משנה כלים ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ג · משנה ז | >>
מיחם שטפלו בחומר ובחרסית, הנוגע בחומר, טמא.
ובחרסית, טהור.
קומקום שניקב ועשאו בזפת, רבי יוסי מטהר, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן.
וכן היה אומר בכלי זפת.
כלי נחושת שזיפתן, טהורין.
ואם ליין, טמאין.
מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְחֹמֶר וּבְחַרְסִית,
- הַנּוֹגֵעַ בַּחֹמֶר, טָמֵא;
- וּבַחַרְסִית, טָהוֹר.
- קֻמְקוּם שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְּזֶפֶת,
- רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר,
- שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כַּצּוֹנֵן.
- וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת.
- רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר,
- כְּלֵי נְחשֶׁת שֶׁזְּפָתָן, טְהוֹרִין;
- וְאִם לְיָיִן, טְמֵאִין:
מיחם שטפלו בחמר ובחרסית -
- הנוגע בחמר - טמא,
- ובחרסית - טהור.
- קומקמוס שניקב, ועשאו בזפת -
- רבי יוסי - מטהר,
- שאינו יכול לקבל את החמין כצונין.
- וכן היה אומר, בכלי זפת.
- רבי יוסי - מטהר,
- כלי נחושת שזפתן - טהורין,
- ואם ליין - טמאין.
מיחם - הוא כלי עשוי לחמם בו המים.
וחומר - טיט עבה, כמו "והחמר היה להם לחומר"(בראשית יא, ג).
וחרסית - דק כחרס.
וכאשר טחו המיחם בטיט העבה הנה יתאחד בו ויהיה מכללו, וכאשר נטמא המיחם יהיה הנוגע בחומר טמא. אמנם אם טחו אותו בחרסית הנה לא יתדבק בכלים, ולא יחשב בכללו.
וקומקומוס - הוא הקמקם.
וידוע שהזפת יותך במים החמין, ולזה הוא אמרו שאינו יכול לקבל את החמין, ואף על פי שהוא מקבל המים הקרים וישארו בו ולא יצאו ממנו. וכן אמר בכלי הזפת בעצמם שהן אינם מטמאים, בעבור שלא יקבלו שום דבר חם.
וכלי נחושת שזפתן טהורים - רצונו בזה שזה הכלי כאשר נטמא, הנה אשר יגע בזה הזפת טהור שאין הזפת מכלל הכלי, אם לא שיהיה כוונתו שישים היין בזה הכלי, שאז הוא צריך לזפת ויהיה נוגע בזפת טמא. ולא קתני בכאן אוכלין ומשקין, לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה, ויהיה נוגע בזפת טמא ואף על פי שהוא אדם, כמו שהתבאר בפתיחה:
חומר. חיבור למיחם דלא מפריך אבל חרסית מפריך ונפיל:
חרסית יש מפ' חרסית לבינה ולא יתכן דבפרק כיסוי הדם (דף פח.) תנן בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן. ובערוך פירש מין סיד שחופרין מן הקרקע:
קומקומום. תשמישו בחמין כדמוכח בשילהי מסכת ע"ז (דף עה:) והזפת נמס מפני החמין:
בכלי הזפת. כלים הזפותים דלא חשיב חבור לכלי נחשת שתשמישן בחמין ואם עשויין ליין צוננין טמאין וסיפא פרושי קמפרש: תניא בתוספתא הזפת חיבור בכלי מתכות בדבר ראוי לה אבל בדבר שאין ראוי לה אינו חיבור הטבילו חוצצת עליו כיצד קיתון שנקב ועשאו בזפת הרי זה אינו חיבור הטבילו הרי זה חוצצת עליו אבל חבית שניקבה ועשאה בבעץ ובקסטרים בזפת ובגפרית ובסיד חיבור ושאר כל דברים אינם חיבור ברייתא זו כתובה בשיבוש ברוב תוספתות וכמו שכתבתיה כן היא. פי' ראוי לה צונן אין ראוי לה חמין. כיצד קיתון חסר בשלנו עד אבל חבית ולמאי קאי האי אבל. ועוד כתוב בשלנו בכולהו אינה חיבור דלא גרסינן חיבור בסיד ובגפסים (צ"ל וזה) מה אי אפשר דלעיל תנינן דזפת בנקב של חבית הוא סתימה:
מיחם - כלי שמחממים בו המים:
בחומר - טיט עב:
חרסית - דק כחרס טו. ויש מפרשים, כתישת חרסים:
הנוגע בחומר טמא - לפי שהוא נדבק ומתחבר במיחם וחשוב כעצמו של כלי, הלכך אם נטמא המיחם נטמא החומר שסביבו כמותו, והאוכלים הנוגעים בחומר טמאים:
ובחרסית טהור - דחרסית אינו נדבק ומפריך ונפיל, ולא חשיב כעצמו של כלי:
קומקום - יותר גדול ממיחם טז. ובלע"ז קוראין לו קומקומ"ו:
שאינו יכול לקבל את החמין - שהזפת ניתך ונמס במים חמין. ואע"פ שיכול לקבל את הצונן אינו חשוב כלי וטהור:
וכן היה אומר בכלי זפת - כלים העשויין מן הזפת עצמו, שהן טהורין, הואיל ואין יכולין לקבל את החמין כצונן. ורבותי פירשו בכלי זפת, בכלים הזפותים, ומפרש ואזיל כיצד, כלי נחושת שזפתן טהורים. אם היו הכלים טמאים ונגע אדם או אוכלין ומשקין בזפת, טהורים, דאין הזפת חיבור ואינו נחשב כעצמו של כלי יז:
ואם ליין - ואם זפתן מתחלה לשום בתוכן יין ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל יח:
טמאין - דאז הוי הכלי צריך לזפת והוי זפת חיבור:
ובחרסית. לשון הר"ב דק כחרס. ר"ל טיט דק כחרס. ובמקומות אחרים מפורשים בענין אחר. והראיתים במ"ז פ"ו דחולין:
קומקום. פי' הר"ב יותר גדול ממיחם. ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פי"ד:
כלי נחושת שזפתן טהורים. פירש הר"ב אם היו הכלים טמאים ונגע אדם כו' לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא. ואע"פ שהוא אדם הרמב"ם [*וא"כ ה"ה כלים כדתנן התם באהלות]:
ואם ליין. פי' הר"ב ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל. ויין דנקט. כלומ' שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן. דסתם יין צונן הוא. ול' הר"ש. ואם עשויין ליין צונן:
(טו) (על הברטנורא) ר"ל טיט דק כחרס:
(טז) (על הברטנורא) ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פרק י"ד:
(יז) (על הברטנורא) לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא ואע"פ שהוא אדם. הר"מ. וא"כ הוא הדין כלים כדתנן התם באהלות:
(יח) (על הברטנורא) ויין דנקט כלומר שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן דסתם יין צונן הוא:
מיחם שטפלו וכו': ומצאתי מנוקד בחֵמַר החי"ת בציר"י והמ"ם בפת"ח.
קומקום: ברמב"ם קומקומות:
כצונן: בכא"ף צ"ל:
יכין
מיחם: יורה ונ"ל דמיירי בין שהוא מחרס או ממתכת. ורק בזפתו לכלי מתכות אמרינן דאינו חיבור מדנימוח באש:
שטפלו בחומר: הוא טיט עב וקמ"ל אע"ג שאינו נדבק כ"כ יפה כטיט רך:
ובחרסית: חרסית כתושה שגבלה כטיט:
הנוגע בחומר טמא: דמשום דמיחם נמי צריך שימור חום. להכי לא דמי לטופל כלי בריא לעיל. אלא הו"ל כטיפול תנור. אלא דבתנור אפי' טיפול חרסית הו"ל חיבור. מדגבלו עם הטיט ואין אודי האש נוגעים בהטיפול. משא"כ במיחם. רק הטיט שנדבק יפה וגם משמר חומו הו"ל חיבור לו. ולא החרסין. שאודי האש יקעקעום:
ובחרסית טהור: וקמ"ל דלא אמרינן שע"י שגיבל החרסים עם הטיט יתדבק עמו בהמיחם:
קומקום: מיחם הוא הכלי שניתן ע"ג האש. אבל קומקום הוא הכלי ששופכין לתוכו החמין רותחין מהמיחם [רב"א ועי' לקמן פי"ד]. ונ"ל דלעיל נקט מיחם. ולא קומקום. דקומקום לא עדיף משאר כלי בריא דאין הטיפול חבור לו אפילו כולו מטיט. וגם לא נקט גבי' מיחם שניקב וסתמו בחומר וחרסית משום דבכה"ג גם הטיט אינו סותמו. מדנשאר פתוח במקום החרסין שיפלו לחוץ. והכא בקומקום נקט שסתם נקבו בזפת דאילו מיחם שניקב לאו אורחא לסתמו בזפת מדעומד אצל האש הזפת ניתך מיד. ורק בקומקום הכי אורחא דמדרק מערין לתוכו חמין לפי שעה. לא יהיה הזפת ניתך כל כך מהר:
ר' יוסי מטהר שאינו יכול לקבל את החמין כצונן: ר"ל אי אפשר שישהה בתוכו החמין זמן מרובה. כמו שישתהה עם מים צוננים. והרי עשוי לשניהן. ונל"פ דמיחם שניקב וסתמו בזפת לכ"ע אמק"ט. מדא"א כלל שיתקיים שם הזפת באש. ואף שאפשר להשתמש בו צונן. הרי אינו עשוי לצונן כלל:
וכן היה אומר בכלי זפת: כלי העשוי מזפת לשפוך לתוכו חמין או צוננים. אמק"ט מדאינו כלי העשוי להשתמש בו רותחין זמן מרובה [ותמהני מאד למה לא אמרו רבותינו שאפי' עשוי רק לצונן אמק"ט. משום דזפת אינו מין שיק"ט כשיעשו ממנו כלי ומידי דהוה אכלי גללים כלי אבנים ואדמה. ואי משום דזפת הוא שרף עץ. והו"ל כיוצא מהעץ כשבת דף כ' סוף ע"א הרי לא מצינו שום מין מז' מינים שמק"ט. כשנשתנה מברייתו דגזרו בי' רבנן טומאה. רק בזכוכית מדעיקר ברייתו מחול ודמי לכ"ח [כשבת דט"ז ב']. ודוחק לומר דדמי לכלי העשוי מנייר דמק"ט [עי' לעיל פ"ב בבועז סי' ה'] דנייר שאני דממשות גדולי ארץ הוא. אבל זפת אינו רק שרף בעלמא מנ"ל דגזרו בו טומאה. והרי גם פרי שסחטו שאין דרכו בכך. לא מחשב השרף כגוף הפרי לענין ברכה [כא"ח ר"ה ס"ג]. ותו הרי מלקמן פ"י מ"ה בין לרמב"ם בין לראב"ד שם מוכח דב"ק שמזפת אמק"ט. וכן נראה דעת הרמב"ם [פ"כ מכלים ה"ה] שלא הביא דכלי זפת יק"ט] :
כלי נחשת שזפתן: אפילו רק מבפנים:
טהורין: אמק"ט בנגע טומאה בזפת. דכלי נחושת משתמש ע"ג אש ושם ניתך הזפת גם בשזפתו בפנים. אולם כ"ח שדרכו להשתמש באש וזפתו בחוץ. ודאי אמק"ט מדניתך. אבל בזפתו בפנים אפי' אינו חיבור הרי בנגע בו טומאה שם. הרי בא לאויר כ"ח ונטמא הכלי. דמדהזפות שבפנים אינו כלי דמי ללפסין נקובים שאינם חוצצים [כפ"י מ"ח]:
ואם ליין: שיחד הכלי ליין. וה"ה לצונן אחר. רק נקט יין מדאורחא הכי לזפת כלי היין שלא יזלף:
טמאין: מק"ט ומטמא במקום הזפת מדהכי אורחא הו"ל חיבור לו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת