עמוד:משנה תורה דפוס ווארשא-ווילנא כרך ראשון 1.pdf/5

מנין המצות להרמב"ם זצ"ל
מצות עשה

א מצוה ראשונה ממצות עשה לידע שיש שם אלוה, שנאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ ב, דברים ה ו):

ב לייחדו, שנאמר: "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד):

ג לאהבו, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה, יא א):

ד ליראה ממנו, שנאמר: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו יג, י כ):

ה להתפלל אליו, שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג, כה) – ו"עבודה" זו תפלה:

ו לדבקה בו, שנאמר: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י כ):

ז להשבע בשמו, שנאמר: "וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבַע" (דברים ו יג, י כ):

השגת הראב"ד:

להשבע בשמו וכו'. אמר אברהם: אינה מן המנין, אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר, ואולי אמר זה, דלאו הבא מכלל עשה – עשה:

ח להדמות בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט):

ט לקדש את שמו, שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב):

י לקרות קריאת שמע פעמים ביום, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז):

יא ללמוד תורה וללמדה, שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז):

יב לקשור תפילין בראש, שנאמר: "וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח):

יג לקשור תפילין ביד, שנאמר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח):

יד לעשות ציצית, שנאמר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית" (במדבר טו, לח):

טו לקבוע מזוזה, שנאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים ו ט; יא, כ):

טז להקהל את העם לשמוע התורה במוצאי שביעית, שנאמר: "הַקְהֵל אֶת הָעָם..." (דברים לא, יב):

יז לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט):

יח לכתוב המלך ספר תורה לעצמו, יתר על אחד של כל אדם, ויהיו לו שתי תורות, שנאמר: "וְכָתַב לוֹ אֵת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים יז, יח):

יט לברך אחר המזון, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, י):

כ לבנות בית הבחירה, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח):

השגת הראב"ד:

לבנות בית הבחירה וכו'. א"א ולמה הניח לבנות מזבח אבנים שלמות:

כא ליראה מבית המקדש, שנאמר: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט ל; כו, ב):

כב לשמור בית זה תמיד, שנאמר: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדוּת" (במדבר יח, ב):

כג להיות הלוי עובד במקדש, שנאמר: "וְעָבַד הַלֵּוִי" (במדבר יח, כג):

כד לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה, שנאמר: "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" וגו' (שמות ל, יט):

כה לערוך נרות במקדש, שנאמר: "יַעֲרוֹךְ אוֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (שמות כז, כא):

כו לברך הכהנים את ישראל, שנאמר: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג):

כז להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת, שנאמר: "לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל):

השגת הראב"ד:

להסדיר לחם ולבונה וכו'. א"א ולמה לא חשב הקטרת הבזיכין דכתיב אשה לה' ואכילת לחם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש:

כח להקטיר הקטרת פעמים ביום, שנאמר: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן (את) קְטֹרֶת (ה)סַמִּים" (שמות ל, ז):

כט להבעיר אש במזבח העולה תמיד, שנאמר: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ו):

ל להרים את הדשן מעל המזבח, שנאמר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו, ג):

לא לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש, שנאמר: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ" (במדבר ה, ב):

לב לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ" (ויקרא כא, ח):

לג להלביש הכהנים לעבודה בגדי כהונה, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ..." (שמות כח, ב):

לד לשאת את הארון על הכתף כשנושאים אותו, שנאמר: "עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט):

לה למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר: "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" (שמות ל, לא):

לו להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות, ובמועדים עובדים כאחד, שנאמר: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי" וגו' (דברים יח, ו) "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" (שם, ח):

לז להיות הכהנים מטמאים לקרוביהן, ומתאבלין עליהן כשאר קרוביהם שהן מצווין להתאבל, שנאמר: "לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כא, ג):

לח להיות כהן גדול נושא בתולה, שנאמר: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג):

לט להקריב תמידין בכל יום, שנאמר: "שְׁנַיִם לַיּוֹם עוֹלָה תָמִיד" (במדבר כח, ג):

מ להקריב כהן גדול מנחה בכל יום, שנאמר: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ויקרא ו, יג):

מא להוסיף קרבן אחר בכל שבת, שנאמר: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים" (במדבר כח, ט):

מב להוסיף קרבן בכל ראש חדש וראש חדש, שנאמר: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם..." (במדבר כח, יא):

מג להוסיף קרבן בחג הפסח, שנאמר: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כג, לו):

מד להקריב מנחת העומר ממחרת יום ראשון של פסח עם כבש אחד, שנאמר: "וַהֲבֵאתֶם אֵת עוֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י):

מה להוסיף קרבן ביום עצרת, שנאמר: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים" וגו' (במדבר כח, כו):

מו להביא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבים בגלל הלחם ביום עצרת, שנאמר: "מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג, יז):

מז להוסיף קרבן בראש השנה, שנאמר: "וּבַחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ..." (במדבר כט, א):

מח להוסיף קרבן ביום הצום, שנאמר: "וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קוֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, ז):

מט לעשות עבודת היום ביום הצום, שנאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקּוֹדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר" (ויקרא טז, ג), וכל העבודה הכתובה בפרשת "אחרי מות":

נ להוסיף קרבן בחג הסוכות, שנאמר: "וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (במדבר כט, יג):

נא להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת, כי רגל בפני עצמו הוא, שנאמר: "(ו)בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (במדבר כט, לה):

נב לחוג הרגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחוֹג לִי" (שמות כג, יד):

נג להראות ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג יז; שם לג, כג; דברים טז טז):

נד לשמוח ברגלים, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).

נה לשחוט כבש הפסח, שנאמר: "וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל" וגו' (שמות יב, ו).

נו לאכול בשר פסח צלי בלילי חמשה עשר בניסן, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר" (שמות יב, ח):

נז לעשות פסח שני, שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (לחדש תעשו אותו במועדו)" (במדבר ט, יא):

נח לאכול את בשר פסח שני על מצה ומרור, שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ" (במדבר ט, יא):

נט לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר: "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת" (במדבר י, י):

ס להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה, שנאמר: "מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה" (ויקרא כב, כז):

השגת הראב"ד:

להיות כל קרבנות וכו'. א"א אין לזה טעם, ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה:

סא להיות כל קרבן בהמה תמים, שנאמר: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" (ויקרא כב, כא):

סב למלוח כל קרבן, שנאמר: "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג):

סג מעשה העולה, שנאמר: "אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א, ג):

סד מעשה חטאת, שנאמר: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ויקרא ו, יח):

סה מעשה האשם, שנאמר: "זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" (ויקרא ז, א):

סו מעשה זבח השלמים, שנאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, יא):

סז מעשה המנחה, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (ויקרא ב, א):

סח להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה, שנאמר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד, יג):

סט להקריב יחיד קרבן חטאת אם שגג במצות לא תעשה שחייבים עליה כרת, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" (ויקרא ה, א):

ע להקריב היחיד קרבן אם נסתפק לו אם חטא חטא שחייבים עליו חטאת או לא חטא, שנאמר: "וְלֹא יָדַע וגו' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" (ויקרא ה, יז). וזהו נקרא אשם תלוי:

עא להקריב השוגג במעילה, או החוטא בגזילה, או בשפחה חרופה, או שכפר בפקדון ונשבע; מביא קרבן אשם, וזהו הנקרא אשם ודאי:

עב להקריב קרבן עולה ויורד, שנאמר: "אִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ" (ויקרא ה, ז), "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ" (ויקרא ה, יא):

עג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ז):

עד להקריב הזב קרבן אחר שיטהר מזובו, שנאמר: "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ" (ויקרא טו, יג):

עה להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר, שנאמר: "(ואחר) [וְאִם] טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ" (ויקרא טו, כח):

עו להקריב המצורע קרבן אחר שיטהר, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח" (ויקרא יד, י):

עז להקריב היולדת קרבן אחר שתטהר, שנאמר: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב, ו):

