כסף משנה/הקדמה
הקדמת הגאון מוהר"י קארו זצ"ל (בעל כסף משנה).
ראה ראיתי את אשר הואיל משה המאור הגדול בר מיימון ז"ל באר את התורה הזאת. תורה צוה לנו משה מורשה וחיבר חיבור הי"ד הגדולה על כל משפטי התורה כולה כלליה פרטיה ודקדוקיה, ומי כמוהו מורה בלשון קצר וצח כלשון המשנה. והדורות הבאים אחריו קצרה ידם מלהבין דבריו ומלירד לעומק אמרותיו הטהורות המזוקקות שבעתים, גם נעלם מהם מוצא כל דין ודין. ומה גם באשר השיג עליו הרב רבי אברהם בן דוד ובכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון, וגם הרמ"ך הגיה עליו ונמצאו דבריו כדברי הספר החתום, וכמו שכתב הרב רבינו אשר בתשובה וז"ל כל המורים הוראות מתוך דברי הרב רבינו משה בר מיימון ואינם בקיאים במשנה וגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו טועים להתיר האסור ולאסור את המותר כי כל הקורא בו סבור שמבין בו ואיננו כן שאם אינו בקי במשנה וגמרא ואינו מבין דבר לאשורו ולאמיתו יכשל בדין ובהוראה, לכן לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא, וכן שמעתי מפי אדם גדול בברצלונ"ה שהיה בקי בתלתא סדרי ואמר תמהתי על בני אדם שלא למדו גמרא וקורין בספרי הרב רבינו משה בן מיימון ומורים ודנין מתוך ספריו וסבורים שיכירו בהם כי אמר אני מכיר בעצמי כי בתלתא סדרי שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו עכ"ל. ובכן עמד קדוש אחד מדבר וחיבר ספר מגיד משנה אשר בו גילה מקום מוצא כל דין ודין, ואם הדין ההוא שנוי במחלוקת נתן טעם לשבח למה פסק כן, וכן יישב ותירץ השגות הרב ר' אברהם בן דוד. ושם הרב המחבר ספר מגיד משנה שמענו שהיה אינוידאל די טולושה חבירו של הרב רבינו ניסים. והנה לא זכינו לאורו כי אם בספר זמנים ונשים וקדושה ונזיקין וקנין ומשפטים. ואף בספרים הללו נשארו קצת הלכות וקצת פרקים שלא בא לידינו ביאורם. ונכספה גם כלתה נפשי להבין דבריו בכל ספריו ולדעת מוצאן ומובאן, וכן ראיתי כמה אנשים מתאוים ונכספים לזה. ולכן קמתי אני הצעיר יוסף בן מהר"ר אפרים בן מהר"ר יוסף קארו זלה"ה. ונתעודדתי ונתחזקתי ברחמי שמים והסכמתי לכתוב על שאר ספרי הרמב"ם מוצא כל דין ודין ולבאר דבריו ולהשיב להשגות הרב ר' אברהם בן דוד ולהגהות הרמ"ך כאשר תשיג ידי הקצרה. וגם בספרים אשר כתב בהם הרב המגיד נשארו מקומות שצריך לדקדק בהם ואשיב ידי עליהם. ואם נמצא לדברי המפרשים הגמרא או להרב רבי יצחק אלפס או בתשובותיהם שדברו בהם בהבנת דברי הרב רבינו משה בן מיימון אכתוב דבריהם. ואם יראה לי ליישב דבריו בדרך אחר אכתוב מה שיורוני מן השמים והמעיין את אשר יבחר ירצה ויקרב. ובמקומות שלא אמצאהו בדברי המפרשים הנזכרים אכתוב הנראה לעניות דעתי. ונשענתי על חסדי ה' יחנני מתנות חנם להאיר עיני להשכיל להטיב לירד לעומק דעת הרמב"ם ז"ל ויגלה עיני להבין נפלאות מתורתו. וקראתי שם הספר הזה כסף משנה, יען כי בו כוסף הנכספים להבין דברי הספר היקר הזה משנה תורה. ומהעוזר האמיתי יתעלה אשאל עזר וסיוע יעזרני על דבר כבוד שמו, ויגלה עיני ואביטה נפלאות מתורתו:
כסף משנה
ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה וכו'. בפרק יש נוחלין (דף קכ"א:) תניא אחיה השילוני ראה את עמרם: כתב הרב רבי אברהם בן דוד א"א אין זה נכון אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד, עכ"ל. נראה שטעמו לומר שכיון שהיה זקן מופלג ביותר אין נכון לומר שקבל מדוד שהיה צעיר לימים ממנו. וגם בחכמה אפשר שהיה אחיה גדול ממנו אי משום דבישישים חכמה ואי משום דקבל ממשה. אבל מה שאפשר לומר הוא שהיה מבית דינו של דוד שדוד היה ראש הסנהדרין. ולדעת רבינו יש לומר שאע"פ שנאמר שהיה חכם גדול מדוד יצדק לומר קיבל מדוד לומר שנשאר ראש קבלה במקומו:
ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וכו': כתב הרב ר' אברהם בן דוד. א"א לא היה שמואל ור' יוחנן כו' וזה המאסף אסף מדעתו ולא ידע על מה עכ"ל. ויש לומר שטעם רבינו דשמואל גדול היה בימי רבי דאמרינן (בפ"ק דב"מ פ"ה:) דהוה בעי רבי למסמכיה אלא דלא אסתייעא מילתא. וכיון דהוה חזי למסמכיה למה לא יהיה נחשב מבית דינו של רבי. ור' יוחנן אמת הוא שהיה קטן כדאיתא בפ' ראשית הגז (דף קל"ז:) דאמר ר' יוחנן דהוו זקוקין דנורא נפקין מפומיה דרב לפומיה דרבי ולא הוה ידע מאי קאמרי. וא"כ לא היה מבית דינו של רבי מכל מקום למד תורה ממנו. וכבר כתב רבינו שאע"פ שאלו קבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו, ר' יוחנן קטן היה. ורב הושעיא למה לא יהיה מבית דינו של רבי והרי הוא חבירו של רבי חייא וכדאמרינן בעלמא (חולין קמ"א.) כל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי רבי הושעיא לא תותבון מינה בי מדרשא ורבי ינאי ובר קפרא גדולים היו בימי רבי ולמה לא יהיו מבית דינו. ומה שכתב אבל לוי ורבי ביסא וכו'. יש לומר שלא בא רבינו למנות כל החכמים שהיו בבית דינו של רבי עד שיקשה עליו למה לא מנה אלו:
וכן רב קבל מר' ינאי. כתב הרב ר' אברהם בן דוד זה לא היה ולא נברא עכ"ל. ואני אומר שדברי רבינו היו ונבראו מדאמרינן פ' האשה רבה (דף צ"ג) רב הונא כרב ורב כר' ינאי ופירש ר' שלמה יצ"ו רב הונא כרב כלומר מרב שהוא רביה קיבלה ורב מרבי ינאי וכן כולם זה למעלה מדורו של זה היה עכ"ל. ומ"מ יש לתמוה למה לא כתב רבינו שרב למד מר' חייא וגם הרב רבי אברהם בן דוד למה לא כתב כן וכעין מה שכתב גבי שמואל:
ושמואל קבל מרבי חנינא בר חמא: כתב הרב ר"א בן דוד וגם זה לא היה אלא מלוי. ואני אומר שאיני יודע מנין לנו שלא למד מר' חנינא שנשאר ראש ישיבה במקום רבי (כתובות ק"ו:). ומ"ש אלא מלוי. איני יודע מנין לו:
ומגדולי החכמים שקבלו מר' יוחנן וכו': כתב הראב"ד ור' חייא בר אבא עכ"ל. ואני אומר שאין זו השגה שרבינו לא בא למנות כל הגדולים שקבלו מר' יוחנן אלא קצתם וכדמוכח לשון ומגדולי החכמים:
ומכלל החכמים שקבלו מרב הונא ומרב יהודה רבה ורב יוסף: כתב הרב רבי אברהם בן דוד רב חסדא ורבה בר רב הונא עכ"ל. וגם זו אינה השגה מהטעם שכתבתי בסמוך:
ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה וכו': כתב הרב רבי אברהם בן דוד סבר לתקן ולא תיקן כו' אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה עכ"ל: ואני אומר שטעם רבינו שאילו היה רוצה ללכת בדרך המחברים שקדמוהו מה יתרון היה לו להוסיף על דברי הרב רבי יצחק אלפס שברוב המקומות פוסק כמותו ולכך בא לחדש פסק הלכה בלשון צח וקצר כמו המשנה ויכול כל חכם לב מהבאים אחריו לסמוך על ברירתו של רבינו. ואם ימצא איזה חכם גדול שלא ירצה לעמוד על ברירתו עד שישקול גם הוא במאזני שכלו מי מעכב על ידו מלעיין בספרי הגמרא והמחברים. נמצא שדרך זה שדרך רבינו תיקון לכל העולם זולתי לחד בדרא באותו זמן. וגם לו הוא תיקון אם יהיה נחפז לפסוק יסמוך על דעת רבינו וגם כשלא יהיה נחפז לאו מילתא זוטרתי היא לדעת סברת רבינו:
תשובת הגאון מהר"ר יוסף קארו זצ"ל בעל כסף משנה במנין המצות של הרמב"ם ז"ל
ז להשבע בשמו שנאמר ובשמו תשבע: כתב הרב רבי אברהם בן דוד אמר אברהם אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי על זה אמרו דלאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל: ולפי דבריו יש לתמוה למה אמרו בלשון אולי. ולכן נ"ל לפרש שעל רבינו נתכוון לומר שמא הטעם שמנאה במצות עשה משום דלאו הבא מכלל עשה עשה. ולענין מה שכתב אינה מן המנין גם הרמב"ן ז"ל סבור כן והאריך בזה בהשגותיו לספר המצות של רבינו ודחה מה שהביא רבינו ראיה מדאמרינן בריש תמורה מנין שנשבעים לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו' והביא ראיה לומר שאינה מן המנין ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא אמר הקב"ה לישראל אל תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אלא אם יהיו בך כל המדות את ה' אלהיך תירא שתהא כאותם יראי אלהים אברהם איוב ויוסף. ולענ"ד נראה שרבינו אפשר לו לדחות ראיה זו ולומר שיראי אלהים מצוה להם לישבע ולשאר כל אדם אסור. ורבינו בספר המצות שלו הביא ראיה לדבריו ממה שאמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אינו צריך אליה מוזהר ממנה והיא לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה. ובעל הלכות גדולות סבור כדעת רבינו שגם הוא מנאה במנין המצות:
יב יג כתב רבינו בספר המצות שלו טעם למה מנה תפילין של יד ותפילין של ראש שתי מצות מפני שאמרו בפרק התכלת להקשות על מי שאמר שתפלה של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אטו מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד. ואע"פ שהתכלת והלבן אין מעכבין זה את זה לא מנאן אלא למצוה אחת מפני שאמרו בספרי יכול שהם שתי מצות תכלת ולבן ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. וכתב הריב"ש בתשובה שהטעם מפני שהם מעשה אחד לבישת התכלת והלבן יחד וראוי שימנו אחת אע"פ שאינם מעכבים זה את זה אבל תפילין של ראש ושל יד הם שני מעשים וראוי שימנו שתי מצות כיון שאינם מעכבים זה את זה:
כ לבנות בית הבחירה וכו': כתב הראב"ד ולמה הניח לבנות מזבח אבנים שלימות עכ"ל. ואני אומר שרבינו נתן טעם לדבר בספר המצות שלו וכתב שועשו לי מקדש כולל מינים רבים שהם השלחן והמנורה והמזבח וזולתם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש:
כז להסדיר לחם ולבונה וכו': כתב הראב"ד אמר אברהם ולמה לא חשב הקטרת הבזיכין דכתיב אשה לה'. ואכילת לחם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו שאשה לה' אינו לשון מצוה, וכן ואכלוהו אינו לשון מצוה אלא ה"ק כשיאכלוהו לא יהא אלא במקום קדוש:
ס להיות כל קרבנות בהמה מיום ח' והלאה וכו': כתב הראב"ד אין לזה טעם ואולי משום לאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. וי"ל שגם דעת רבינו לומר שהוא לאו הבא מכלל עשה עשה וכ"כ בפירוש בסה"מ שלו:
קח להיות מי נדה מטמאי אדם טהור ומטהרים אדם טמא מטומאת מת בלבד: כתב הראב"ד ולמה לא יחשבו שתים הטומאה והטהרה עכ"ל. לדעת רבינו י"ל שהטעם מפני שדבר אחד הוא המטמא והמטהר:
קמו לשחוט בהמה חיה ועוף: כתב הראב"ד ז"ל אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. נראה שטעמו מפני שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל הוא לאו הבא מכלל עשה לא תאכל אבר מן החי ולא נבלה הא שחוטה אכול. וי"ל לדעת רבינו שהיא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או ישחוט לו אחר:
קמט לבדוק בסימני וכו': כתב הראב"ד כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עכ"ל. טעמו כטעם ההשגה הקודמת ועל פי מה שיישבתי אותה תתיישב גם זו:
קצח להלוות וכו': כתב הראב"ד זה לא נמצא בספרי תשיך זו מצות עשה אלא משום לאו הבא מכלל עשה ולא לישראל עכ"ל. וגם בפרק ה' מהלכות מלוה כתב על דברי רבינו א"א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא בספרי תשיך זו מצות עשה אלא משום לאו הבא מכלל עשה ולא לישראל עכ"ל. וכתב ה"ה שכן כתבו הרמב"ן והרב רבי שלמה בן אדרת ואף הסוגיא שבפ' איזהו נשך מוכחת כן עכ"ל. והר"ן כתב שם ול"נ כדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעובדי כוכבים מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי תשיך כו' ואם איתא דקרא להתיר רבית אצטריך מידחיא ברייתא דספרי לגמרי דמנא לן דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למישרי אצטריך אלא ע"כ כי ס"ל דרבית דעובדי כוכבים שרי נקטינן תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בספרי תשיך הרי זה מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעובדי כוכבים מדאורייתא שרי נקטינן על כרחך ברייתא דספרי כפשטה עכ"ל:
רלט לדון בגנב בתשלומין וכו': כתב הראב"ד ולמה לא יחשבו לשתים ושלש עכ"ל:
מג שלא להקיף פאת וכו': כתב הראב"ד אמר אברהם לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולא לנשחת עכ"ל. ואני אומר שיש לתמוה למה כתב כן על דברי רבינו פה שרבינו לא נחת הכא אלא למנות המצות לבד לא לומר אם הניקף חייב או פטור. ובפ' י"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו שהניקף הוא פטור אא"כ סייע. וכתב שם הראב"ד אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו עכ"ל. ויש לתמוה כיון שכשסייע לוקה וכשאינו מסייע לדעת הראב"ד אע"פ שאינו לוקה עובר בלאו למה כתב כאן ולא לניקף[1]:
נח שלא ייראו אנשי המלחמה וכו' לא תערוץ מפניהם לא תיראום: כתב הראב"ד אמר אברהם הבטחה היא ואינה אזהרה עכ"ל. ורבינו מפרש קרא כפשטיה שהיא אזהרה ואדרבה על הראב"ד יש לתמוה למה הוציא הפסוק מפשטו כדי להשיג על רבינו:
רפג שלא ילמד חובה וכו': כתב הראב"ד אין זה כלום שהרי בגמר דין חוזר עכ"ל. איני יודע למה כתב כן כיון שקודם גמר דין אינו יכול לחזור בו והוא מהדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות למה לא ימנה מצוה:
כתב רבינו במנין מצות ל"ת קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנאמר בננו זה זולל וסובא. ויש לתמוה דפסוק זה אינו לאו ויתבאר בהלכות ממרים פ"ז:
שלו שלא לגלות ערות הבת וכו' שנאמר ערותך היא לא תגלה ערותה. טעות סופר יש כאן וצריך להגיה לא תגלה ערותן כי ערותך הנה: (כבר נתקן בפנים)
- ^ [הדבר ברור שצ"ל לאו למקיף לאו לניקף לאו למשחית לאו לנשחת (עי' תוס' ב"מ י':), ונסתלקה תמיהת הכ"מ]: