לבוש יורה דעה קסא
קיצור דרך: LEV:YD161
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קסא | >>
סימן קסא בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
סעיף א[עריכה]
בכל דבר שהוא מוסיף לו בפרעונו מחמת שהלווה לו יש בו משום ריבית דאורייתא, בין כסף בכסף, בין אוכל באוכל, בין אוכל בכסף, בין כסף באוכל, בין שאר דברים בכסף ואוכל, בין כסף ואוכל בשאר דברים, בין שאר דברים זה בזה, אף על גב דכתיב "נשך כסף נשך אוכל" הא מרבינן מדכתיב "כל דבר אשר ישך" – לרבות שכל דבר של הלוואה יש בו משום איסור ריבית.
ואפילו פחות משווה פרוטה יש בו איסור ריבית דאורייתא. אלא שאין מוציאין אותו בדיינין, מפני שאין דיינין נזקקין לפחות משווה פרוטה, כדאיתא בהלכות דיינים בלבוש עיר שושן. אבל שאר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין, דכתיב גבי ריבית: "וחי אחיך עמך" – משמע לא תקח מאתו וגו', ואם לקחת – אהדר ליה כי היכי דנחיה.
סעיף ב[עריכה]
ודווקא ריבית דאורייתא יוצאה בדיינים. אבל ריבית דרבנן אינה יוצאה בדיינים, שלא החמירו כל כך.
ואיזה ריבית דאורייתא? כך אמרו חכמינו ז"ל: כללא דמילתא כל אגר נטר ליה – אסור. פירוש: שבשביל המתנת מעותיו הוא נותן לו שכר, בין שבא לו החוב דרך הלוואה או דרך מקח וממכר או דרך שכירות, כמו שיתבאר בעזרת השם; והוא נותן לו יותר מחמת שממתין לו – הרי זה ריבית ואסור.
אבל אין ריבית מן התורה אלא אגר נטר שנותן לו מחמת הלוואה, שכן משמע לשון "נשך כסף" וגומר, מדכתיב: "מרבה הונו בנשך ותרבית וגומר. וכן בהלווהו על חצרו ואמר לו: על מנת שידור בו חינם או ישכירהו לו בפחות.
אבל אגר נטר שהוא נותן לו דרך מקח וממכר ושכירות – זהו הנקרא "אבק ריבית", ואינו אסור אלא מדרבנן ואינו יוצא בדיינין. והוא הדין כל אבק ריבית שיתבאר לפנינו בעזרת השם – אינה יוצאה בדיינין. ואם בא לצאת ידי שמים – חייב להחזיר בכל אבק ריבית, חוץ מריבית מאוחרת ומוקדמת שהוא קל, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר.
סעיף ג[עריכה]
לווה שנתן למלוה אבק ריבית, וחזר ותפש ממנו לומר שאינו רוצה לתת ריבית – אין תפישתו כלום ומפקינן ליה מיניה, שכיון שכבר נתנו למלוה – הרי הוא שלו.
סעיף ד[עריכה]
והא דאבק ריבית אינו יוצא בדיינין, דווקא כשקבלו המלוה מדעת הלווה שנתנו לו. אבל אם קודם שקבלו טען עליו הלווה שלא יתנו לו, והמלוה הוציאו ממנו בעל כורחו בדיני האומות, או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם – יוצא בדיינין.
סעיף ה[עריכה]
והא דאמרינן שריבית דאורייתא יוצא בדיינין, היינו שכופתין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיים מצות עשה ד"וחי אחיך". אבל אין בית דין יורדין לנכסיו להגבותו ללווה אם אינו בפנינו, דבזה עדיין אינו מתקיים "וחי אחיך" וגומר, כיון שאין כאן הוא בעצמו לכופו לקיים העשה.
סעיף ו[עריכה]
לפיכך אין ריבית קצוצה יוצאה בדיינין אלא כל זמן שהמלוה קיים. אבל אם מת – אין הבנים צריכין להחזיר אף על פי שהוא ריבית. ועל כיוצא בזה אמר הכתוב: "יכין רשע וצדיק ילבש". כלומר: האב שהיה רשע הכינו, ובנו שהוא צדיק ילבשנו, ואינו צריך להחזיר. אבל אם הריבית הוא דבר מסויים, כגון שנטל אביהם טלית או פרה בריבית – צריכין להחזיר משום כבוד אביהם.
ודווקא שעשה אביהם תשובה בחייו על לקיחתו הריבית הזה, אלא שלא הספיק להחזירו עד שמת. אבל אם לא עשה תשובה – אין צריכין להחזירו משום כבודו, שאין חייב בכבודו כיון שלא עשה תשובה ומת – לאו "עושה מעשה עמך" הוא. ואין חייבין בכבוד שום אדם אפילו באביו אלא כשעושה מעשה עמך, כלומר שהוא צדיק והולך בדרך הישר, דכתיב: "ונשיא בעמך לא תאור". והאי "עמך" מיותר הוא, לדרוש ממנו בעושה מעשה עמך. והוא הדין לכל אדם אפילו אביו – דווקא בעושה מעשה עמך.
סעיף ז[עריכה]
מלוה בריבית שבא מעצמו לעשות תשובה ולהחזיר הריבית שקבל, אם הוא דבר מסויים – מקבלין הימנו, שכיון שהוא דבר מסויים אין כבודו שיונח הריבית בידו והוא יעשה תשובה, שכל מי שיראהו אצלו יאמר "דבר זה לקחו הוא בריבית" וגנאי הוא לו. אבל אם אין הריבית שלקח דבר מסויים, אף על פי שעדיין הוא בעין – אין מקבלין ממנו, והמקבלו ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ודווקא בבא לעשות תשובה מעצמו אז אין מקבלין ממנו; כדי שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה, שיאמרו "הואיל ואין תשובתו תשובה עד שאחזיר הריבית, לא אשוב בתשובה". אבל העומד במרדו – מוציאין ממנו בעל כורחו. ואפילו בבא לעשות תשובה מעצמו, נמי לא אמרן שאין מקבלין אלא ממי שרוב עסקו ומחייתו היה בריבית, לפי שתשובתו קשה שהיה צריך להחזיר כל ממונו ולא ישאר לו כלום. אבל במי שעשה באקראי, אפילו עשה תשובה מעצמו – מקבלין ממנו ומוציאין ממנו בעל כורחו.
סעיף ח[עריכה]
מי שהיה לו ליתן לחבֵרו דינר של ריבית, ונתן לו בשבילו חמש מידות של חיטין והיו נמכרין ארבע בדינר, כשבא מלוה להחזירו לו – צריך להחזיר לו חמש מידות.
ולא אמרינן: אוזולי הוא דקא מוזלי גביה ונתן לו חמש מדות בדינר, וכי יהיב ליה דינר סגי. אלא צריך להחזיר כל מה שנתן לו.
ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי, שהמקח קיים אף על פי שנעשה באיסור. ועיין לקמן סימן ק"ע.
סעיף ט[עריכה]
היה חייב לו דינר של ריבית, ונתן לו בו גלימא או כלי – צריך להחזירו לו מפני שהוא דבר מסויים, ולא לימרו אינשי גלימא דמכסי וקאי גלימא דריבית הוא.
סעיף י[עריכה]
ואם המלוה שכר מהלווה חפץ באותו דינר של הריבית, ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר, כשמוציאין ממנו להחזירו – מוציאין ממנו כל הדינר משלם, אף על פי שהוא לא קבל ממנו אלא שווה חצי דינר.
ולא מצי למימר כי אגרית הכי משום דבריוח אתא לידי, אבל השתא דלאו בריוח אתא לידי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא, משום דאמר ליה "סברת וקבילת".
סעיף יא[עריכה]
שטר שיש בו ריבית, בין של תורה בין של דבריהם – גובה את הקרן, ואין קונסין אותו בעד הקרן בשביל ריבית.
והוא שיהא ניכר מתוך השטר שזה הוא הקרן וזהו הריבית, כגון שהוא מפורש בשטר הקרן בפני עצמו והריבית בפני עצמו. והעדים לא נפסלו אם הוא ריבית דרבנן.
אי נמי: אפילו בריבית דאורייתא ד"לא תשימון" לאינשי – במלוה ולווה משמע להו ולא בעדים.
אי נמי: שבאו עדים אחרים והעידו על אלו העדים דאנוסים מחמת נפשות היו, או שלא נכתב בשטר רק הקרן, ועדים מעידים על הריבית בעל פה.
אבל אם אינו ניכר מתוך השטר אלא שכלל הקרן עם הריבית – קונסין אותו ואינו גובה בו אפילו הקרן. וכל מי שיבא לידו שטר זה, בין בית דין זה בין בית דין אחר – יקרענו, כדי שלא יבואו לגבות בו. ועיין בלבוש עיר שושן סימן נ"ב.
סעיף יב[עריכה]
הפוסק סך מעות לתת לבתו לנדוניא, ובעת הנישואין נתרצו שיתן לו אבי הכלה לבתו סך הנדוניא הפסוקה לשנה או שנתים, ויתן לו ריבית קצוצה לכל שנה כך וכך סך קצוב – הרי זה היתר גמור; כיון שהתנו כן קודם הנישואין שעדיין לא היה שום חוב על אבי הכלה רק תנאי הנדוניא, ואם לא יתן לו נדונייתו לא ישא זה את בתו, ואין זה אגר נטר אלא תוספות על הנדוניא.
ומותר לעשות כן לכתחילה, ובלבד שיכתבו בתוך השטר מאין בא החוב הזה, ומקורו שהוא מעות של נדוניא, ושנכתב שטר זה קודם החופה; שאם נתפשרו כן אחר החופה הוי ריבית גמור, שהרי מיד אחר החופה נעשה עליו הנדוניא כמלוה. וגם קודם החופה אם יכתבוהו סתם בלשון הלוואה ויכתבו בו ריבית, לא יהיה הפרש בין שטר זה לשטר שכתוב בו ריבית ולא יגבו רק את הקרן.
ומיהו כדי ליזהר מדיין טועה שירצה לדמות גם דבר זה לשטר שכתוב בו קרן וריבית, ולא ירצה לגבות הקרן – טוב הוא לעשות הכל קרן; ויכתבו בשטר שאבי הכלה חייב ליתן לחתן כך וכך בשנה הראשונה, והכוונה לסך המגיע לריבית בשנה הראשונה, וכך וכך בשנה שנייה, ובשנה השלישית יתן לו סך כל הנדוניא כמו שהיא. או יעשו שני שטרות, אחד על הנדוניא בפני עצמה זמן הקצוב, ואחד סתם על סך הריבית לזמנים המוגבלים לריבית. וכיוצא בזה יכולין לעשות בכל חובות המתנות, והוא היתר גמור שאינו אלא תוספות המתנה. ועיין לקמן סימן קע"ז סעיף ז.