עח לעשר הבהמה, שנאמר: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר" (ויקרא כז, לב):

עט לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו, שנאמר: "כָּל הַבְּכוֹר" וגו' (דברים טו, יט):

פ לפדות בכור אדם, שנאמר: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח, טו):

פא לפדות פטר חמור, שנאמר: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות לד, כ):

פב לערוף פטר חמור, שנאמר: "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג, יג; שמות לד, כ):

פג להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו, שנאמר: "וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה), "(והבאת) [וַהֲבֵאתֶם] שָׁמָּה" (דברים יב, ו):

פד להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר: "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ (היום)" (דברים יב, יד):

פה להטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה, שנאמר: "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ" (דברים יב, כו). מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי ח"ל:

תשובת הגאון מהר"ר יוסף קארו זצ"ל בעל כסף משנה במנין המצות של הרמב"ם ז"ל

ז להשבע בשמו שנאמר ובשמו תשבע: כתב הרב רבי אברהם בן דוד אמר אברהם אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי על זה אמרו דלאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל: ולפי דבריו יש לתמוה למה אמרו בלשון אולי. ולכן נ"ל לפרש שעל רבינו נתכוון לומר שמא הטעם שמנאה במצות עשה משום דלאו הבא מכלל עשה עשה. ולענין מה שכתב אינה מן המנין גם הרמב"ן ז"ל סבור כן והאריך בזה בהשגותיו לספר המצות של רבינו ודחה מה שהביא רבינו ראיה מדאמרינן בריש תמורה מנין שנשבעים לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו' והביא ראיה לומר שאינה מן המנין ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא אמר הקב"ה לישראל אל תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אלא אם יהיו בך כל המדות את ה' אלהיך תירא שתהא כאותם יראי אלהים אברהם איוב ויוסף. ולענ"ד נראה שרבינו אפשר לו לדחות ראיה זו ולומר שיראי אלהים מצוה להם לישבע ולשאר כל אדם אסור. ורבינו בספר המצות שלו הביא ראיה לדבריו ממה שאמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אינו צריך אליה מוזהר ממנה והיא לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה. ובעל הלכות גדולות סבור כדעת רבינו שגם הוא מנאה במנין המצות:

יב יג כתב רבינו בספר המצות שלו טעם למה מנה תפילין של יד ותפילין של ראש שתי מצות מפני שאמרו בפרק התכלת להקשות על מי שאמר שתפלה של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אטו מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד. ואע"פ שהתכלת והלבן אין מעכבין זה את זה לא מנאן אלא למצוה אחת מפני שאמרו בספרי יכול שהם שתי מצות תכלת ולבן ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. וכתב הריב"ש בתשובה שהטעם מפני שהם מעשה אחד לבישת התכלת והלבן יחד וראוי שימנו אחת אע"פ שאינם מעכבים זה את זה אבל תפילין של ראש ושל יד הם שני מעשים וראוי שימנו שתי מצות כיון שאינם מעכבים זה את זה:

כ לבנות בית הבחירה וכו': כתב הראב"ד ולמה הניח לבנות מזבח אבנים שלימות עכ"ל. ואני אומר שרבינו נתן טעם לדבר בספר המצות שלו וכתב שועשו לי מקדש כולל מינים רבים שהם השלחן והמנורה והמזבח וזולתם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש:

כז להסדיר לחם ולבונה וכו': כתב הראב"ד אמר אברהם ולמה לא חשב הקטרת הבזיכין דכתיב אשה לה'. ואכילת לחם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו שאשה לה' אינו לשון מצוה, וכן ואכלוהו אינו לשון מצוה אלא ה"ק כשיאכלוהו לא יהא אלא במקום קדוש:

ס להיות כל קרבנות בהמה מיום ח' והלאה וכו': כתב הראב"ד אין לזה טעם ואולי משום לאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. וי"ל שגם דעת רבינו לומר שהוא לאו הבא מכלל עשה עשה וכ"כ בפירוש בסה"מ שלו: