ילקוט שמעוני על בראשית ז כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| ילקוט שמעוני על בראשיתפרק ז' • פסוק כ"ב | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ט • י • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • כ • כב • כג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ז', כ"ב:

כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃


כל אשר נשמת רוח חיים. כאן הוא עושה נשמה רוח וכו' כתוב לעיל. מכל אשר בחרבה מתו, פרט לדגים, ויש אומרים: אף הן בכלל מאוספין, אלא שברחו לים הגדול.

אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, שנאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו; כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, ואידך לא חשיב רישיה. תנן: הבא אחר הנפלים אף על פי שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן; תיובתא דשמואל? תיובתא.

ר' יוחנן אמר: לא ירד מבול לארץ ישראל; וריש לקיש אמר: ירד מבול לארץ ישראל. איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי משום הכי מתו, אלא לדידך ממאי מתו? מהבלא, דאמר רב חסדא: בני דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. איכא דאמרי, איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי היינו דאיכא חרבה, אלא לדידך מאי חרבה? חרבה דמעיקרא וכו'.