הנביא ירמיהו מתאר את תחושתו המורכבת ביחס לנבואה:

(ירמיהו כ ט): "ואמרתי 'לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו!' והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל":

בעקבות היחס השלילי מצד הציבור לנבואותיו של ירמיהו (המתואר בפסוקים הקודמים: "הייתי לשחוק כל היום, כלה לעג לי. כי מדי אדבר אזעק חמס ושד אקרא, כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום"), החליט ירמיהו שהוא רוצה להתפטר: לא לזכור את הנבואות שה' אמר לו בעבר, ולא לדבר עוד בשם ה' בעתיד (מלבי"ם) . אבל זה לא הצליח:

לב = מקום המחשבות ;

דבר ה' היה בליבי כאש בוערת , חדר ללבי ושרף את כל המחשבות האחרות, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר פרט לנבואות שה' מסר לי;

דבר ה' היה גם כאש בוערת עצור בעצמותיי , השפיע גם על הגוף שלי, הרגשתי כאילו בכל עצמותיי יש אש שמושכת אותי ללכת בשליחות ה'.

ניתן לפרש לפי שתי המשמעויות של השורש כלכל :

1. כלכל = סיפק מזון או צרכים אחרים לזולתו: "מרוב שדבר ה' בוער בעצמותיי, אני לא נלאה, עייף ולא מסוגל לכלכל את עצמי, לא מסוגל לדאוג לעצמי, אני חושב רק על השליחות ועל דבר ה'".

2. כלכל = הכיל: "אני לא מסוגל להכיל את דבר ה' הבוער בקרבי, אני מרגיש שאני חייב להגיד אותו".

הרמב"ם ראה בפסוק זה אחד המאפיינים העיקריים של כל אדם שקיבל ידע עודף על בני אדם אחרים, בין אם הוא נביא או רק חכם: " "...וטבע דבר זה מחייב למי שהגיע לו כמות עודפת זו מן השפע [הידע], שיקרא לבני אדם בהכרח, יקבלו ממנו או לא יקבלו, ואפילו ינזק בגופו... [כמו שנאמר] והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל, ולא אוכל." " (מורה נבוכים ב לז) .