לבוש יורה דעה קנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD159

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קנט | >>

סימן קנט בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

שמותר להלוות לגוי ולמשומד בריבית
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קנ"ט.

דבר תורה מותר להלוות לגוי בריבית. וטעמא לא מדכתיב "לנכרי תשיך" ילפינן לה; דאם כן ל"נכרי תשוך" מבעי ליה, דאז הוה משמע תשיך אותו, כלומר: תקח ממנו ריבית. אבל מדכתיב "תשיך" לשון מפעיל הוא, ומשמעו: תגרום לו שישיך אותך. כלומר: יכול אתה ליתן לו ריבית, ולא שתקח ממנו ריבית. אלא כיון שנתנה התורה הטעם גבי ריבית "וחי אחיך עמך", וגוי אין מצווין להחיותו ד"אחיך" כתיב – שמעינן מיניה שמותר להלוות לגוי בריבית.

אבל חכמים אסרוהו, גזירה שמא ילמד ממעשיו. כלומר: שמתוך שילוהו ויהיה לו משא ומתן עמו תמיד, ילמד ממעשיו. מיהו בתלמיד חכם שאין לחוש לזה – לא אסרוהו. וגם בשאר כל אדם לא אסרו אלא ריבית דאורייתא, אבל ריבית דרבנן – שרו. וגם בריבית דאורייתא לא אסרו אלא ביותר מכדי חייו.

וגם זה דווקא בימיהם, שהיו רוב יהודים דרים יחד, והיו נושאין ונותנין זה עם זה, והיו יכולין ליזהר ממשא ומתן עם הגוים. אבל האידנא שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם, אם כן לא שייך בריבית "שמא ילמד ממעשיו" טפי מבשאר משא ומתן. לפיכך נהגו כל אדם היתר להלוות בריבית לגוים, אפילו אינו תלמיד חכם ובכל מיני ריבית.

ואין להקשות: גם בימיהם מאי שנא שגזרו על הלואות הריבית לגוי משום "שמא ילמד ממעשיו" יותר מבשאר משא ומתן? שהרי לא מצינו בשום מקום שגזרו על שום משא ומתן עם הגוים משום "שמא ילמד ממעשיו" רק גבי הלואה להם בריבית?!

דנראה לי דאין זה קושיא, דבימיהם שהיו הרבה ישראל דרים יחד והיו יכולים לישא וליתן זה עם זה, לא חשו חכמינו ז"ל לגזור שלא ישאו ויתנו עם גוים משום "שמא ילמד" כו'; דלמה ישא ויתן תמיד עם גוים ולא עם ישראל חבֵרו? ואדרבה כל ישראל בחזקת כשרים הם אצלם; ולא יעברו על סמך הדרש שדרשו ז"ל מפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך", שדרשו בו: מנין כשאתה מוכר – מכור לישראל חבֵרך. תלמוד לומר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" – מכור. ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חבֵרך? תלמוד לומר: "או קנה מיד עמיתך". לפיכך לא הוצרכו לגזור על שאר משא ומתן.

וגם לא אסרוהו מדרש דפסוק "וכי תמכרו ממכר" וגומר, שאינו אלא אסמכתא. דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתא, כדפרישית שם. ועוד: גם האסמכתא לא נאמרה אלא להקדים הישראל לגוי, ולא לאסור המשא והמתן עמהם. אבל משא ומתן דהלואת ריבית, דאיפכא הוא שהוא נאסר לגבי ישראל חבֵרו. ועוד: שהוא משא ומתן שלבו של אדם נמשך אחריו, מפני שהוא משא ומתן שאין בו טורח וריוח בנקל היא – חששו ז"ל שכל מי שיהיה לו מעות הרבה יעמיד כל משאו ומתנו על הריבית להלוות לגוים, ויהיה עסקו עמהם, ולא יהיה לו שום עסק עם ישראל חבֵרו. לפיכך גזרו עליו שלא ילמד ממעשיו.

וזה דווקא בימיהם, שהיו יכולין רוב הציבור לעמוד בו. אבל בזמן הזה שאין יכולין לעמוד, וכדאמרן לא גזרו בו, כן נראה לי טעמא.

סעיף ב[עריכה]

משומד מותר להלוותו בריבית, כיון שאין אנו מצווין להחיותו. ואסור ללוות הימנו בריבית, דאף על פי שחטא ישראל הוא, ועובר משום "כספך לא תתן בנשך" כשהוא מלוה לישראל בריבית, והנותנו לו עובר משום "לא תשיך" וגם משום "לפני עור לא תתן מכשול".

ואין להקשות: אם כן גם כשישראל מלוה לו בריבית אית ביה משום "לפני עור" וגומר, דהא מכשילו למשומד שיעבור על "לא תשיך"? שאין זו קושיא, דבל תשיך גבי ישראל לווה לא נאמר אלא במקום שהוא גם כן גורם למלוה שלו שיעבור על "לא תקח מאתו נשך". אבל גבי משומד אין מלוה שלו עובר על בל תקח, דהא מותר ללוות לו כדאמרן. ואם כן גם הוא אינו עובר משום בל תשיך, ואין כאן למלוה גם כן משום "לפני עור" וגומר. מיהו יש מחמירין גם להלוותו, וטוב להחמיר אם אפשר לישמט ממנו.

סעיף ג[עריכה]

הכותיים יש להם דין משומדים; כיון שהם מתחילה מעצמם חזרו לסורם, חזרו גם בניהם להיות כמותם, דהוו כמו גוי שנתגייר וחזר לסורו.

אבל הקראים הם קצת אנוסים היו מתחילה, שטעו בקבלתם. לפיכך אין להם דין משומדים, ואסור להלוותם בריבית. ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם בריבית.

וכן תינוק שנשבה בין הגוים בינקותו – דינו כקראים. ואסור להלוות לו בריבית, דכיון שמגודל הוא בכך הוי כמו אנוס. וכן משומדת שילדה בן מן הנכרי, וקיימא לן שהבן הוא כמוה – הוי ליה כתינוק שנשבה לבין הגוים ואסור להלוות לו בריבית. ואין צריך לומר שאסור ללוות ממנו בריבית.