עם טעמים:
וְלַחְמִי֩ אֲשֶׁר־נָתַ֨תִּי לָ֜ךְ סֹ֣לֶת וָשֶׁ֤מֶן וּדְבַשׁ֙ הֶאֱכַלְתִּ֔יךְ וּנְתַתִּ֧יהוּ לִפְנֵיהֶ֛ם לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ וַיֶּ֑הִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ולחמי אשר נתתי לך וגו'" - יום שעשו את העגל ירד להם המן ונתנו ממנו לפני העגל ואעפ"כ ויהי ביום מחר ולא פסק ואף כן מפורש בספר עזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבי' לא עזבת' וגו' ומנך לא מנעת מפיהם כדי הוא למנוע מהם ולא מנעת אף כאן ויהי נאם ה' אלהים היה הלחם ולא פסק מלירד ליום מחר כך דרש רבי תנחומא
"ולחמי", וגם "הלחם שנתתי לך" לאכלה וגם "הסלת ושמן ודבש אשר האכלתיך הוכרחתי לתת לפניהם לריח ניחח", ומפרש איך נתן אותו ה' לפניהם, כי "ויהי" אחר שהלחם היה ולא נשבת, שעדיין נתתי לך הלחם ויהי ולא נבטל. הרי כאילו אני נותנו לפני הע"ז שאתה מקריב אותו לפניהם, (ונגד מ"ש אצל הבגדים לא באות ולא יהיה שהבגדים לא יהיו אחרים תחתם אמר שהלחם היה גם אח"ז), וכ"ז ממליץ מה שעשו עד ימי אחז שלא נתפקרו עדיין לגמרי ובכל זה כבר עבדו ע"ז בימי רחבעם ובימי אביה שאשתו אם אסא עשתה מפלצת לאשרה שהוא צלם זכר לזנות עמו, שעז"א ותעשי צלמי זכר ותזני בם, ובימי עתליה שכתוב כי עתליה המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים, שעז"א ושמני וקטרתי נתת לפניהם וכן אמציה שהקטיר לאלהי שעיר ובכ"ז היה כ"ז בצנעה ועבודת בית ה' היה עדיין על מכונו:
