לדלג לתוכן

יפה תואר על בראשית רבה/פד/כא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | יפה תואר על בראשית רבה • פרשה פד | >>
א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • 

לדף המדרש לכל הפרשה במדרש

כנעניות היו. ואע"ג שיצחק ויעקב נזהרו מלהדבק בכנען. מ"מ הותרו לשבטים ע"פ הדבור משום שלא יכלו ללכת לעבר הנהר:

לאחיותיהם נשאו השבטים. ע' לעיל פפ"ב. והטעם בזה כי דוחק בעיניו לאמר אשר להם הותרו בנות הכנעניות ועמ"ש הרמב"ן על זה ולקמן פפ"ה:

אמרה לו כתיב כי יהודה גבר באחיו. כי להתנחם על הצער אפשר לפעמים מקוצר הדעת וחסרון ההרגשה ע"ד אין שוטה נפגע. או מפני אומץ רוחו מקשה לבו. וישא כל תלאה ופגע. וכמו שאמר החכם שההבלגה על הצער אשר אין בידו להטיבו הוא אות על חכמת האדם. אחרי כי אין תועלת לפניו באנחה טוב לו לישא ולסבול ברוח שקטה ובמנוחת לב. וזה ששאלה אותו כיון שיהודה התנחם מצד גבורתו וחכמתו. למה קצרה רוח יעקב להתנחם. הלא הוא היה חכם וגבור ממנו. וזה שהשיב לה כי מתנחמים על המתים אחרי אשר בדמעתו לא יחיינו עוד. ואין מתנחמים על החיים שיש תקוה להמצאם. ולמה יתיאשו מהם מלבקשם. וגם אבינו יעקב אף שאמר חיה רעה אכלתהו. אמר זאת רק דרך השערה אבל עוד לא אבדה תקוה מלבו למצוא אותו. לכן מאן להתנחם כדי שישאר זכרונו בלבבו. ולא יחדל לבקשו:

הקב"ה לא גלה לו כו'. בתנחומא פ' מקץ איתא הטעם שלא גלה לו הקב"ה. כי פן ילך יעקב לפדותו. ולא ירד הוא ובניו לגור במצרים. ולא יקוים בהם ועבדום וענו אותם עיי"ש: