לבוש יורה דעה קעג

קיצור דרך: LEV:YD173

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קעג | >>

סימן קעג בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

הרבה פרטי דיני ריבית

ובו תשעה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט

סעיף א

לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ג

אף על גב שלא אסרה התורה אלא ריבית הבא על ידי ההלוואה, שנותן לו דבר קצוב בעד המתנת הלוואת המעות, מכל מקום אסרו חכמינו ז"ל כל אגר נטר ליה, אפילו הבא על ידי מכר.

כיצד? מכר לו דבר ששווה עשרה זהובים בשנים עשר בשביל שממתין לו המעות. ואפילו היה אותו הדבר שעכשיו הוא שווה עשרה ובזמן שקבע לו ידענו שיהיה שווה שנים עשר, כגון יינות ושכר תמרים דבתשרי הם נמכרים בזול ובניסן יתייקרו, והוא מוכר בתשרי כשער שבניסן – הרי זה אסור, שזה אגר נטר ליה הוא בשביל שממתין לו מעותיו עד ניסן.

ואפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות, וגם הסחורה היא טובה ולא היתה נפסדת אצלו, ויאמר המוכר "אם לא יתן לי כשיעור היוקר אחזיקה בעצמי עד אותו הזמן, ואין לי שום הנאה וריווח מזה" – אפילו הכי אסור; דמאי חזית דאזלת בתר המוכר, זיל בתר לוקחים. וגבי דידהו וודאי אגר נטר יהבו ליה, דאילו הוו להו זוזי – הוה שכיח להו הרבה לקנות כשער של עכשיו, והרי איכא גבי דידהו נשך ותרבית.

במה דברים אמורים? בדבר שיש לו שער ידוע, כגון יינות ושכר תמרים שאמרנו. והוא הדין נמי דבר ששומתו ידוע, כמו פלפל או שעווה. אבל דבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע, כגון טלית ופרה וכיוצא בהן – מותר למוכרו ביוקר לפרוע לו לזמן פלוני. ובלבד שלא יאמר לו בפירוש: "אם תתן לי מעות מיד – הרי הוא לך בעשרה זהובים, ואם לזמן פלוני – הרי הוא לך בשנים עשר", שזה הוא משמע ממש אגר נטר.

ויש מי שאומר שאפילו אם אינו מפרש בהדיא – אין היתר אלא במעלהו מעט. אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו – הוה ליה כמפרש ואסור.

וכל זה דווקא שקצץ לו סך קצוב לפרעון לזמן שקבע לו. אבל אם מוכר לו בלא קצב לפרעון, אלא שאמר לו "כך וכך חביות אני מוכר לך, ותשלם לי בזמן פלוני כמו שיהיה השער באותו הזמן" – שרי אף על גב שיצא השער. ואף על גב דמסתמא יתייקר ועכשיו אינו שווה כל כך – לא מיחזי כאגר נטר, הואיל ולא הזכיר שום סך קצוב. ובלבד שגם לא יאמר לו "אם תתן לי המעות עכשיו תן לי כך וכך" או "תן לי כשער של עכשיו".

סעיף ב

היו לו פירות, ואם היה המוכר צריך למוכרם מחמת שהיה צריך למעות, והיה מוציאם לשוק ליקח דמיהם מיד לא היו קונים ממנו רק בעשרה, מפני שיודעים בזה שצריך למעות לכך רוצים ממנו בזול, ואם היה ממתין זה עד שיבוא לוקח לביתו לקנותה ממנו היו לוקחים בעד שנים עשר וגם היה נותן המעות מיד, יכול לומר לאחד: "אם תרצה לתת לי מעות מיד – הרי לך אותה בעד עשרה. ואם לא תיתן לי מעות רק לזמן פלוני – לא אתן לך רק בשנים עשר". שהרי גם אם היה בא לוקח לביתי היה לוקחה בעד שנים עשר ונותן לי מעותי מיד.

וכן דבר הנמכר בעשרה, ולפעמים באים שרים לעיר וקונים ביוקר, שווה עכשיו עשרה קונים בעד שנים עשר. אם הדבר שכיח שהשרים יבואו לעיר, ואין להם דווקא זמן מוגבל רק כל הימים שווין לזה כשירצו לבוא – מותר למוכרו לישראל גם כן בשנים עשר לזמן, שהרי שכיח שיבואו שרים גם היום ויקנו ממנו בשנים עשר.

סעיף ג

וכשמוכר דבר לחבֵרו בעד שנים עשר לזמן פלוני וכדרך ההיתר שכתבנו, יכול לומר לו אחר כך "תן לי מעותי מיד ואקח ממך עשרה". שזה אין בו משום ריבית אלא דמוזיל גביה מקח החוב שיש לו, שכמו שהיה יכול למכור החוב לאחר בזול כמו שירצה, כמו שיתבאר בסמוך בעזרת השם, יכול למוכרו גם כן ללווה עצמו. דמאי שנא: מה לי הוא מה לי אחר?

ודווקא שכבר נגמר המקח וזכה הלוקח במקחו. אבל אם קודם שנגמר המקח אמר לו "בעד שנים עשר", ואמר לו אחר כך "אם תתן לי המעות עכשיו אקח עשרה" – אסור לו אחר כך ליקח ממנו שנים עשר לזמן אחר.

סעיף ד

מי שיש לו שטר חוב על חבֵרו או מלוה על פה – מותר לו למוכרם לאחֵר בפחות. ואפילו לא הגיע זמן הפרעון, והלוקח עדיין צריך להמתין מלהשתלם עד הזמן ההוא – אין בו משום ריבית, שזה מוזיל גביה מחמת שצריך למעות ואין זה אגר נטר. ובלבד שיהא אחריות של השטר והמלוה על הלוקח, כגון אם יעני הלווה שלא יהיה לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר. שאם קבל עליו המוכר אחריות השטר – אין זה מכר אלא הלוואה, שהלוקח הלווה לו מעות, ואחר כך מקבל הלוקח יותר בעדו והוי ריבית. אבל אחריות שבא מחמת המוכר, כגון שנמצא פרוע או שטרפו בעל חוב מוקדם – אין צריך שיהיה על הלוקח.

ואם יש ביד המוכר משכון של הלווה – מותר למוסרו ללוקח, וכן הלווה עצמו יכול להבטיח לזה בערבות או במשכונות כמו שירצה. שאין הלווה לווה שלו במה שיפרע לו, שהרי כבר הוא נתחייב מעות הללו למוכר. ואם עבר וקבל עליו ממוכר כל אחריות – תנאו קיים, דלא גרע מוכר שטר חוב ממוכר שאר דבר שחייב באחריותו.

מיהו אם לא יוכל לגבותו ויחזיר הוא על המוכר – אין צריך המוכר להחזיר לו רק המעות שקבל ממנו לא כל החוב, שזה וודאי הוי ריבית, אלא חוזר המקח ויחזיר לו מעותיו שנתן. ואם אחר כך יגבנו המוכר אפילו כל החוב – הרי הוא שלו, ואין ללוקח עליו כלום.

סעיף ה

קהל הצריך למעות – יכולין למכור עזר היין או הבשר לשנים או שלושה מיחידי הקהל, לפרוע הסך לזמנים ידועים. והקונים יתחייבו לקהל בשטר, ואחר כך ימכרו הקהל החוב ההוא בזול למי שיתן להם המעות מיד.

סעיף ו

מי שחמריו ופועליו תובעים אותו בשוק, ואמר לשולחני "תן לי דינר טבוע לפרעם, ואני אתן לך מעות שאינם טבועות שיש לי בבית שיהיו שווים יותר משוויו של דינר" – הרי זה מותר, דמעות שאינם טבועות אינם אלא פירי, והוא מכרו לו מוזיל אותו גביה בשביל להקל טורחו, שלא יהא צריך ללכת לביתו ולהחליפם במטבע כדי לשלם לחמריו ופועליו. והוא שיש לו כל דמי הדינר בביתו, דהוה ליה מוזיל גביה כדי להקל טרחו. שאם לא כן הוה המותר שנותן לו כמו שכר המתנה שימתין לו עד שיהיו לו מעות.

וכתב מורי מהרמא"י ז"ל: דנראה לי שאפילו אין לו בביתו אלא מעט מן המעות שאינן טבועות – מותר. דלא גרע זה מהלוואה סאה בסאה דסימן קס"ב, שאפילו יש לו מעט מלוה עליו כמה סאין – הוא הדין הכא. ודווקא דינר במעות, שזהו דרך מקח וממכר כמו פירות במטבע. אבל מעות במעות הוי הלוואה גמורה, ואפילו יש לו הכל בביתו – אסור לתת לו יותר. עד כאן לשונו.

ודבריו תמוהים מאוד: כיון שאמר דינר במעות הוו כמו פירות במטבע, אם כן למה אמר ברישא שאפילו אין לו בביתו אלא מעט מן המעות שאינן טבועות מותר? דהא כיון דהוי כמו מטבע בפירות אינו יכול להוזיל גביה אלא מה שיש לו בבית אם לא שיצא השער בשוק, ואז אפילו אין לו כלום בבית מותר. ואי מדמי ליה ליצא השער, אם כן למה אמר "אפילו אין לו אלא מעט"? "אפילו אין לו כלום" מבעיא ליה. ועיין לקמן סימן קע"ה. ועל כל פנים יותר משווה דינר ליתן. וצריך עיון.

סעיף ז

וכשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות, כך אסור ליקח בזול בשביל המתנת המעות. כיצד? הוא קונה ממנו דבר ששווה שנים עשר בעשרה בשביל שמקדים לו מעותיו, והמוכר אין לו אותו הדבר בביתו – הרי אין אלו המעות אלא הלוואה, ומה שמוזיל גביה הוה משום הקדמת המעות ואסור דדמיא לאגר נטר. ואפילו אם יש לו מאותו המין בהקפה ביד אחרים והם יתנוה לו – אפילו הכי אסור, דהא עדיין מחוסר גוביינא הוא.

אבל אם ישנו אותו הדבר בביתו, אלא שאינו מצוי לו עכשיו עד שיבוא בנו או עד שימצא המפתח – מותר, שכיון שיש לו בביתו – הרי מיד שמקבל זה המעות נקנה לו אותו דבר, דדבר תורה מעות קונות. וגבי ענין זה שהוא איסור דרבנן אוקמוה אדאורייתא לקנות בלא משיכה, ואין כאן הקדמה אלא דאוזיל גביה, וכל אדם יכול להוזיל את שלו כמו שירצה ואין זה הלוואה. ונאמן המוכר לומר שדבר זה יש לו בביתו, ואין צריך להביא ראיה, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן.

ודווקא שמכר לו סתם. אבל אם מפרש לו לומר "אם אקדים לך המעות אתן לך העשרה, ואם תרצה השנים עשר לא אתן לך עד שתתן לי החפץ" – הרי זה אסור אפילו יש לו למוכר בביתו.

וכל זה בדבר שיצא השער או שומתו ידועה. אבל אם אין שומתו ידוע – אפילו אין לו שרי. ובלבד בסתם אבל לא במפרש.

סעיף ח

מותר להקדים מעות לגינאה שיתן לו לזמן פלוני דילועין שיהיו בני אמה בזוז, אף על פי שעתה אין שווין אלא בני זרת בזוז, ואף על פי שאין לו עתה בני אמה, שעדיין לא גדלו אמה ואינן אלא בני זרת. חשבינן להו כאילו הוו בידו, כיון דממילא קא רבו וגם כבר התחילו לגדול קצת שישנן בעולם קנאן.

ודווקא שנותן לו מאותן שהיו גדלין קצת בשעת פיסוק הדמים – הוה ליה כהקנה אותם לו מעכשיו, והשאיל לו קרקעו עד שיתגדלו ויתבשלו. אבל לתת לו בני אמה מדילועין אחרים – אסור, דכמו אגר נטר הוא.

סעיף ט

אבל ההולך לגזוז צאניו ולחלוב רחליו ולרדות כוורתו, ואומר לחבֵרו "מה שעזי חולבות וגוזזות, ומה שכוורתי רודה, אני מוכר לך המידה בכך, ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות" – אסור. דלא דמי לדילועין ולחוב בין בשטר בין בעל פה אף על גב דלא מטא זמניה, דהתם גבי חוב ודילועין כל מה שניתוסף מכוח הקטנות בא, דהא אי שקלת להאי בוצינא זוטרא לא אתי אחרינא בדוכתיה. ואם כן כיון שהקטנות היו בעין בשעת המכר מדידה משבח ואזיל. וכן שיעבוד החוב קאי ועמד כוליה עד הזמן.

אבל גיזה וחלב הגדלים אחר כך אינו גדל מכוח מה שהיה בבהמה בשעת המקח, דהא כי שקלת להאי כוליה לגמרי אתי אחרינא ואין זה תלוי בזה. הילכך מה שניתוסף לאו בידו חשבינן ליה.

אבל אם אמר לו "כל מה שעזי גוזזות וחולבות וכוורתי רודה, הן רב הן מעט, מכור לך בכך וכך" – מותר, שהוא קרוב להפסד כמו לשכר.

סעיף י

ובכרם בכי האי גוונא אסור למכור ולקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל בדבר ידוע כדי שיקדים המעות. ואפילו נעשו כבר סמדר או בוסר – אסור. ואף על גב דקאי גם כן בקרוב להפסד כמו לשכר, כגון באחריות ברד או קרח או גשמים שמפסידין – אסור.

ולא דמי לדילועין אף על גב דהכא גם כן ממילא קא רבו, ולא לגוזז וחולב רחלותיו או רודה כוורתו גם כן, דגבי דילועין הוא מצוי למכור כך משום דלא קפדי אינשי כל כך, שאין חילוק גדול בדמים בין בני זרת לבני אמה. אבל בכרם יש קפידא רבה, שמה שמוכר עכשיו בעודו סמדר או בוסר בעד עשרה יהיה שווה בעת הבציר עשרים. וניכר התוספות, ונמצא מיחזי כל התוספות בשביל ההקפה אף על פי דממילא קא רבו.

ומטעם זה גם כן אינו מצוי כל כך למכור פירות הכרם כך כמו דילועין. ומטעם זה גם כן אינו דומה לגוזז וחולב ורודה, דהתם אין התוספות ניכר כל כך בדמים מועטין, ולכך כיון דקאי בקרוב להפסד לא מיחזי כריבית כל כך. אבל הכא אף על גב שמקבל עליו אחריות דברד וקרח וגשמים, הואיל וניכר התוספות הרבה בדמים מרובים – מיחזי כריבית.

ועוד: דהתם אין רגילות לזלזל בשביל המתנה שאינם אלא יום או יומים, לכן מותר כשמקבל עליו שכר והפסד, שכך יכול להפסיד כמו להשתכר. הלכך אפילו ימצא יותר מן הדמים שנתן לא הוי אגר נטר. אבל פרדסים שקונין בעוד שהוא בוסר, ומשום הקדמת המעות עד הבציר שהוא זמן רב אוזיל גביה – מיחזי טפי כאגר נטר. ואף על גב דהתם נמי זימנין דאית בהו תיוהא כגון ברד או קרח או גשמים ומפסיד הכל – לא חיישי אינשי להכי דלא שכיח הוא.

ואף על גב דגבי משכנתא דסורא דלעיל אין מקפידין אפילו לזמן רב ואפילו לשנים הרבה, שאני התם דנקנה לו הקרקע מעכשיו לקמה ולמשטח בה פירי ולהעמיד בה בהמותיו וכל תשמיש שירצה. אבל פרדיסא אינו מוכר לו אלא הפירות בלבד לכשיגדילו, ובין כך ובין כך אינו זוכה בכלום, אלא הוו המעות כמו הלוואה גביה ומחזי טפי כריבית. ועוד יש לחלק בין פרדס לכולם: דשאני פרדיסים שצריך עוד המוכר לעבוד ולטרוח בה הרבה בעבודת הכרם, וזה עושה הכל לטובת הלוקח, ומיחזי יותר כריבית מבכולם.

סעיף יא

וכן המקדים מעות לבעל כרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו שהם ביוקר, והוא קונה אותם עכשיו בזול ומקדים המעות וממתין עד שיבשו ויכרתו, אסור, אלא אם כן היפך בהם בעודם מחוברים להתעסק בעבודתם ולקנות אותם, שאז הוי כקונה אילן לזמורותיו ומותר. ומותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחוש הוא ברשות לוקח, מפני שהמיתה והכחשה מצויין וקאי בקרוב להפסד כבשכר.

סעיף יב

שומרי השדות, שהם שומרי הקמה עד הקציר, ובעלי השדה חייבים ליתן שכירותן מיד אחר הקציר – אסור להוסיף להם בשכרם כדי שימתינו אחר הדישה ומירוח, דהוי אגר נטר.

אלא אם כן יסייעו גם כן להדש ולהבר, שאז מושכת פעולת שכירותם עד כלות הגורן, ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף. לכך מן הדין אין צריכין לתת להם גם שכר השמירה עד לבסוף, ואין כאן שכר המתנה.

סעיף יג

מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן. ולא חשיב ריבית מה שהמוכר מקבל עליו האחריות דחלא או דחמרא, שהוא יעמיד לו יין טוב ואם יחמיץ יהא באחריותו, וזה מקבל עליו בשביל הקדמת המעות.

וטעמא משום דקים להו לרבנן שכל יין שבסופו טוב גם תחילתו היה יין, וכל שמחמיץ לבסוף גם מתחילת עשייתו היה חומץ, והיתה קלקולו בתוכו אלא שלא הורגש בעודו תירוש מחמת מתיקותו. וזה לא היה יכול לברור הטובים מן הרעים, ועכשיו שנתגלה הוא בורר לו יינו שקנה, אם ימצאנו טוב מקחו קיים ואם ימצאנו רע אין זה מקחו שקנה. כי הוא לא נתן מעות רק איין לא אחומץ, ואם כן כשהחמיץ בסוף נודע למפרע שמקח טעות היה, וחייב זה להחזיר לו מעותיו או להעמיד לו יין טוב כמו שהתנה.

ומטעם זה מותר להקדים גם כן מעות אפילו על חבית ידוע של יין, ולהתנות עם המוכר שאם יוזל או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח, ואם יחמיץ יהיה באחריות המוכר, לא שנא משכו הלוקח לרשותו לא שנא לא משכו אלא הניחו ברשות המוכר, שמה שמקבל עליו המוכר אחריות החומץ – אין זה משום הקדמת המעות אלא משום תנאו, וכיון שהחמיץ נתגלה למפרע שחבית זה היה חומץ מעיקרו אלא שלא הורגש עד עכשיו, ובמה שקבל עליו הלוקח אחריות הזול – הרי קאי קרוב להפסד כמו לשכר.

אבל אם לא קבל עליו הלוקח אחריות הזול – הרי זה אסור אפילו משכן הלוקח לרשותו, שבשביל הקדמת המעות קבל עליו המוכר אחריות הזול, והלוקח קאי קרוב לשכר ורחוק להפסד.

סעיף יד

חבית של יין שהיא שווה עתה דינר אחד, ומכרה לו בשתים שיפרענה לו בזמן הקיץ, על מנת שאם תארע בה תקלה הרי היא ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח – הרי זה מותר. דלא משום המתנת המעות אוקיר גביה, אלא משום שאם אבדה או נשברה לא ישלם לו כלום, ואם לא ימצא למוכרה ולהרוויח בה יחזירנה לו. ואם מכרה זה ולא הרוויח בה, או אפילו הפסיד בה – איהו דאפסיד אנפשיה; דְלמה מכרה, הוה ליה להחזירה. וצריך לשלם לו כל השני דינרין.

וכן אם מכרה לו בשתים, ואמר לו היתר על השתים "יהיה לך בשכרך בשביל שאתה מטפל בה למוכרה, ואם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי" – הרי זה מותר, אף על פי שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות לוקח, שאין זה אלא כשומר שכר, ויכול השומר שכר לקבל עליו אונסים דהחמיצה.

סעיף טו

מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר, ואומר לו חבֵרו במקום הזול: "תנה לי כאן ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם, ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני, ואפרענה לך כפי מה ששווה שם כדי שתמתין לי המעות".

אם האחריות בהליכה על הלוקח – אסור, שכיון שקיבל עליו הלוקח אחריות נעשית עליו הלוואה מיד במקום הזול כפי מה ששווה שם, ומה שמוסיף לו לפורעה כבמקום היוקר בשביל המתנת המעות הוא.

ואם האחריות על המוכר – מותר, שאין כאן הלוואה עד שתימכר, וכל מה שתימכר ביוקר ברשות בעלים ראשונים הוא.

והוא שנותן לו שכר טרחו על הבאתה למקום היוקר, דאם לא כן הוה ליה טרחו ריבית מוקדמת. ואם המוכר אדם חשוב שפוטרין ללוקח המכס בשבילו – מותר אפילו אינו נותן לו שכר טרחו, שהמכס שהוא היה צריך ליתן הוא שכר טרחו.

סעיף טז

החמרים שדרכן להוליך תבואה ממקום הזול למקום היוקר – מותר להן לקבל המעות מבעלי בתים במקום היוקר להתעסק בהן זמן קבוע, על מנת ליתן להם לזמן פלוני תבואה כשער המקום הזול. אפילו אין נותנין להם שכר טורח בהבאה, ואפילו אין הנותן המעות אדם חשוב שיפטרו המכס בשבילו, ואין כאן טורח ההבאה בשכר המתנת המעות עד אותו הזמן שקבע, דלא משום המתנת המעות הוא מטריח להביאם למקום היוקר אלא משום דניחא ליה לחמרים לטרוח בהבאת התבואה לזה בשביל דמגלין להו תרעא. פירוש: שיחזיקו אותו לתגר גדול, כשרואין אצלו מעות הרבה לקנות בהם. ומכירים אותו בעלי בתים שבמקום הזול, ונותנין לו בהקפה ומשתכרים אצלם.

אי נמי: דמוזלי גבייהו. פירוש: בני מקום הזול כששומעין שאין אלו משתכרין עכשיו, מוזלי גבייהו בפעם אחרת כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. לפיכך נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים להביא התבואה ממקום הזול למקום היוקר. ובלבד שיהיו אחריות הדרך בהבאה על נותני המעות, שאז בשעה שהוא לוקח התבואה במקום הזול לשם נותן המעות הוי כפורעו אז, והרי אין כאן שום ריבית והוספה לנותן המעות. ומה שהיו אחריות המעות עד הנה על החמרים, היינו משום שהיה הלוואה אצלו להתעסק בהם, ומכאן ואילך מתחיל זמן הפירעון בלי שום תוספת ואחריות על המלוה.

אבל אם היו גם אחריות ההבאה על החמרים – הוי גם התבואה ברשותם, ולא היה כאן פרעון עד הבאת התבואה למקום היוקר, והוא נותנה לו כשער הזול זה היה וודאי אסור.

ויש מתירין אפילו אחריות הדרך על התגר המביא, ובלבד שיתן לו הבעל הבית שכר טרחו ועמלו. שאז מתחיל גם כן הפרעון בשעת לקיחת התבואה במקום הזול, שהרי מיד מתחיל שכר טרחן.

ודווקא בתבואה ובחמרין הרגילין להוליכה התירו לעשות כן, משום דתבואה מידי דשכיח הוא דאזלי ואתי כל שעתא, אמרינן ניחא להו דמגלין להו תרעא. אי נמי: דמוזלי גבייהו. אבל בסחורה אחרת לא התירו, דליכא גילוי תרעא ולא מוזלי גבייהו כשאר סחורה, דמי שמוכר לו עכשיו אינו מוכר לו למחר, ופרקמטיא שלקחו היום אינו לוקח למחר.

ולאדם חשוב שצריך לדקדק במעשיו – אפילו בתבואה אסור לעשות כן, שמא ילמדו ממנו להקל בריבית כי יחשבו זה לריבית. ואף על פי שטועין, יבואו להקל בריבית גמור ויתלו עצמן בזה.

סעיף יז

המוליך פֵרות ממקום הזול למקום היוקר, ומצאו חבֵרו במקום הזול ואמר לו "תנם לי כאן, ואני אתן לך שם פֵרות במקום היוקר לזמן פלוני", אם יש לו שם פֵרות – מותר, דמהשתא קנאם בכל מקום שהם. ואם לא – אסור, דהוי סאה בסאה שנתבאר בסימן קס"ב.

סעיף יח

להלוות לחבֵרו ישראל דינר זהב השווה עשרים דינרין על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים, ושיתן לו בטובה עשרים וארבעה דינרים – זה וודאי אסור, לפי שזו הלוואת דבר קצוב בריבית הוא, וריבית קצוצה היא.

ואף על פי שהמלוה יקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה – לא יצא מידי הלוואה, דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי בעינייהו. ולא דמי למרא ושאר כלים דהדרי בעינייהו.

סעיף יט

אבל לתת עשרים ליטרים למי שיבטיחנו בעד מאה ליטרים שיש לו בספינה, שאם תטבע הספינה יחזיר לו מאה ליטרין – הרי זה מותר, לפי שאין כאן הלוואה אלא כעין מכר, שמקבל עליו זה אחריות מעות האחר בעד הסך ההוא שנותן לו זה. ואפילו אם יקדימו לתת לו עתה העשרים ליטרין מיד – אין חוששין בזה שאינו הלוואה.

ויש מתירין להלוות לאחד שנים עשר דינרין שיקנה בהן סחורה על היריד, ושיתן למלוה בשובו שלושה עשר דינרין בעדה. ובלבד שיקבל המלוה הסחורה ויוליכנה לביתו, ויהיה אחריות הדרך על המלוה, דהוי כמי שיש לו חלק בריוח הסחורה עצמה הואיל ומקבל עליו אחריות.