עמוד:משנה תורה דפוס ווארשא-ווילנא כרך ראשון 1.pdf/6

פו לפדות קדשים בעלי מומים ויהיו מותרים, שנאמר: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח" (דברים יב, טו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו:

פז להיות התמורה קדש, שנאמר: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז, י; ויקרא כז, לג):

פח לאכול שירי מנחות, שנאמר: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ויקרא ו, ט):

פט לאכול בשר חטאת ואשם, שנאמר: "וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כּוּפַּר בָּהֶם" (שמות כט, לג):

צ לשרוף בשר קדש שנטמא, שנאמר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא" (ויקרא ז, יט):

צא לשרוף הנותר, שנאמר: "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז, יז):

צב לגדל הנזיר שערו, שנאמר: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר ראשׁוֹ" (במדבר ו, ה):

צג לגלח הנזיר שערו על קרבנותיו במלאת ימי נזרו, או בתוך ימי נזרו אם נטמא, שנאמר: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו" (במדבר ו, ט):

צד לקיים אדם כל מה שיוציא בשפתיו, מקרבן או צדקה וכיוצא בהם, שנאמר: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג, כד):

צה לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בתורה:

צו להיות כל נוגע בנבילה טמא, שנאמר "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה" (ויקרא יא, לט):

צז להיות שמנה שרצים מטמאין, שנאמר "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא" (ויקרא יא, כט):

צח להיות האוכלין מתטמאין, שנאמר "מִכָּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (ויקרא יא, לד):

צט להיות הנדה טמאה ומטמאה לאחרים:

ק להיות היולדת טמאה כנדה:

קא להיות המצורע טמא ומטמא:

קב להיות בגד מנוגע טמא ומטמא:

קג להיות בית מנוגע מטמא:

קד להיות הזב מטמא:

קה להיות שכבת זרע מטמאה:

קו להיות הזבה מטמאה:

קז להיות המת מטמא:

קח להיות מי נדה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין לאדם טמא מטומאת מת בלבד. וכל אלו הדינין של טמאין אלו, רוב משפטי כל טומאה וטומאה מהן מבואר בתורה שבכתב:

השגת הראב"ד:

להיות מי נדה וכו'. א"א ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה:

קט להיות הטהרה מכל הטומאות בטבילה במי מקוה, שנאמר: "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו, טז) למדו מפי השמועה שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת:

קי להיות הטהרה מן הצרעת בין צרעת אדם בין צרעת בית בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, שנאמר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע" (ויקרא יד, ב):

קיא להיות המצורע מגלח את כל שערו, שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" (ויקרא יד, ט):

קיב להיות המצורע ידוע לכל בדברים האמורים בו "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" וגו' (ויקרא יג, מה). וכן כל שאר הטמאים צריכין להודיע את עצמן:

קיג לעשות פרה אדומה להיות אפרה מוכן, שנאמר: "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יט, ט):

קיד להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה, שנאמר: "אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר" (ויקרא כז, ב):

קטו להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה, שנאמר: "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כז, יא):

קטז להיות מעריך ביתו נותן כערך הכהן, שנאמר: "וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא כז, יד):

קיז להיות מקדיש שדהו נותן בערך הקצוב בפרשה, שנאמר: "וְהָיָה עֶרְכְּךָ כְּפִי זַרְעוֹ" (ויקרא כז, טז):

קיח לשלם השוגג במעילה מה שמעל לה' ולהוסיף חומש, שנאמר: "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם" (ויקרא ה, טז):

קיט להיות נטע רבעי קודש, שנאמר: "יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כד):

קכ להניח פאה:

קכא להניח לקט:

קכב להניח עומר השכחה:

קכג להניח עוללות בכרם:

קכד להניח פרט הכרם לפי שבכל אלו נאמר "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם" (ויקרא יט, י) (ויקרא כג, כב) וזהו מצות עשה שלהם:

קכה להביא בכורים לבית הבחירה, שנאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" (שמות כג, יט) (שמות לד, כו):

קכו להפריש תרומה גדולה לכהן, שנאמר: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּתֵּן לוֹ" (דברים יח, ד):

קכז להפריש מעשר דגן ללוים, שנאמר: "כָּל מַעְשַׂר הָאָרֶץ" וגו' (ויקרא כז, ל):

קכח להפריש מעשר שני להאכל לבעליו בירושלים, שנאמר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב) מפי השמועה למדו שזהו מעשר שני:

קכט להיות הלוים מפרישין מעשר מן המעשר שלקחו מישראל ונותנין אותו לכהנים, שנאמר: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר" (במדבר יח, כו):

קל להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשלישית ובששית בשבוע, שנאמר: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ" (דברים יד, כח):

קלא להתודות וידוי מעשר, שנאמר: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ" (דברים כו, יג):

קלב לקרוא על הבכורים, שנאמר: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, ה):

קלג להפריש חלה לכהן, שנאמר: "רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ):

קלד להשמיט קרקע, שנאמר: "וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג, יא):

קלה לשבות מעבודת הארץ, שנאמר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּוֹת" (שמות לד, כא):

קלו לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים" (ויקרא כה, י):

קלז לתקוע בשופר בשנת היובל, שנאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה" (ויקרא כה, ט):

קלח ליתן גאולה לארץ בשנת היובל, שנאמר: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחוּזַּתְכֶם גְּאוּלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה, כד):

קלט להיות גאולה בבתי ערי חומה עד שנה, שנאמר: "וְאִישׁ כִּי יִמְכּוֹר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" (ויקרא כה, כט):

קמ למנות שני יובל שנים ושמטים, שנאמר: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע" וגו' (ויקרא כה, ח):

קמא להשמיט כספים בשביעית, שנאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה" (דברים טו, ב):

קמב לנגוש לעובד כוכבים, שנאמר: "אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים טו, ג):

קמג ליתן מן הבהמה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר: "וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ" (דברים יח, ג):

קמד ליתן ראשית הגז לכהן, שנאמר: "רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח, ד):

קמה לדון בדיני חרמים, מהם לה' ומהם לכהן, שנאמר: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִים" (ויקרא כז, כח):

קמו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל בשרם, שנאמר: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים יב, כא):

השגת הראב"ד:

לשחוט בהמה וכו'. א"א זו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה:

קמז לכסות דם חיה ועוף, שנאמר: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז, יג):

קמח לשלח אם צפור מן הקן, שנאמר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם" (דברים כב, ז):

קמט לבדוק בסימני בהמה, שנאמר: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא, ב):

השגת הראב"ד:

לבדוק בסימני בהמה וכו'. א"א כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה:

קנ לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא לטהור, שנאמר: "כָּל צִפּוֹר (טהור) [טְהֹרָה] וגו'" (דברים יד, יא):

קנא לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא, שנא': "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם" (ויקרא יא, כא):

קנב לבדוק בסימני דגים, שנאמר: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" (ויקרא יא, ט; דברים יד, ט):

קנג לקדש חדשים ולחשב שנים וחדשים בב"ד בלבד, שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב):

קנד לשבות בשבת, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבּוֹת" (שמות כג, יב; שמות לד, כא):

קנה לקדש השבת, שנאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז):

קנו לבער חמץ, שנאמר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב, טו):

קנז לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של חג המצות, שנאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא" (שמות יג, ח):

קנח לאכול מצה בליל זה, שנאמר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, יח):

קנט לשבות בראשון של פסח, שנאמר: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב, טז):

קס לשבות בשביעי בו, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב, טז; במדבר כח, כה):

קסא לספור מקצירת העומר מ"ט יום, שנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טו):

קסב לשבות ביום החמשים, שנאמר: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כא):

קסג לשבות בראשון של חדש השביעי, שנאמר: "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, כד):

קסד להתענות בעשירי בו, שנאמר: "וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם" (ראה ויקרא טז, כט; במדבר כט, ז):

קסה לשבות ביום הצום, שנאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא טז, לא; ויקרא כג, לב):

קסו לשבות בראשון של חג הסוכות, שנאמר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, לה):

קסז לשבות בשמיני של חג, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ראה ויקרא כג, לו):

קסח לישב בסוכה שבעת ימים, שנאמר: "בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב):

קסט ליטול לולב, שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים" (ויקרא כג, מ):

קע לשמוע קול שופר בראש השנה, שנאמר: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א):

קעא ליתן מחצית השקל בכל שנה, שנאמר: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקוּדִים" (שמות ל, יג):

קעב לשמוע מכל נביא שיהא בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע, שנאמר: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, טו):

קעג למנות מלך, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו):

קעד לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל, שנאמר: "וְעַל הַמִּשְׁפָּט" (דברים יז, יא):

קעה לנטות אחרי רבים אם תהיה מחלוקת בין הסנהדרין בדינין, שנאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת" (שמות כג, ב):

קעו למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל, שנאמר: "שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים טז, יח):

קעז להשוות בין בעלי דינין בשעה שעומדין בדין, שנאמר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו):

קעח להעיד בבית דין למי שיש לו עדות, שנאמר: "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" (ויקרא ה, א):

קעט לחקור העדים הרבה, שנאמר: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג, טו):

קפ לעשות לעדים זוממין כמו שזממו לעשות, שנאמר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם" (דברים יט, יט):

קפא לערוף את העגלה כמצותה, שנאמר: "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, ד):

קפב להכין שש ערי מקלט, שנאמר: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ" (דברים יט, ג):

קפג לתת ללוים ערים לשבת, וגם הם קולטות, שנאמר: "וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם ... עָרִים" (במדבר לה, ב):

קפד לעשות מעקה לגגך, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב, ח):

קפה לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה, שנאמר: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" וגו' (דברים יב, ב):

קפו להרוג אנשי עיר הנדחת ולשרוף את העיר, שנאמר: "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת ... כָּל שְׁלָלָהּ" (דברים יג, יז):

קפז לאבד שבע עממים מארץ ישראל, שנאמר: "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, יז):

קפח להכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יט):

קפט לזכור מה שעשה לנו עמלק תדיר, שנאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז):

קצ לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה, שנאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר" (דברים כ, י):

קצא למשוח כהן במלחמה, שנאמר: "וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם" (דברים כ, ב):

תשובת הגאון מהר"ר יוסף קארו זצ"ל בעל כסף משנה במנין המצות של הרמב"ם ז"ל

קח להיות מי נדה מטמאי אדם טהור ומטהרים אדם טמא מטומאת מת בלבד: כתב הראב"ד ולמה לא יחשבו שתים הטומאה והטהרה עכ"ל. לדעת רבינו י"ל שהטעם מפני שדבר אחד הוא המטמא והמטהר:

קמו לשחוט בהמה חיה ועוף: כתב הראב"ד ז"ל אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. נראה שטעמו מפני שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל הוא לאו הבא מכלל עשה לא תאכל אבר מן החי ולא נבלה הא שחוטה אכול. וי"ל לדעת רבינו שהיא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או ישחוט לו אחר:

קמט לבדוק בסימני וכו': כתב הראב"ד כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עכ"ל. טעמו כטעם ההשגה הקודמת ועל פי מה שיישבתי אותה תתיישב גם זו: