לבוש יורה דעה קעד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD174

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קעד | >>

סימן קעד בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין המוכר לחברו על מנת להחזירה
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ד

מכר שדה לחבֵרו ואמר לו "לכשיהיו לי המעות תחזיר לי השדה" – אסור ללוקח לאכול הפֵרות. שאין כאן מכר אלא הלוואה, כיון שצריך להחזירו לכשירצה המוכר, ונמצא שאוכל הפֵרות בשביל המתנת המעות. ואפילו אם עבר ואכל – הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים.

ואפילו אם לא התנו כך אלא הלווהו סתם, ומנהג הוא כן בעיר שכל מי שמוכר צריך הקונה להחזירו למוכר כשיהיו לו מעות – אסור ללוקח לאכול הפֵרות, דכל המוכר אדעתא דמנהג דעיר הוא מוכר, וזה קונה אדעתא דהכי. אבל אם במקום שאין המנהג כן, אם אמר הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות אני אחזיר לך הקרקע – אינו תנאי אלא פטומי מילי, דתנאי כזה על המוכר להתנות ולא על הלוקח ומקח קיים. לפיכך הלוקח אוכל פירות.

ואם כשאמר כן הלוקח חלטו המוכר והחזיק דבריו – הרי הוא תנאי. אבל כל שעשאו הלוקח, ואפילו בתוך המכר ושתק המוכר ולא חזקו – אין זה תנאי אלא פטומי מילי והמכר מכר, הואיל שלא עשאו המוכר שהיה לו לעשותו מפני שהוא טובתו.

ואם מכר לו קרקע מעכשיו והמתין לו המעות לזמן, כל זמן שלא נתן המעות הלוקח מותר לאכול הפֵרות והמוכר אסור, דבשכר המתנת מעותיו הוא קאכיל.

סעיף ב[עריכה]

מכר לו שדה במנה, ובאותו יום עשה לו הלוקח שטר שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו שטר המכר, אם נעשה תנאי זה קודם המכר או בשעת המכר – אין לו דין מכר שהרי לא חל המכר מעולם. אלא דין הלוואה יש לו, והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל אפילו קודם שיחזיר לו זה מעותיו.

אבל אם נעשה השטר לאחר המקח אפילו שעה אחת – הרי חל המקח, והרי זה מכר גמור ואוכל הפֵרות. ואפילו עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים, חסד הוא שרוצה להתחסד עמו להחזיר לו מקחו, וכל זמן שלא יחזיר לו מעותיו – המקח קיים ואוכל הפֵרות.

סעיף ג[עריכה]

האומר לחבֵרו "קנה לי שדה מפלוני", ואמר המוכר לשליח "אני מוכר לך על תנאי שיחזירנו לי כשיהיו לי מעות", והשיב השליח "אתה והלוקח חבֵרים ותתפשרו בטוב" – לא מכר לו אלא על זה התנאי, וצריך הלוקח להחזירם. ומוציאים ממנו גם הפֵרות שאכל משום ריבית.

סעיף ד[עריכה]

מכר לו השדה ונתן לו קצת המעות, ואמר לו "לכשתביא לי המותר קנה לך השדה מעכשיו", ונמצא המכר תלוי ועומד: אם ישלים לו המעות נקנה לו השדה למפרע, ותשלום המעות היו אצלו בהלוואה; ואם לא ישלים יתבטל המקח, ומה שהיו מהם ביד המוכר היו הלוואה בידו.

הלכך אין שום אחד מהם רשאי לאכול הפֵרות: מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא קונה השדה למפרע, והרי שאכל המוכר הפֵרות בשביל המעות שנשארו לו ביד הלוקח בתורת הלוואה והוי ריבית. והלוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצא השדה מרשות המוכר מעולם, ונמצא שאכל בשביל המעות שהיו לו ביד המוכר בהלוואה גמורה והוי ריבית. אלא יהיו הפֵרות מונחים ביד שליש: אם לא יגמר המקח יתנם למוכר, והוא יחזיר המעות שקבל.

ואפילו אם יאמר הלוקח "אני אוכלם, ואם לא אגמור המקח כשיחזיר לי המעות שנתתי לו אשלם לו הפֵרות" – אסור, דסוף סוף ריבית קאכיל אלא שמחזירו, וריבית על מנת להחזיר אסור.

אבל וודאי אם יאמר הלוקח "אוכלם אני, ואם לא יגמור המקח כשיבוא המוכר להחזיר לי מעותי אעשה עמו חשבון, ואנכה לו דמי הפֵרות" – מותר, שלא היה כאן צד ריבית. והוא הדין אם המוכר אומר כן.

סעיף ה[עריכה]

ואם כשנתן לו מקצת המעות אמר לו "קנה כשיעור מעותך" – כל אחד אוכל פֵרות כפי מעותיו.

סעיף ו[עריכה]

ואם אמר לו "כשתביא מותר המעות קנה", ולא אמר "מעכשיו" – לוקח אסור, שאין כאן מקח כלל עד שיביא מותר המעות. ואם היה אוכל, נמצא שבשכר מעותיו הוא אוכל. ומוכר מותר, דשלו הוא אוכל.

ואם אמר "קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלוואה גבך", או אפילו "קנה" סתם בלא תנאי זה – לוקח מותר, שמיד נקנית לו אפילו בסתמא, ושלו הוא אוכל. ומוכר אסור, דבשכר המתנת המעות הוא אוכל.

סעיף ז[עריכה]

זבין ולא אצטריכו ליה זוזי, דאמרינן דהדרי זביני. וכן בזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק, או לא אתדיר ליה; דאמרינן נמי דהדרי זביני, כדבעינן למימר לקמן בעזרת השם בלבוש עיר שושן.

אסור ללוקח למיכל פֵרות אפילו בתנאי עד דידע דליקום זביני. מיהו נראה לי דאי אכיל ליה נמי אדעתא דמנכי ליה מדמי כי הדרי זביני שמותר, שאין זה דומה למה שאמרנו לעיל סעיף ד', דהכא ספיקא דריבית הוא.

סעיף ח[עריכה]

השוכר מחבֵרו בית או שדה בדבר מועט לשנה, כדי שיקדים לו שכר עשרים שנה, שזה גבי שכירות מותר כמו שיתבאר בסימן קע"ו בעזרת השם, והקדים לו שכר עשרים שנה, והתנו שאחר שנה או שנתיים אם ירצה המשכיר להחזיר לו ינכו שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כמו שפסקו, ויחזיר לו זה קרקעו – מותר. שזה לא דמי למוכר שדה לחבֵרו ואמר לו "כשיהיו לי המעות תחזירהו לי" שאסור, דהכא שאני שהוא מנכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו, וכל זמן שהיא מושכרת לו היא קנויה לו. דשכירות ממכר ליומיה הוא, אף על פי שהוא מושכר בפחות משוויו, הא אמרן דבשכירות שרי. לפיכך מותר, ואף על פי שיהא כל אחריות הקרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע; שכן דין שכירות קרקע, מה שאין כן במשכנתא שהוא דרך הלוואה.