משנה כלים א ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק א · משנה ט | >>
בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש מה נכנסים לשם.
ההיכל מז מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגליםמח.
קדש הקדשים מט מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה.
אמר רבי יוסי, בחמישה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל: שאין בעלי מומין, ופרועי ראש, ושתויי יין, ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם, ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה.
משנה מנוקדת
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקְדָּשׁ מִמֶּנָּה,
- שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם.
- הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ,
- שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
- קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם,
- שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם
- אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל
- בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל;
- שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין
- וּפְרוּעֵי רֹאשׁ
- וּשְׁתוּיֵי יַיִן
- וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם
- נִכְנָסִין לְשָׁם,
- וּפוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה:
נוסח הרמב"ם
בין האולם ולמזבח - מקודש ממנה,
- שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם.
- ההיכל - מקודש ממנו,
- שאין נכנס לשם, אלא רחוץ ידים ורגלים.
- בית קודש הקדשים - מקודש מהן,
- שאין נכנס לשם, אלא כוהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה.
- אמר רבי יוסי:
- בחמישה דברים - בין האולם ולמזבח שוה להיכל,
- שאין בעלי מומין, ופרועי ראש, ושתויי יין, ושלא רחוץ ידים ורגלים - נכנסין לשם,
- ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת ההקטרה.
- בחמישה דברים - בין האולם ולמזבח שוה להיכל,
פירוש הרמב"ם
אמר השם יתברך לאשר במקדש "ראשיכם אל תפרעו"(ויקרא י, ו), ואמר "כל איש אשר בו מום לא יקרב"(ויקרא כא, יח), ועוד אמר "בבאם אל אהל מועד, ירחצו מים ולא ימותו"(שמות ל, כ).
תנא קמא סבר, שהאזהרה מליכנס להיכל לבד בלתי קידוש ידים ורגלים.
ורבי יוסי סבר, שאין בין האולם והמזבח גם כן מותר למי שלא קדש ידיו ורגליו ליכנס לשם.
ואין הלכה כרבי יוסי, ואף על פי שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לרבי מאיר.
והדברים החמשה, השווה בהן בין האולם ולמזבח להיכל, שבעת הקטרת הקטורת בהיכל וכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ושבין האולם ולמזבח, אולם ביום צום כפור (שני עתים) יקטיר כהן גדול הקטרת בקדש הקדשים, ולא תחייב הפרישה זולת מהיכל לבד. ולדעת רבי יוסי אשר ישווה הקדושה בהיכל ובין האולם ולמזבח וישימה קדושה אחת, היא אשר תהיה עשר קדושות כמו שזכר תחילה.
ולשון התורה הוא גם כן באיסור הכנסת השיכור למקדש, והוא אמרו "יין ושכר אל תשת"(ויקרא י, ט). וכן אזהרת כהן גדול מהכנס לקדש קדשים זולת ביום הכפורים, אמר (שם טז) "ואל יבא בכל עת אל הקדש"(ויקרא טז, ב) וגו' "בזאת יבא אהרן"(ויקרא טז, ג) וגו'.
והוא יכנס בזה המקום ביום צום כפור ארבע פעמים:
- הראשונה בקטורת, ויקטיר שם בקדש הקדשים כמו שביארנו במסכת יומא.
- והפעם השנית, בדם הפר.
- והפעם השלישי, בדם השעיר.
- והפעם הרביעי, יכנס להוציא את הכף ואת המחתה מקדש הקדשים כמו שהתבאר שם.
ובתוספתא "כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכיפורים ארבע פעמים ביום, ואם נכנס חמשה חייב מיתה". וכבר התבאר במדות שעליה היתה על ההיכל, ובתוספתא אמר "אין נכנסים לה אלא לשבע שנים לידע מה היא צריכה", רצה לומר לבית קדש הקדשים שעל עליה, לפי שבית קדש הקדשים בה מובדל, כמו שהתבאר שם:
פירוש רבינו שמשון
בין האולם ולמזבח מקודש. כל הני דתנן הכא כגון ישראל הנכנס לעזרת כהנים שלא לצורך והא דתני בתוספ' דכלים (פ"א) כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצותיהם הרי אלו באזהרה נכנסו לקדש הרי אלו חייבין מיתה ר' יהודה אומר על פני הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה אינה שנויה כן בפרק הקומץ רבה (דף כז:) דהכי תניא התם וטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולן בארבעים מבית לפרוכת אל פני הכפורת במיתה רבי יהודה אומר להיכל כולו ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה והתם דריש טעמייהו מקרא. ויש ליישב לשון התוספתא להיות שוה לזה:
ופרועי ראש. שעברו שלשים ולא ספרו כדמפרש בשילהי פרק כ"ג בסנהדרין (דף כב:) ויליף לה מקראי ובסיפא דמתניתין גרסינן רבי יוסי אומר אף שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים וצריך טעם לתנא קמא מאי שנא הני מהני הא כולהו מחללי עבודה כדאמרינן בריש פרק שני דזבחים (דף טו:) וכולהו נמי במיתה כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין (דף פג.) ומחוסר בגדים נמי כיוצא בהן ולא חשיב ליה הכא ושמא היינו טעמא דתנא קמא דבעל מום ופרועי ראש פסולן בגופן אבל אינן פסולין מחמת דבר אחר והא דחשיב גבי היכל שלא רחוץ ידים ורגלים ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב תנא ושייר אבל מדרבי יוסי דסיפא קשה דלא משייר אלא חדא מחוסר בגדים לחודייהו ועוד דתני מנינא וי"ל משום דפעמים נכנסים לתקן כדתניא בתוספתא דכלים פ"ק (הביא' הש"ס בעירובין קה.) הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים לוים נכנסים אין לוים ישראלים נכנסין והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור בבעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימין אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה ועוד דלא נתנו ליהנות בהן כדאמרינן בפרק בא לו (דף סט.):
שלא רחוץ ידים ורגלים. הכהנים היו מקדשין ידיהם ורגליהם מן הכיור כדכתיב בפ' כי תשא בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ומשמע לכאורה ואפילו אביאה ריקניתא בלא עבודה נמי מיחייב והא כתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח לשרת אלמא לשרת בעינן הני מילי בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקניתא נמי בלא עבודה מיחייב. ותימה דבשילהי פרק אלו הן הנשרפין (דף פב:) תניא גבי מסדר את השולחן ומטיב נרות דאין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים. והשתא תיפוק לי דאביאה ריקנית נמי מיחייב ובשלמא אטומאה לא קשיא תיפוק לי משום טומאה דאיכא לאוקומי כגון שנטמא בפנים ולא שהה דכי האי גוונא פריך ומשני בפ' שני דשבועות (דף יז.) אלא דקי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ונראה לפרש דשלא רחוץ ידים ורגלים לא מיחייב אפילו אהיכל אביאה ריקניתא דלשרת כתיב ואבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק שני דזבחים (דף יט:) דאמרינן אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקניתא ופריך אביאה ריקניתא לשרת כתיב ומתני' דהכא מעלה בעלמא דרבנן. ומיהו בתוספתא דכלים פ"ק משמע דהוי דאורייתא דתניא א"ר שמעון הצנוע לפני ר"א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כה"ג שתק אמר לו בוש אתה לומר שכלבו של כה"ג חביב ממך אמר לו אמרת רבי אמר לו העבודה אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגזרין אלא שלא מצאך בעל הפול. פירוש איש הר הבית הממונה ובודק. פול כמו אין פולין דפ"ק דשבת (דף יא.) ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעין את מוחו כדמוכח בשילהי פ' אלו הן הנשרפים (דף פב:) דאמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא. ומיהו איכא לדחויי ההיא דסידור שולחן כגון דשגג אביאה והזיד בסידור שולחן והא דלא משני הכי בשבועות (דף יז.) דשגג במקדש והזיד בעבודה דאית ליה שינוייא אחרינא ואשכחן דמשני הכי בפ' הוציאו לו (דף נג.) גבי קטרת שלא נתן בה מעלה עשן כל שהוא או שחיסר מכל סממניה חייב מיתה דפריך עלה ותיפוק לי דהא קמעייל ביאה ריקניתא ומשני רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בקטורת. והא דפריך בזבחים (דף יט:) אביאה ריקניתא לשרת כתיב לאו אביאת היכל פריך אלא אביאת מזבח דקאמר התם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם כלומר דהוה כתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או אל המזבח לשרת הוה אמינא אפילו אביאה ריקניתא דמזבח דומיא דאהל מועד ועל זה פריך לשרת כתיב. ומיהו עוד קשה דקאמרינן התם מ"ט דרבי אלעזר בר"ש כלומר דאמר קידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש דכתיב בבואם כלומר דמשמע בתחלת ביאה משמע בהדיא דבבואם אלשרת קאי. ועוד דברייתא דסנהדרין דאלו הן שבמיתה מיתניא בתוספתא בריש כריתות וקתני הכי וזר וטבול יום ומחוסר כיפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש ששימשו משמע דשלא רחוץ ידים ורגלים אפי' בהיכל לא מיחייב בלא עבודה מדלא תני (נ"א תרתי לעבודה) תיתי לעבודה וריקניתא להיכל ועוד אפילו אם תימצי לומר דאהיכל מיחייב אביאה ריקניתא אכתי תיקשי לן למה פוצעים את מוחו אביאה ריקניתא דביאה דבין האולם ולמזבח חדא קדושה היא אלא היינו טעמא כדאשכחנא התם גבי מקלל בקוסם משום דמחזי כמברך השם והכא נמי מחזי כלצורך עבודה. ועוד דבסנהדרין (דף פב:) דחיק טובא לשנויי:
בית קדשי הקדשים מקודש. אחת עשרה קדושות קא חשיב ארץ ישראל עיירות המוקפות לפנים מן החומה הר הבית החיל עזרת נשים עזרת ישראל עזרת כהנים בין האולם ולמזבח היכל בית קדשי הקדשים. והא דקתני עשר קדושות הן משום דלרבי יוסי ליכא אלא עשר דבין האולם ולמזבח שוה להיכל ולא שיהו שוין מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים ומיהו הוה (בערוך סוף ערך עשר [אחר ערך עסק] שאלו מרב האי גאון כשתחשוב אותן אחד עשר הן והשיב ארן ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו מקצת טומאה וכו' ועיין בברטנורא כתב כן על שם הגאונים) מצי למיתני אחת עשרה קדושות הן. וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ כדתניא בפרק קמא דגיטין (דף ח.) בשלשה דרכים שוה סוריא לארץ ובשלשה לחוצה לארץ עפרה טמא כעפר חוצה לארץ כו' והרוצה ליכנס בטהרה נכנס כארץ ישראל כדמפרש התם דאפילו לרבי דמטמא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל בסוריא מודה דטהור דבסוריא אגושא גזור אאוירא לא גזור. ושמא להכי לא תני לה משום דבח"ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאמר בפ"ק דשבת (דף טו:) ומיהו אכתי איכא אחריתי דתניא בס"פ כיצד צולין (דף פו.) אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים [כו'] שבית קדשי הקדשים [כו'] כהן נכנס לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים ביובל לידע מה היא צריכה ומיהו בתוס' בפ"ק דכלים קאמר א"ל אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים ומיהו עדיין קשה דאע"ג דמתניתין רבי יוסי היא כדפרישית אכתי לר' יוסי נמי איכא י"א קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפרק טרף בקלפי (דף מד.) רבי יוסי אומר כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים הא מה מעלה יש בין ההיכל ובין האולם ולמזבח שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה בין שלא בשעת הקטרה ומבין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בשעת הקטרה בלבד ומסקנא דשמעתא הכי פי' שבהיכל פרשי בין בקדושה דידיה כגון בשעת הקטרה ומתן דמים דידיה בין שלא בקדושה [דידיה] אלא בקדושה דלפני ולפנים כגון בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים ובין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בקדושה דהיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דהיכל ולא בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים. וי"ל דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא אבל קדושה דעל ידי עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה. והתם בעי למימר דכולהו מעלות דמתני' דאורייתא והכי גמירי לה כלומר מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים ובין האולם והיכל כולהו הלכתא גמירי לה דאי ס"ד דרבנן מ"ש [כו'] בין האולם ולמזבח דלא מפסיק מידי לא מנכרא מילתא עזרה כיון דאיכא מזבח החיצון דמפסיק מנכרא מלתא ומיהו יש מהן דאורייתא כגון זבין ומצורעים וכל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתן ובתוספתא תניא פרק קמא דכלים נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין ארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים ולא ידענא הני שמונים למאי עבידתייהו. ושמא משום דאיכא תרי לאוי בזב דגבי כל הטמאים בפ' נשא כתיב ולא יטמאו את מחניהם וגבי בעל קרי בפ' כי תצא כתיב ולא יבא אל תוך המחנה ובעל קרי וזב איתקושי איתקוש וכן זב וזבה ונדה ויולדת וכולן שוין למחנותם. ומיהו לא יתכן דבפ' אלו דברים (דף סח.) מסקינן (ע"ש גרסא אחרת) ולא [יבא] אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. ועוד תניא התם מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים ושמונים גירסא משובשת היא בתוספתא דהיא אותה ברייתא דפסחים (דף סז.) ואם באנו ליישבה יש לפרש במצורע שהוא זב:
בשעת הקטרה. בפרק טרף בקלפי (דף מד.) אמרינן עלה אמר רבי אלעזר לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי ומבין האולם ולמזבח לא פרשי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין פרועי ראש ובעלי מומין נכנסים לשם - בגמרא בהקומץ רבה [דף כ"ז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כגון הנכנס לעזרת כהנים שלא לצורך וכן בעלי מומין ופרועי ראש שנכנסו בין האולם ולמזבח, כולהו מעלות דרבנן הן. וכך קבלתיה מרבותי. אבל רמב"ם סבירא ליה דכולהו מדאורייתא, בעלי מומין דכתיב (ויקרא כא) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. ופרועי ראש, דאמר רחמנא לאהרן ולבניו שהיו במשכן (שם י) ראשיכם אל תפרעו. ואע"פ שלשון התוספתא מסייע לדברי הרמב"ם, קבלת רבותי נראית לי עיקר. והאי דלא חשיב תנא קמא שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים בהדי בעלי מומים ופרועי ראש כדחשיב להו רבי יוסי בסיפא, משום דבעלי מומין ופרועי ראש פסולן בגופן, הלכך שילוחן חמור, אבל שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולן מחמת דבר אחר הלכך לא החמיר בשילוחן כל כך מו:
אלא כהן גדול ביום הכפורים - דכתיב (שם טז) ואל יבוא בכל עת אל הקודש בזאת יבוא וכו':
בשעת העבודה - ארבע פעמים נכנס שם, אחת להקטיר קטורת, שניה להזות מדם הפר, שלישית להזות מדם השעיר, רביעית להוציא הכך והמחתה ואם נכנס חמש פעמים חייב מיתה:
ופורשין בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה - בין בשעה שמקטירים קטורת במזבח הזהב שבהיכל, בין בשעה שכהן גדול מקטיר קטורת לפני ולפנים, כל העם פורשים מבין האולם ולמזבח ואין צריך לומר מן ההיכל. ותנא קמא פליג נ אדרבי יוסי וסבר דבשעה שמקטירין קטורת בהיכל הוא דפרשי מבין האולם ולמזבח, אבל כשמקטיר קטורת לפני ולפנים אין העם פורשים אלא מן ההיכל בלבד ולא מבין האולם ולמזבח. והלכה כת"ק. ועשר קדושות דתנן במתניתין והנך אחד עשר נינהו, פירשו הגאונים דארץ ישראל אינה ממנין הקדושות, לפי שבשאר קדושות יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו קצת טומאות או שמונעים מקצת בני אדם ליכנס אליו, ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים נא אינם כקדושות הללו. ואית דמפרשי דתנא קמא דחשיב עשר קדושות ר' יוסי היא, דאית ליה דבין האולם ולמזבח שוה להיכל בחמשה דברים, ולדידיה לא הוו אלא עשר:
פירוש תוספות יום טוב
שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. כתב הר"ב בגמרא בהקומץ רבה [דף כז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כו'. כולהו מעלות דרבנן הן וכו'. אבל רמב"ם סבירא ליה וכו'. חשתי לכבודו של הרמב"ם ז"ל ולא התמהמתי לדקדק בפ' הקומץ רבה. ולא ראיתי אשר יכשר עליו לומר כי הוא זה אשר מוכיח מתוכו דכל הני מעלות דרבנן. ואם נתכוין הר"ב למחלוקתן של ר' יהודה ורבנן בדף כז. בטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרכת אל פני הכפרת. במיתה. רבי יהודה אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת [בארבעים] אל פני הכפרת במיתה. ובעי הר"ב למידק דאין אזהרה לכולי עלמא אלא בהיכל. ולא בקדושות שלפני ההיכל. וברור הוא דליכא למידק הכי כלל דפלוגתייהו בטהורים שהם תמימים ואינם פרועי ראש ורחוצי ידים ורגלים. והכי פסקה הרמב"ם. כמו שיורה לשונו רפ"ב מה' ביאת המקדש. ומ"מ שם בפ"א השיג הראב"ד עליו. וס"ל נמי דכל הני מעלות דרבנן הן. וכ"כ הכ"מ בשם הרמב"ן. וגם הר"ש מסיק דלא כהרמב"ם. ואפי' שלא רחוץ ידים ורגלים לא מחייב אפילו בהיכל בלא עבודה:
ופרועי ראש. הרמב"ם כתב ג"כ בפ"ז מהלכות ב"ה וקרועי בגדים וכן עוד בפ"א מהל' ביאת המקדש. ועמ"ש בזה כבר בספ"ט דסנהדרין. ומ"ש הר"ב דשתויי יין ושלא רחוץ דפסולן מחמת דבר אחר. הילכך לא החמיר בשלוחן. כ"כ הר"ש. וכתב דמה"ט נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע"פ שהוא ג"כ כיוצא בהן כמ"ש הר"ב בספ"ט דסנהדרין. אבל קשיא לי לסברת הרמב"ם. דכולהו מדאורייתא מנליה לתנא לחלוקי בהכי. ושלא לחייב שלא רחוץ אלא בהיכל וכן בפרק א מהלכות ביאת מקדש. כתב שתויי יין בהדי פרועי ראש. ואילו שלא רחוץ ידים לא משום דלא מחייב אלא בהיכל. כדתנן הכא. וכן פסק בפ"ז מהלכות בית הבחירה. אם כן ש"מ דליכא לחלוקי בסברא זו [דפסול מחמת ד"א] לדידיה. כ"ש שסובר שהכל מדאורייתא. דקשיא מנלן לחלק כלל. ועוד קשיא לי דשתויי יין דאע"ג דלא תנינן ליה. קא חשיב ליה. ואילו מחוסר בגדים לא קחשיב כלל. וראיתי בכ"מ [*פ"א מהלכות ביאת מקדש] [הלכה ט"ו] שכתב בשם הרמב"ן. דסברא זו של הרמב"ם לחייב אף בלא עבודה. יצא לו מדתניא בספרא. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה. ת"ל (ויקרא י) אתה ובניך אתך. [*דמפרש בשעת עבודה. היינו ביום. בשעה שהעבודה כשרה] ע"כ. ומעתה נוכל לומר דהואיל ובפ' שתויי יין הוא דכתיב. הלכך צריכא ליה למנקט שתויי יין. אבל מחוסר בגדים לא נקט. הואיל וגם במשנתינו לא נשנה. ועיין מ"ש לקמן בשם הר"ש. ומ"מ קושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי מקילין כשלא רחוץ. שלא לחייבו אלא בהיכל. דבבעל מום נמי כתיב (שם כא) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואפשר לומר דכל איש אשר בו מום לא יקרב. ס"ל דקרא יתירא הוא. לאתויי אפילו מבין האולם ולמזבח. ובפרועי ראש לא נאמר כלל. לא פרוכת. ולא מזבח:
ההיכל. מקודש ממנו. כלומר האולם וההיכל. דקדושת אולם והיכל. חדא קדושה הוא. כמ"ש במשנה ג פ"ד דיומא ובמשנה ה פ"ב דתמיד:
שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים רגלים. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב. תנא ושייר. אבל קשה מדרבי יוסי דסיפא. דלא משייר אלא חדא. מחוסר בגדים לחודייהו. ועוד דתני מנינא. ויש לומר משום דפעמים נכנסים לתקן. כדתניא בתוספתא דכלים פ"ק. הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים. אין כהנים נכנסים לוים. אין לוים נכנסים ישראלים. והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור. בבעלי מומין. ושתויי יין. ופרועי ראש. ושלא רחוץ ידים ורגלים. דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימים. אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה. דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה. [כמ"ש הר"ב בריש מסכת תמיד. ועיין מ"ש שם] [ד"ה תחת]. הר"ש:
קדש הקדשים מקודש מהן כו'. וא"ת ליתני עליית קדש הקדשים. שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע כמו שהעתקתי דברי אבא שאול במשנה ה פ"ד דמדות [ד"ה וראשי]. תירץ הר"ש דבתוספתא דפרקין קאמר. אמרו לו אין זה מעלה. פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים: ע"כ. ולפי זה מתני' דהכא דלא כההיא דמדות. דשם תירצתי לאותה משנה. דוקא אליבא דאבא שאול. עוד עיין בדברי הר"ש אמאי לא קתני אחד עשר. ולחשוב בתחילה סוריא:
אמר רבי יוסי בה' דברים בין האולם ולמזבח שוה כו'. ופורשים וכו'. פי' הר"ב בין בשעה שמקטירים קטרת במזבח הזהב שבהיכל. בין בשעה שכ"ג מקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ות"ק פליג כו'. משום דקשיא ליה להר"ב דהא משכחת להו לר"י ג"כ שיהיו י"א. אי ס"ל דחלוקים בזה. ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשרה. ר' יוסי היא לאית דמפרשי. אבל כבר כתבתי במשנה ג פ"ד דיומא. דסוגית הגמרא דהתם לא כך היא. אלא שאף לר' יוסי יש חילוק זה ביניהן. ולא אמר ר' יוסי הכא ששוים. אלא בהקטרה דהיכל. וכתב הר"ש דלהכי לא חשיב אחד עשר לרבי יוסי. דיש לומר דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא. אבל קדושה דע"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ע"כ. וכתב עוד דלא אמר רבי יוסי שיהיו שוים מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים. ע"כ. נ"ל שר"ל שכן הכלים מזבח שלחן ומנורה דוקא בהיכל ולא באולם. וכן כל עבודות שבהיכל מהזיות הדמים. ומ"ש הר"ב דגאונים פי' דא"י אינה ממנין קדושות וכו'. ואית דמפרשי דת"ק דקא חשיב עשר קדושות ר"י הוא. דברי הר"ש כאית דמפרשי. ובפי' הרמב"ם ראיתי ג"כ כאית דמפרשי. אבל דבריו שבחבורו פ"ז מהלכות בית הבחירה כדברי הגאונים. ומ"ש הר"ב והבאת בכורים כו' ולחם הפנים. לפום ריהטא הוא שכתב כן ולא דק. דהא לעיל לא תנן ללחם הפנים וכן ברפ"ח דמנחות לא תני ליה ולא נמצא בו מעוטים. כמו בבכורים ובשתי הלחם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(מה) (על המשנה) ופרועי ראש. הר"מ כתב ג"כ וקרועי בגדים:
