר אחד, ואפילו אין לו עסק אחר אלא זה – מותר.

וכל זה לא אמרן אלא כשאחד נותן המעות והשני מתעסק בהם לטובת שניהם. אבל אם כל אחד נותן מעות אלא שהאחד מתעסק בהן – אין כאן עסקא אלא כשותפות בעלמא, ושניהם שווין בהפסד ובריווח, ואין צריך ליתן שכר כלל למתעסק אם לא שהתנו מתחילה.

סעיף ד

הנותן מעות לחבֵרו סתם להתעסק בו, ולא פסק עמו בתחילת העסק דבר לשכר טרחו, וכשבאו לחשבון אין הנותן רוצה ליתן למתעסק כלום, לא שכרו של כל יום ויום מימי השותפות באין לו עסק אחר, ולא דינר אחד לכל ימי השותפות באם היה לו עסק אחר, ובאו לדין – תקנת חכמים הוא שיהיה למתעסק בשכרו שליש הריווח בחצי הפיקדון, דהיינו תרי תלתא באגר בכל הריווח, ויהיה לו לשתות הריווח בכל הריווח בשכרו.

לפיכך אם הרוויחו – יטול המתעסק שני שלישי הריווח, דהיינו חצי הריווח שלו מחצי המעות שהיו מלוה עליו, ושתות הריווח בשכר שנתעסק במעות הפיקדון. נמצא שני שלישי הריווח של המתעסק, ושליש הריווח לבעל המעות.

ואם פחתו – שיפסיד המתעסק שליש הפחת. שהרי הוא חייב מדינא בחצי הפחת מפני שחצי המעות היו מלוה עליו, אלא שמנכה לו שתות מן ההפסד בשכרו בחצי של פיקדון. ונמצא נשאר עליו מהפחת שליש, ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת.

סעיף ה

מותר לתת עיסקא למחצית שכר, ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה שיהא כל האחריות על המקבל.

וכן כל תנאי שירצה, כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת הקרקע, ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל, ואם הרוויח הוא לאמצע. אף על פי שעתה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד – לא חשיב ריבית, כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד.

ומותר למקבל לשנות לכתחילה ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך, אף על גב דקיימא לן: כל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן – שאני הכא דוודאי אין הבעלים מקפידין. אדרבה כיון שהתנה עמו כך – גלה בדעתו דניחא ליה שישנה, הואיל ועל ידי זה יהיה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד.

לפיכך אם שינה ואמר לעצמו "אני עושה ולא בתורת עסק" – הרי וודאי גזלן הוא, דהא דעתו לגזול הבעל המעות ולקחת הכל לעצמו. מיהו אם עשה כן, אף על גב שהוא גזלן, מה שעשה עשוי והכל לעצמו; אף על גב דחייב בהשבה, כל הגזלנים אינם משלמין אלא כשעת הגזילה, ד"והשיב את הגזילה" כתיב – כעין שגזל. על כן יתנה הנותן תחילה שאם יזדמן שהמקבל יטול לפעמים קצת מן העסק לצרכו – לא יהא מקרי "שולח יד בפיקדון" בכך, דאז הוי גזלן והיה מלוה על כל המעות כדין שולח יד בפיקדון. וכל הריווח היה שלו, והיה אסור לנותן ליטול אחר כך הריווח דהוי ריבית משום פלגא מלוה שלו. ואם נהגו שלא להקפיד בכך, מסתמא כאילו התנו דמי. ועיין לעיל סימן קס"ח ולקמן בסימן זה בסופו.

סעיף ו

ולא התירו חכמינו ז"ל אלא עיסקא למחצית שכר כמו שאמרנו, שאינו נותן לו אלא כפי מה שיעלה הריווח. ואם יפסיד יפסיד, שגם הנותן קאי בספק להפסד כמו לריווח.

אבל אם קוצץ הנותן דבר ידוע שיתן לו המתעסק כך וכך ריווח קצוץ, אפילו אם מוזיל גביה מאוד, ואפילו אם מקבל עליו הנותן כל האחריות בין דגניבה ואבידה בין דאונסין – אסור, שזה נראה כריבית קצוצה, ויבואו להלוות זה לזה סתם בריבית קצוצה בלא קבלת אחריות.

ויש אומרים שאם הנותן מקבל עליו כל האחריות – מותר בריבית דרבנן, כגון עסק דסחורה או שאר ריבית דרבנן, דהוי תרתי דרבנן: עיקר הריבית דרבנן אפילו אם היה הלוואה, וגם קבלת האחריות אין בו איסור אלא דרבנן. וכיון דאיכא תרתי – אזלינן לקולא ושרינן.

אבל בריבית קצוצה, כגון בהלוואות מעות ממש, אפילו מקבל עליו המלוה כל האחריות – אסור. או בריבית דרבנן ואינו מקבל עליו אלא מקצת, כגון דגניבה ואבידה ולא דאונסין, או דאונסין ולא דגניבה ואבידה – הרי זה אסור; עד שיהיו תרתי לקולא כדכתבינן, אז יש להקל.

סעיף ז

הנותן מעות לחבֵרו למחצית שכר לשתיים ושלוש שנים, ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך וכך לשנה, אם המקבל פסק מלישא וליתן משעת שעשו הקצבה ואילך, ולקח המעות לצורכו וליציאותיו, ונתן לנותן הריווח שקצץ – הוי ריבית.

אבל אם היה מתעסק והולך כבראשונה, ופרע הקצבה מן הריווח שהרוויחו המעות, כיון דמעיקרא לאו בתורת איסור אתו לידיה – סמכינן אנאמנותו. ואם אמר שכך עלה הריווח שהרוויחו המעות שנתן לו – מותר.

אבל אם בתחילת העיסקא קצצו כן, אף על פי שהמקבל אומר שכך וכך היה הריווח – אסור לקבלו ממנו, שזהו ריבית גמורה הואיל וקצצו כך.

סעיף ח

המלוה מנה לחבֵרו לכל הנאותיו, אלא שהתנה עמו שיסלק מעליו מעל אותה המנה מנת המלך המגיע עליו – אסור. שכיון שלבסוף צריך להחזיר לו המנה, לא היה זה חייב לתת למלך כלום; שאין המלך מטיל מס על ההלוואות, והרי אין זה אלא ריבית.

אבל אם יאמר לו "אלווה לך מנה ואם תרוויח בהם תפרע תחילה מהריווח מנת המלך, והמותר יהיה שלך, ואם לא יזדמן בהן ריווח אפרע מנת המלך משלי" – הרי זה מותר, שאין זה טורח במנה זה עד שירוויח מנת המלך בשביל המלוה, אלא בשביל המלך שיש לו שיעבוד זה על המנה הזה, ובארגזתא דמלכא מונח.

סעיף ט

האומר לחבֵרו "הילך מאתיים זוז מעכשיו שיפול תחתיו לאומנות המלך המוטל על כל אחד", או לפדות עצמו בשלוש מאות זוז, ומשום דמקדים ליה פרע במקומו יותר – הרי זה ריבית מוקדמת ואסור.

אבל אם אמר ליה "הילך מאתיים זוז, והמליטני בהשתדלות שלא אצטרך ללכת לאומנות" – הרי זה מותר, דשמא זה יכול לפייס במאתיים או בפחות מכאן.

ודווקא באומנות המלך וכהאי גוונא, שדרכן להתפייס בפחות. אבל באדם אחר כגון ראובן משכן ביתו לשמעון באלף זהובים לחמש שנים, ונתן ללוי חמש מאות זוז, וקבל עליו לשחרר הבית מיד שמעון מכאן ועד זמן המשכונא – הרי זה אסור. ולא שרינן מטעם דשמא יפייס את שמעון בפחות, שאין דרך בני אדם להתפייס בפחות, וריבית הוא שהוסיף מדיליה.

סעיף י

לווה שהלווה מעות מן האפוטרופוס, וקבל עליו בשעת הלוואה לפרנס היתום, וכשבא היתום לתבוע חובו טען הלווה שינכה מה שנתן לו מזונותו והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר – היתום נאמן.

ואפילו אמר ליה "האי אשתבע לי" – אין צריך לישבע, שכיון שידוע שזה חייב לו כך וכך ממון – צריך לשלם לו.

וטענתו שהאכילו אינו טענה לזה החוב, דלאו בעל דברים דידיה הוא על זה. וגם בלאו הכי פרנסו וזנו, שמא למצוה קא מכווין, או שמא האפוטרופוס פרעו לו. וכהאי גוונא שמא לא היה אלא דרך אבק ריבית וכיוצא בו, ואין היתום צריך להשיב לו על זה.

סעיף יא

אבל אחד האומר לחבֵרו "מנה לי בידך מריבית קצוצה שגבית ממני", והלה אומר "לא היו דברים מעולם" – משביעין אותו שבועת היסת. אף על גב שאם היה טוען "אִין לקחתיו, ובהיתר לקחתיו" היה נאמן בלא שבועה, מטעמא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, מכל מקום ב"לא היו דברים מעולם" משביעין אותו.

ואינו נאמן במיגו, דלא עדיף מכל נתבע הכופר, דמשביעין אותו שבועה דאורייתא במודה מקצת ושבועת היסת בכופר בכל, אף על גב דלפי דברי התובע הוי גזלן – אפילו הכי משביעין אותו מטעמא דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. הכי נמי הכא. ועיין לעיל סימן קס"ח סעיף כ"ה.

ועוד: כשטוען "בהיתר לקחתיו" לא שייך להשביעו, דאי חשדינן ליה לעבור על לאו דריבית, היאך נשביעניה? שמא גם כן ישבע לשקר, דמאי אולמיה לאו דשבועה מלאו דריבית. אבל בטוען "לא היו דברים מעולם" שאין כאן חשש אלא לאו דגזל, ולאו דגזל דחזו רבנן דהוא קיל להו לאינשי – תקנו עליו שבועת היסת ולא אשאר לאוין.

סעיף יב

הטוען את חבֵרו שקבל מעות ממנו למחצית שכר, והלוה מודה שחייב לו אלא שאומר שבתורת ריבית הלווהו, ומה שתובע ממנו יותר על קרן משום ריבית הוא, אף על גב דאי בעי הוה פטר נפשיה ואמר "פרעתי" או "לא היו דברים מעולם" והוה נשבע ונפטר – כאן אינו נאמן אפילו בשבועה, וחייב לשלם לו מה שהודה שחייב לו.

דמה שאומר "ריבית הוא" – לא מהמנינן ליה, שהרי במה שאומר שהלווה בריבית הוה עושה עצמו רשע, שהרי גם הלווה מוזהר שלא ללוות בריבית. ואין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות.

סעיף יג

המלוה מעות לבעל הבית, והתנה עמו שיתן לו ההוצאה והוא יחזור גם כן עם בנו ההלכה בכל יום, אף על פי שאנו משערין שאפילו אם לא היה מלוה לו המעות היה נותן לו ההוצאה בשביל שיחזור עם בנו, אפילו הכי מאחר שהתנו כן מתחילה בשעת הלוואת המעות – הרי זה ריבית ואסור.

מיהו אם הוא נותן לו מעותיו במתנה גמורה, שאם ירצה הבעל בית לעכבם הרשות בידו, אף על גב דזה מיחזי הערמת ריבית, שסומך על זה שהבעל בית וודאי לא יעכבם ויחזירם – אפילו הכי מותר. ועיין לעיל סימן קס"ו.

סעיף יד

המחייב עצמו לחבֵרו שאם לא יפרענו הלוואתו לזמן פלוני, יתחייב לו מעכשיו ולזמן הלוואתו כך וכך דינרין יתר על הלוואתו – הרי זה אסור מפני הערמת ריבית.

סעיף טו

והוא הדין המלוה לחבֵרו על המשכון, ואמר לו "אם לא אפדנו עד זמן פלוני יהיה שלך כל מה ששווה המשכון יתר על החוב" – יש אומרים שאסור משום הערמת ריבית. ועיין בעיר שושן סימן ע"ב וע"ג.

סעיף טז

אבל המחייב עצמו לחתנו בנדונייתא לפרוע לזמן פלוני, ואם יעכב מלפרוע יוסיף לו על סך הנדוניא על כל עשרים דינר, מהם ששה פשיטים לכל חודש – מותר. שזה אינו דומה אלא לנותן מתנה לחבֵרו ואומר לו "אני נותן לך כך וכך מתנה לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני אני מוסיף לך עוד כך וכך" – שהוא מותר, הכי נמי הכא.

וכבר כתבתי בסימן קע"ו שזה דווקא קודם הנישואין. אבל לאחר הנישואין שכבר נתחייב לו הנדונייא – הרי זה אסור.

סעיף יז

וכן אם נתחייב עצמו בהלוואה לתת לו כך וכך בכל שבוע אם לא יתן לו לזמן פלוני – הרי זה ריבית קצוצה. ואף על פי שאם היה פורע בזמנו לא היה כאן ריבית כלל, מכל מקום הואיל וכתב לו קצבה לכל שבוע אם לא יתן לו – הוי ריבית גמור.

סעיף יח

המוכר סחורה לחבֵרו בעד ששים זהובים, וקבל ממנו המעות מיד, והתנה עמו לתת לו הסחורה לחצי שנה, ושאם יעבור על אותו הזמן ולא יעמידנה לו יתן לו בעבורה מאה זהובים, וקנו מידו מעכשיו או שנשבע לו באופן שאינו אסמכתא, והגיע הזמן ולא נתן לו הסחורה – חייב לתת לו המאה זהובים. ואין כאן ריבית כלל אלא דרך מקח וממכר הוא, ומותר לכתחילה לעשות כן.

והוא שהיתה הפסיקה שעשה על הסחורה בהיתר, כגון שיצא השער על אותה הסחורה בעת הפסיקה אף על פי שלא היתה לו הסחורה אז בביתו, או שהיתה לו הסחורה ההיא בביתו אף על פי שלא יצא השער, כמו שנתבאר בסימן קע"ה.

סעיף יט

המפקיד מעות אצל חבֵרו והנפקד הלוום לגוי בריבית – הרי שלח ידו בפיקדון ואינו עליהם כלווה אלא כגזלן. לפיכך אין צריך לתת למפקיד הריבית, שאין כל הגזלנין משלמין אלא כשעת הגזילה.

מיהו אם רוצה הנפקד לתת למפקיד קצת או כולו – הרי זה מותר. ואין בו משום ריבית, הואיל ולא היה מתחילתו אלא פיקדון ולא הלוואה. ועיין בעיר שושן סימן רצ"ב.

סעיף כ

המתעסק בשל חבֵרו ונתן לו הריווח בכל שנה, ולבסוף כשבאו לחשבון אומר שלא היה שם ריווח, ורוצה לנכות לו בקרן מה שנתן לו כבר בעד הריווח – אינו נאמן; הואיל וכבר הודה שזה היה ריווח מה שנתן לו – הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ועיין בעיר שושן סימן פ"א.

סעיף כא

הנותן מעות לחבֵרו למחצית שכר, ויש לו למקבל סחורה שקנאה בזמן הזול, לא יאמר "אקח המעות לעצמי, ואתן סחורה שלי לעיסקא בשער הזול כמו שקניתיה", שזה הוי ריבית בחצי חלק הלוואה שלו שמוזיל סחורתו בזול בשביל הלוואה שמלוה לו חצי העסקא.

אלא ישום את הסחורה שלו בשער של עכשיו, וכך יתנה לתוך שותפות העיסקא.

סעיף כב

ואם הנותן נותן סחורה בעיסקא למחצית שכר – לא יקבל המקבל גם כן עליו לעשות מה שאינו צריך, שזה הוי ריבית. כגון אם המנהג בעיר שמקבל סחורה מביא הסחורה לביתו – יביאה הוא גם כן כמנהג העיר, ואין צריך ליתן לו שכר כתף. אבל אם המנהג בעיר לשכור כתף להוליכה לשוק או לבית – יעשה הוא גם כן כמנהג העיר. ולא יאמר לו הנותן "כיון שאני נותן לך שכר טרחך שבכל יום ויום אם אין לו עסק אחר או דינר, אם יש לו עסק אחר אתה תתן שכר הכתף" – לא יאמר לו כן, שאין זה בכלל שכר טרחו הנאמר; אלא יתננו הנותן.

מיהו יכול לשום אותו בכלל הקרן להעלות אותו שכר הכתף למקבל בכלל הקרן, שהרי גם זה הוא מוציא בעד הסחורה, וכאילו קנאה כך בעד סך הזה במקח עם הקרן שנתן בעדה, וזה יהיה גם כן בכלל פלגא מלוה ופלגא פיקדון.

ואפילו אם היתה העיסקא בבית המקבל, כגון שהפקידה הנותן אצלו כבר – לא נאמר הואיל והיא כבר בביתו אחשוב אותה כאילו הוצאתיה ויעלה אותה על הסחורה בקרן למקבל. אלא שמין הסחורה כשער שבשוק, ומה שהיה צריך ליתן לכתף זה – יתן לו גם כן הנותן למקבל בתורת קרן במעות מזומנים, כדי להתעסק בהם גם כן עד הזמן, ויהיו גם הריווח ממנו לאמצע. ואם לא כן הוה ליה השכר כתף שמעלה בו הסחורה ריבית.

סעיף כג

הנותן לחבֵרו בהמות בעיסקא שיחלקו בגיזה ובוולדות, שיערו חכמים ז"ל שאם נותן לו אתונות על דרך זה – חייב המקבל לטפל בה שמונה עשר חודש, ובדקה עשרים וארבעה חודש. ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבֵרו, שכל אחד אומר לחבֵרו "אני רוצה לגדל חלקי בוולד או בגיזת האם, עד שיהא ראוי למה שאני צריך לו". וקודם הזמן יכול לומר שמא יחלש וימות.

ומכל מקום בחילוק הוולדות תלוי במנהג: במקום שנהגו לחלקם מיד – חולקים, ובמקום שאין מנהג – יגדלם המקבל בדקה שלושים יום, ובגסה חמישים יום, ומשם ואילך הרי הם כמחולקים.

ואם יניחם הנותן ביד המקבל אפילו סתם – נוטל המקבל חצי השבח שהוא בחלקו, וגם מחלק השני של הנותן הוא נוטל החצי בשכר טרחו. אבל אינו צריך הנותן ליתן לו שכר טרחו מחלקו יותר על זה, כיון שבלאו הכי צריך לטרוח בו בשביל חלקו.

ואם בא המקבל לחלוק בסוף שלושים יום לדקה, ובסוף חמישים יום לגסה – צריך להודיע לנותן כדי שידע גם כן לעשות בשלו מה שצריך, או ישום אותם בפני שלושה ולהודיעם שאינו רוצה לטרוח בשל חבֵרו אם לא בתנאי כך וכך. ואם לא עשה כן – לא עשה כלום, ואינו נוטל מחלק חבֵרו רק מחצית השכר כבראשונה, כי כל זה הוא תקנת חכמים ז"ל.

סעיף כד

הנותן עיסקא לחבֵרו – לא יצרף הריווח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן, ויעשה עליו שטר מזה; דשמא לא יהיה כל כך בריווח, ונמצא נוטל ממנו ריבית. ועוד: שמא יפול השטר לפני יורש וינכה הכל אפילו לא יהיה שם ריווח, שלא ידע דשטר עיסקא הוא.

וכן לא יכתוב עליו שטר חוב אפילו על הקרן לבדו, שכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא – נעשה כל החוב מלוה על המקבל, והוי הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד.

ואפילו התנו ביניהם בעל פה שיחלקו הריווח ביניהם – אין התנאי כלום, דבתר שטרא אזלינן, והוה ליה כולו מלוה, ואסור ליקח ממנו אחר כך שום ריוח דהוה ריבית. ועוד: שמא ימות ויפול השטר לפני יורש, ואפילו אם יהיה בו הפסד מן הקרן יגבה בו הכל שלא כדין, כי לא ידע ולא יאמין למקבל.

סעיף כה

ואם היה כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד – אסור; דמשמעות לשון זה הוא שנעשה באיסור, דהא משמע שיהיה המקבל שווה להפסד כמו לשכר, ולא יהיה לו שכר טרחו.

מכל מקום אם המקבל או הנותן אדם גדול, וידוע שלא היה עושה איסור ריבית – דנין אותו לומר וודאי נעשה בהיתר, והכי פרשינן: שבא לומר אם יטול חצי הריווח – יקבל עליו שני חלקים באחריות ההפסד, ואם לא יקבל עליו אלא חצי אחריות ההפסד – לא יטול אלא שליש הריווח.

אבל באינש אחרינא דלא איתחזק בהכי – דיינינן לשטרא כפשטיה, והוי ליה שטר שיש בו ריבית. ואם יש הפסד – יפסיד הנותן החצי כפי תנאו. ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום רק הקרן; שכל מה שיתן לו יותר על הקרן יהיה ריבית, דהא הוי החצי הלוואה גבי המקבל. והוא הדין בכל עיסקא שנעשה באיסור, שיד הנותן על התחתונה.

סעיף כו

והיכא שיש אדם גדול שדנין להתירא: אם יש בו ריווח בתוך הזמן, ואמר הנותן "אני אטול החצי מיד, ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים", או אם יש בו הפסד תוך הזמן ואומר "איני מקבל אלא חצי ההפסד, ולכשיהיה ריווח לא אקבל בו אלא השליש", והמקבל אומר בהיפך: אם יש בו ריווח יטול הוא מיד שני חלקים, ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות ההפסד, או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש, וכשיהיה בו ריווח לא יקח ממנו אלא החצי – אז דיינינן ליה לפי לישנא דשטרא.

אם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד, משמע דמילתא במרי עיסקא קיימא, ובדידיה תליא מילתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה למרי עיסקא. ואי כתוב ביה למשקל פלגא באגר ובהפסד, משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי.

ואי כתוב בשטר או פלגא באגר ותילתא בהפסד, או פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר – על כרחך האי לישנא אמקבל קאי, וכאילו לא התנו, וידו על העליונה הואיל והוא מוחזק: אם יש ריווח יכול לומר "אקח שני חלקים, שאם הוי הפסד הייתי מקבל עלי החצי", ואם יש הפסד יכול לומר "לא אקבל אלא שליש ההפסד, שאם היה ריווח לא הייתי לוקח אלא החצי".

ואם כתב ביה פלגא באגר ולא הזכיר ההפסד – יטול מלוה חצי הריווח. ואם יהיה הפסד יקבל שני חלקים. וכן אם כתב ביה פלגא בהפסד ולא הזכיר הריווח – יקבל עליו חצי ההפסד. ואם יהיה בו ריווח לא יקח אלא השליש. ואין בזה חילוק בין גברא רבה לאיניש אחרינא, דבתר לישנא דשטרא אזלינן.

סעיף כז

וכן הדין לפי ערך זה, אם לא נתן לו העיסקא למחצית שכר דווקא אלא לשליש או לרביע או לחלק אחר, והתנו על חלוקת הריווח ולא הזכירו חלוקת ההפסד או איפכא; שאם התנו חלוקת הריווח ולא הזכירו חלוקת ההפסד ויהיה שם הפסד – יפסיד המתעסק שני שלישי החלק שהיה מרוויח, ואם התנו על חלוקת ההפסד ולא הזכירו חלוקת הריווח והיה שם ריווח – יטול כמו אותו חלק שהיה מפסיד, ותוספת שליש של חלק חבֵרו.

כיצד? אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר, ולא התנו על ההפסד והיה שם הפסד – הרי זה משלם שתות ההפסד שהוא שני שלישי הרביע שהיה לו להרוויח אם היה שם ריווח. וכן אם התנו שיפסיד המתעסק רביע בהפסד, ולא התנה על הריווח והרוויחו – יטול המתעסק חצי הריווח, דהיינו חלק כמו אותו חלק שהיה לו להפסיד שהוא רביע, ועוד רביע של כל הריווח, שהוא שליש חלק הריווח המגיע על הנותן לשכרו. דאזלינן בתר מלוה, שהרי טרח בחלקו שהיה יותר הרבה מחמת המתעסק.

סעיף כח

ואם לא היה שם לא ריווח ולא הפסד, והמתעסק תובע שכרו, אז הוה דינא הכי: אם התנו מתחילה שהנותן יפסיד שני חלקים אם יהיה שם הפסד, ואם יהיה שם ריווח לא יטול אלא חלק אחד דהיינו השליש – עכשיו שאין כאן לא הפסד ולא ריווח לא יטול המתעסק כלום בשכרו, כיון דממה נפשך היה לו שכר בין אם היה ריווח בין אם היה שם הפסד. לפיכך אם אין שם לא ריווח ולא הפסד – מזליה גרמא ואינו נוטל שום שכר.

אבל אם לא התנו רק באופן שלא היה מגיע שכר למתעסק אלא בצד אחד, או בריווח או בהפסד, וכל שכן אם התנו למחצה שכר ולמחצה הפסד שאין כאן שום שכר מפורש, ולא היה שם לא ריווח ולא הפסד, שנוטל המתעסק שכרו מן הקרן.

סעיף כט

המושיב חבֵרו בחנות להתעסק ויחלקו הריווח – הרי זה נשתעבד לבעל החנות, ואין לו רשות להתעסק בעסק אחר. שכן דרך בעלי החנויות שלא להתבטל מן החנות אפילו שעה אחת, שמי יודע איזה שעה יבואו הקונים?

לפיכך לא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו. ואם לקח ומכר ממעות של עצמו – צריך ליתן חצי הריווח לבעל החנות, כאילו התעסק במעות בעל החנות.

סעיף ל

הנותן מעות לחבֵרו להתעסק, אף על פי שחצי יש לו דין מלוה – אינו יכול להוציאם לצרכו ולהתעסק למלוה בחצי האחר. שלא על דעת כן הלווהו אלא צריך להתעסק בכולן, שיותר טוב הוא כשמתעסקים בהרבה מעות מבמעט, והחלק האחד הוא משביח את האחר.

וכן מטעם זה אין הלווה יכול לומר: "אתעסק בחצי שלי, ואניח החצי של פיקדון ביד בית דין".

סעיף לא

מתעסק שמת, ויש עדים שמעות אלו או מטלטלין אלו הם מזה העסק – נוטלן בעל הממון בלא שבועה, ואין בעל חוב ולא האשה נוטלים מהם לא מהקרן ולא מחלק ריווח של הנותן.

וטעמא: שעיסקא בכל מקום שהוא – הוא של בעל המעות. ואינו כשאר בעלי חובים שאין להם על הלווה שלהם אלא שיעבוד, וכמו שהוא משועבד לו כן הוא משועבד לאשתו בכתובתה ולשאר בעלי חובים, ואיכא דינא בינייהו איזה מהם קודם, ושאר חילוקים המבוארים במקומותיהם בלבוש הבוץ וארגמן ובלבוש עיר שושן.

אבל הכא אף על גב דפלגא מלוה הוא גבי המתעסק, היינו לענין אונסין ודיני ריבית המבוארים. אבל מכל מקום מיקרי "עיסקא", לומר שהם של הבעלים בכל מקום שהם. לכך נוטלים בלא שבועה, ואין שום שיעבוד של אחרים, שעל המתעסק דין ודברים עליהם. ויכול הנותן ליקח את שלו מיד אף על פי שעדיין לא כלה הזמן של העיסקא, שיוכל לומר ליורשים "לאביכם האמנתי וסמכתי עליו על משא ומתן שלו, ולא עליכם", כמבואר בעיר שושן סימן קע"ו. רק חלק הריווח המגיע על המתעסק שמת – אותו חלק הוא משועבד לאשה ולבעל חוב כשאר נכסיו.

סעיף לב

ואפילו אם נתן המתעסק מתנה לאחד מהמטלטלין של העסק או אפילו מהמעות, ויש לבעל הממון עדות או ראייה ברורה שהם מזה העסק – מוציאם מידם.

ואפילו אם שינה אותה מקבל המתנה, או מכרם או נתנם לאחרים או הפסידם – חייב לשלם, כמו שביארנו שבכל מקום שהם – הם שלו. והכל בראייה ברורה.

ובמקום שנהגו לתת מעשר מריווח המעות – אין המקבל יכול ליתן המעשר מחלק הנותן. אלא יתנו חציו לנותן, והוא נותנו למי שירצה, דטובת הנאה שלו היא.

סעיף לג

מי שנתן לחבֵרו עיסקא, וכתב עליה שני שטרות – אין שטר אחד משועבד לחבֵרו לומר שאם היה באחד ריווח ובשני הפסד, שימלאו הקרן ואחר כך יחלקו הריווח. אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם, שכל אחד עיסקא בפני עצמו הוא.

ויש נפקותא בדבר: כגון שהתנו ביניהם שיקח המתעסק תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד. והילכך כיון דתרי שטרי נינהו, בפסידא דחד שטרא משלם בעל המעות פלגא, וברווחא דאידך שטרא לא שקיל אלא תילתא. ואילו הוו בחד שטרא הוה עייל רווחא לאשלומי פסידא. ואם היה נשאר ריווח ממילא אז היה נוטל המקבל תרי תילתי.

אי נמי: שלא התנו כלום, ואין בעל המעות רוצה לתת כלום, דאמרינן לעיל יד המתעסק על העליונה. ואם כן בשטר שיש בו ריווח הכי נמי: יטול המתעסק תרי תילתא, ובשטר ההפסד לא ישלם אלא תילתא.

ואם נתן לו שתי עסקות בשני פעמים וכתבם בשטר אחד, והרוויח באחת והפסיד בשנייה – כל אחד משועבד לחבֵרו וימלאו הקרן, ואחר כך יחלקו המותר.

סעיף לד

המקבל עיסקא מחבֵרו והפסיד ולא הודיעו, אלא חזר ונתעסק במותר והרוויח ומילא את הקרן הראשון – אין המתעסק יכול לומר לו "כבר הפסדתי, ואתה תפסיד חלקך מן אותו ההפסד שהיה כבר, ואחר כך נחלוק מן הריווח האחרון כפי התנאים שבינינו". אלא יתמלא הקרן מהריווח, ואם יש מותר – יחלקוהו אז לפי תנאם, דרווחא לקרנא משועבד.

במה דברים אמורים? שלא הודיעו. אבל אם הודיעו ראשונה שהפסיד, ואמר ליה "לא אעסוק עוד אם לא שנחלוק בריווח מכאן והלאה לפי התנאים" – הרשות בידו. ואפילו אם הוא עדיין תוך זמן העיסקא – יכול לחזור בו, שאינו אלא פועל, ופועל חוזר בו אפילו בחצי היום.

סעיף לה

יחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב – המקבל יכול לחזור בו אימתי שירצה, כדין פועל שחוזר בו בחצי היום ולוקח חלקו שעלה בריווח. ובעל המעות אינו יכול לחזור בו.

סעיף לו

אבל שנים שקבלו עיסקא מאחד לזמן, ואמר אחד לחבֵרו קודם הזמן "נחלק העסק, ואתעסק אני בחצי ואתה בחצייך" – אין שומעין לו. ואפילו אם יאמר "אני אקבל עלי האחריות בחצי שלך, שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות" – אפילו הכי אין שומעין לו. ואפילו אם יאמר "ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריווח" – אין שומעין לו.

ויוכלו שניהם למחות בידו, הנותן וחבֵרו המקבל עמו, שיוכלו לומר "מזלא דבי תרי עדיף, ונוכל להרוויח יותר בשותפות מכל אחד לבדו". וגם בריוח שעלה עד הנה יעלה עליו עוד ריווח גם כן עד זמן שקבענו, שזה אינו חוזר ממלאכתו שקבל אלא רוצה לעשות חלק מלאכתו לבדו בלא שותפות.

מיהו גם בשנים כל אחד יכול לחזור בו שלא להתעסק עוד אימתי שירצה, וליטול חלקו מן הריווח המגיע עליו עד החזרה.

ויש אומרים שגם הריווח שהגיע עד הנה – אין צריכין לתת לו עד תשלום הזמן שקבעו, משום שאותו הריווח משועבד לרווחא שיעלה עליו עד הזמן שקבעו. ויש כאן אחד שרוצה להתעסק בו להרוויח, ובתחילה קבלו עליהם כך. מה שאין כן באחד שחוזר בו, ובכלות הזמן יתנו לו הריווח הזה שהגיע לו עד הנה, הואיל ואין כאן מתעסק במעות למחצית. והא דאמרינן דדווקא כשקבעו זמן לעסקא, אבל לא קבעו זמן יכול כל אחד לחזור בו ולחלוק בו אימת שירצה – היינו בסתם סחורה. אבל בסחורה הידועה שאם ימתין מלמכרה עד זמן פלוני יתוסף בה ריווח, אפילו לא קבעו זמן כקבעו דמיא, וכל אחד מעכב על חבֵרו עד אותו הזמן.

סעיף לז

הלוקח מעות מחבֵרו ליקח בהן פירות למחצית שכר, לא יהיה לוקח בחלקו חיטין ובשל חבֵרו שעורים. אלא הכל חיטין או הכל שעורין, כדי שיהא מעות שנים שווה בקבלת הריווח ואחריותם, ולא יהא לחבֵרו תרעומת אם לא יהיה הריווח שווה.

סעיף לח

הלוקח מעות מחבֵרו ליקח בהן פירות למחצית שכר, יכול ליקח בהן כל מה שירצה אפילו בעלי חיים, שגם בעלי חיים איקרו "פירות" דכתיב: "פרי בהמתך" וגו'. ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא כלים, דלא מיקרי "פירות".

סעיף לט

הלוקח מעות מחבֵרו ליקח בהן פירות למחצית שכר – רשאי לקנות גם לעצמו ממעותיו מאותו המין וכל שכן ממין אחר. ובלבד שלא ימכרם ביחד, אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן.

וכל זה כדי להיות נקי מאלקים ואדם. שבכל כיוצא בזה יש בו חשד ותרעומת לנותן, שיאמר שישתדל בשל עצמו יותר מבשל השותפות; אף על פי שהוא נושא ונותן באמונתו – יש בו חשד וראוי להרחיק ממנו.

סעיף מ

הלוקח מעות מחבֵרו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ואומר "לא לקחתי" – אין לו לחבֵרו עליו אלא תרעומת.

ואם יש עדים שלקח לשמו במעותיו ומכרן – מוציאין ממנו בעל כרחו, שכבר זכה בהן חבֵרו הואיל ובעד מעותיו קנה. ואם שלח בהן יד בפני עדים, או בשעת לקיחתו חזר בפניהם משליחותו, אף על פי שקנה באלו המעות – הרי זה קנאה לעצמו אלא שנקרא "גזלן". ועיין בעיר שושן סימן קפ"ג.