לבוש יורה דעה קסו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD166

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קסו | >>

סימן קסו בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

המלוה לחברו לא יעשה מלאכה בעבדו, ולא ידור בחצרו
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קס"ו.

המלוה מעות לחבֵרו, אף על פי שהלווהו סתם ולא התנה עמו כלום – לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור ממנו בפחות, ולא יעשה מלאכה בעבדו אפילו אם הוא הולך בטל; שבשביל מעותיו הבטלות אצלו הוא עושה, ודומה לריבית.

ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר, אלא שבא לדור בו חינם אחר שהלווהו – אסור, וצריך ליתן לו שכר. ואם עבר ודר בו, כיון דחצר לא קיימא לאגרא – אין צריך לשלם לו שכר אפילו לצאת ידי שמים, ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר, דזה נהנה וזה לא חסר הוא; ואין כאן "נשך" אף על גב דאיכא "תרבית" דהא נהנה – אפילו הכי אין צריך להחזיר.

ויש אומרים דאבק ריבית מיהא הוי, וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים, ואפילו בגברא דלא עביד למיגר, וחצר דלא קיימא לאגרא. ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק ריבית לכולי עלמא, דהא ממונא חסריה וצריך להעלות לו שכר.

ואם אמר לו מתחילה "הלוויני ודר בחצֵרי" – משמעו יכולין לפרשו כאילו התנה; ואי קיימא לאגרא הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים, ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים.

ודווקא שאמר לו בזה הלשון, שזה הלשון יכילנא נמי לפרושי דתרי מילי נינהו, ומילי מילי קאמר, והכי קאמר: "במטו מינך הלוויני מעות, ועוד אני אומר לך דור בחצֵרי חינם אם תרצה ואף על פי שלא תלוויני". ולכך מקילינן ביה בלא קיימא לאגרא, לומר שאינו אלא אבק ריבית.

אבל אם אמר לו בפירוש "הלווני ודור בחצֵרי בשכר הלוואתך", אפילו לא קיימא לאגרא הוי ריבית קצוצה ויוצא בדיינים; דהואיל ואמר לו "בשכר הלוואתך" – הרי עכשיו שווייה קיימא לאגרא והשכירו לו עכשיו; אף על גב שמעולם לא היה דרכו להשכירו – עכשיו השכירו.

סעיף ב[עריכה]

וכל זה שאמר לו כן בשעת הלוואה; שעיקר איסור הריבית אינו אלא כשקוצץ עמו בשעת הלוואה, שכן כתיב: "כספך לא תתן לו בנשך" – בשעת נתינת הכסף שהוא שעת הלוואה משמע.

אבל אם הלווהו סתם, ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלווה "דור בחצֵרי עד שאפרע לך חובך" – יש אומרים שאינה אלא אבק ריבית. ויש אומרים שהוא ריבית קצוצה, והוא שיאמר לו כן בשעה שמרוויח לו הזמן, דהוי כמו שעת הלוואה. אבל אם כבר הרוויח לו הזמן, ובא לו אחר כך בתוך הזמן ואמר לו "דור בחצרי בשביל מעותך שהן בטלות אצלי" – לא מחזי כל כך כריבית קצוצה, ולא הוי אלא אבק ריבית.

והוא הדין בכל ריבית כיוצא בזה, שאינו בא לאדם על ידי שקוצץ עמו תחילה בשעת הלוואה או בשעת הרחבת זמן: יש אומרים שאינו אלא אבק ריבית, ויש אומרים שהוא ריבית קצוצה, דלא דרשי "לא תתן" דווקא אשעת נתינת הכסף אלא אכל זמן שמעותיו בידו.

סעיף ג[עריכה]

וכל היכא דאמרינן דהוי אבק ריבית בדר בחצרו, לא מיבעיא אם פרעו הלווה כבר ואחר כך תובע ממנו שכר דירתו, דלא מפקינן מיניה דמלוה שכר הדירה שדר בביתו, שכיון שפרעו ולא נכה לו – הוי כאילו נתן לו בתורת ריבית הדמים שהיה לו לנכות; וכיון דבשעת פרעון החוב הוא דיהיב ליה – הוי ליה ריבית מאוחרת, ושוב אינו יכול לתובעו: לא משום גזל ולא משום ריבית. לא משום גזל, דהא מדעתיה יהיב ליה. ולא משום ריבית, דהויא ריבית מאוחרת. אלא אפילו לא פרעו הלווה עדיין, ושואל הלווה שינכה לו מחובו שיעור השכירות שראוי ליתן לו על שדר בחצרו – לא מגבינן ליה, הואיל וכבר דר הוי ליה אבק ריבית שכבר קבלו ואינה יוצאה, והוא צריך לפרוע לו כל החוב משלם.

ויש חולקין ואומרין דמנכין ליה, שכיון שלא הורידו הלווה לדור שם – לא הוי כתפישה למלוה, ומנכין ליה. וכן עיקר.


מי שקיבל מעות בהלוואה מאחד, וגם לומד עם בנו, והתנה עמו שיתן לו בשביל זה מזונות על שולחנו, אף על גב שהיה נותן לו המזונות מחמת שילמד עם בנו אפילו בלא ההלוואה – אסור, דהואיל והיה התנאי יחד בעת אחד – מחזי כנותן לו מזונות משום לימוד בנו ומשום ההלוואה.

אבל אם הלווה לו סתם, ואחר כך שכר אותו ללמוד עם בנו ולתת לו מזונות בעד שכירות הלימוד – נראה לי דמותר גמור הוא, שכן הוא דרך לההנות את המלמד בנו תורה. ואינו מהנהו בשביל הלוואת המעות, שהרי מתחילה לא קצץ עמו כן; אדרבה הוא עושה עמו טובה שילמוד עם בנו.


לוה שאינו לווה המעות אלא בשביל לההנות את המלוה, כגון ראובן שהיה לו חורבה והוא אין צריך לו לבנותה, ואין רצונו לבנותה עכשיו, ואומר לו לשמעון "בנה לי חורבתי שהיא שלי, ודור בה, וחשוב כל הוצאתיך והעליהו לחשבון עלי, וכשתתבעם ממני אחזירם לך ולא אקח ממך שכירות" – הרי זה מותר.

ולא דמי ל"הלוויני ודור בחצרי חינם", כיון שמעולם לא באו המעות ליד ראובן בתורת הלוואה להוציאם לטובתו, רק תחילת הוצאתם היא לטובת שמעון להיות לו בית לדור בתוכו; והיתר גמור הוא, דשמעון בשלו ולדעת עצמו הוא טורח.