(מו) (על הברטנורא) ומהאי טעמא נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע"פ שהוא ג"כ כיוצא בהן. ועתוי"ט לדעת הר"מ:
(מז) (על המשנה) ההיכל. כלומר האולם וההיכל דקדושת אולם והיכל חדא קדושה היא:
(מח) (על המשנה) שלא כו'. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב, תנא ושייר. ועתוי"ט:
(מט) (על המשנה) קודש קדשים. וא"ת ליתני עליית קדש קדשים שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע. תירץ הר"ש דבתוספתא אמרו אין זה מעלה. פירוש דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים. ועתוי"ט:
(נ) (על הברטנורא) משום דקשיא ליה להר"ב דהא משכחת להו לר' יוסי גם כן שיהיו י"א. אי סבירא ליה דחלוקים המה ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשר ר' יוסי היא לאית דמפרשי. ועתוי"ט:
(נא) (על הברטנורא) אגב ריהטא נקט לחם הפנים, ולאו דוקא דלא נמצא בו מיעוטים כמו באינך וכן בריש פרק ח' דמנחות לא תני ליה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ופרועי ראש: מגודלי פרע דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובת"כ יכול לא תפרעי מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גידול שיער אף כאן גידול שער ע"כ והרמב"ם ז"ל הוסיף שם בהלכות בית הבחירה וקרועי בגדים שגם הם אין נכנסין בין האולם ולמזבח. ובפ"א דהלכות ביאת מקדש סי' ט"ו כתב יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר משקין המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים אע"פ שלא עבד עבודה ה"ז לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס לוקה ע"כ:
שלא רחוץ ידים ורגלים: מצאתי מוגה אלא רחוץ ידים ורגלים. וכן הנוסחא בפ"ז דהל' בית הבחירה. וביומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ד א)"ר אדא בר אהבה ש"מ וכו' דמעלות אלו הלמ"מ ולא מדרבנן ואיכא התם דחייה לדבריו:
שלא רחוץ ידים ורגלים: ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב ושייר. הר"ש. והתימה לע"ד על הרמב"ם ז"ל שגם הוא ז"ל שם בהלכות בית הבחירה לא הביא אלא משנתנו כלשונה:
בית קדש הקדשים מקודש מהם: הא דלא חשיב הא דתניא בס"פ כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מקדש הקדשים שקדש הקדשים נכנס לה כ"ג פעם אחת בשנה ועלית בית קדש הקדשים נכנסין לה פ"א בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה בתוספתא דכלים תני לה ואמרו לו אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעין אלא משום שלא היו צריכין. ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל:
א"ר יוסי בחמשה דברים וכו': וכתב הרמב"ם ז"ל ואין הלכה כר' יוסי ואע"פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לר"מ ע"כ:
ופורשים וכו': וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנא' וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקדש שלא יהא שם אדם וברייתא דר' יוסי היא שם:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. צריך למחוק מלות ולחם הפנים וכמו שכתבתי לעיל סימן ו' ג"כ על דברי הערוך שמשם נראה שהעתיק ג"כ רבינו עובדיה ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
שאין בעלי מומין ופרועי ראש: היינו שעברו עליו ל' שלא גילח [כסנהדרין דכ"ב]:
נכנסים לשם: ולרמב"ם [ביא"מ פ"א הט"ו] מעלה זאת מדאו' היא. ולהכי בנכנס לשם כך חייב מלקות. אבל להראב"ד שם כל המעלות הן מדרבנן. ופטורין עליהן ממלקות [ואע"ג דבפירוש אמרינן [יומא מ"ד ב'] מעלות דאו'. י"ל דה"ק יש מהן דאו'. ולראב"ד לא קי"ל כן]. והא דלא תני שתויי יין ומחוסר בגדים לא בבין האולם ולמזבח ולא בהיכל. י"ל דלא תני בזה ובזה. רק דברים שחייבין עליהן במקום זה ומותרין במקום המקודש שלפניו. לאפוקי הנך דחייבין עליהן בהיכל ואסורין בין האולם ולמזבח להכי לא תני להו לא בבין האולם ולמזבח ולא בהיכל (רב"א). [ונ"ל דמה"ט נמי לא תני בהיכל דמקודש מבין האולם ולמזבח. דבנכנס שלא לצורך בהיכל לוקה. היינו טעמא משום דגם בין אולם למזבח על כל פנים איסורא איכא גם לכהנים לכנס שלא לצורך כמו דאסור לישראל לכנס בעזרת כהנים שלא לצורך [כלעיל סי' ס"ה]. אמנם ק"ל לר' יוסי דתני כולהו ולא תני מחוסר בגדים ונ"ל משום דבבגדים שלא בשעת עבודה גם בשאר דוכתי אסור דלא ניתנו ליהנות בהן במדינה [כיומא ס"ט א']. והרי הכא אף שהוא בפנים. עכ"פ כיון דמחוסר אחד מהבגדים. לא עדיף משלא בשעת עבודה בחוץ [ועי' רמב"ם כלי מקדש פ"ח הי"ב]:
ההיכל: ואולם שמחובר בבנין בהיכל דינו כהיכל:
בשעת העבודה: ד' פעמים. דהיינו לקטורת ולדם פר. ולדם שעיר. ולהוצאת כף ומחתה:
ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם: [וא"ת א"כ איך יוכלו הכהנים ליכנס שם לקדש ידיהן ורגליהן שם. הרי הכיור נתון רק שם וכדכתיב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. ואת"ל הרי באמת משוך היה הכיור למן הצד לדרום ועמד רק בין כבש לאולם [כמדות פ"ג מ"י] והרי הכבש אין דינו כגוף המזבח. דהרי דרשינן [זבחים דף ס"ה א'] ונמצה דמו על קיר המזבח. ולא על קיר הכבש. ולא על קיר ההיכל ולהכי היו רשאין הכהנים לבוא אצל הכיור לקידוש. ליתא דאי כבש אינו כגוף המזבח א"כ היאך היו רשאין להעמידן בין כבש לאולם. וקרא צוח. והעמדת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. ותו דא"כ סתרי קראי אהדדי דכתוב אחד אומר ונתת את המזבח פתח אהל מועד שלא יפסיק דבר [כזבחים נ"ט א']. וכתוב השני אומר ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח. אלא ע"כ דלענין העמדת הכיור דין הכבש כגוף המזבח. ורק לענין מצוי דם זריקה והקרבה שהן בגוף המזבח אין דין הכבש כמזבח. ולא בדבר שחוץ ממנו. וא"כ גם לענין כניסה לשם בלי קידוש כגוף מזבח דמי. דמ"ש זה מזה. י"ל דאעפ"כ כיון דמעלה זו דרבנן. דאל"כ לא הוה פליגי רבנן עליה. לפיכך י"ל דלא גזרו רבנן רק בין גוף המזבח ממש לאהל מועד. ומטעם דיש י' אמות מהמזבח שמכוונים נגד פתח ההיכל. דשם ודאי אסור הפסק הכיור. להכי גזרו גם במה שנשאר מהמזבח שלא כנגד הפתח. שגם שם לא יעמידו הכיור להפסיק. ומש"ה נמי עשו בכל המקום ההוא מעלה שלא לבוא לשם בלי קידוש. אבל בין כבש להיכל לא עשו מעלה. והיינו כדי שיהיו מותרים לכנס לשם לקדש ידים ורגלים. א"נ נ"ל דכמו דאמרינן לעיל [סי' ס"ה] דלצורך גדול אפילו טמאים רשאים לכנס אפילו לק"ק. א"כ כ"ש דרשאין לכנוס בין מזבח להיכל בלי קידוש כדי לקדש. דאין לך צורך גדול יותר מזה]:
בשעת הקטרה: אפי' בהקטרה דק"ק. ולת"ק דוקא בהקטרה דהיכל. פורשין מבין האולם ולמזבח. אבל בהקטרה דקדשי קדשים פורשין רק מההיכל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת