טור מנוקד אבן העזר קלח
<< | טור · אבן העזר · סימן קלח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
אף על גב דכתיב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה, דנתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו, אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה, מדלא כתיב ונתן "לה" אלא "בידה", דרשינן לרשותה. כיצד? - אמר לה "טול[1] גיטך מעל גבי קרקע", אינו כלום. או אפילו היה מונח על גב ידו והיה[2] קרובה אליו ולקחתו משם, שאינו גט כיון שלא סייע בנטילתו. או אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה ופתח הוא ידו ולקחתו מתוכו שסייע בנטילתו, אפילו הכי אינו גט כיון שלא קירב הגט אליה. אבל אם אוחז הגט בראש האחד ומושיטו לה והיא לקחה אותו בראש השני - הוי גט. וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לצדה ונטלתו - קרינן ביה שפיר ונתן. אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו - לא הוי נתינה. והרמב"ם כתב בזה שהוא גט. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור עדיין בידו - אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו, אינה מגורשת. ואם לאו, מגורשת. ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אילו לא קפצה ידה, אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו, בזה כתב רבינו תם דלא הוי נתינה כיון שגמר הנתינה היתה מכח שקפצה ידה. ור"י כתב דהוי שפיר נתינה כיון שהתחיל בנתינה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רבינו תם.
נתנו לה כשהיא ישנה וננערת והגט הוא בידה, אומר לה "הרי זה גיטיך", ואין צריך לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה. אבל אם לא אמר "הרי זה גיטך", אפילו אמר לעדים "ראו גט שאני נותן לה" - אינו כלום כיון שהיא היתה ישנה. וכן אם נפל מידה בעודה ישנה, אף על פי שחזרה ולקחתו - אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר הרי זה גיטיך.
כתב הרמ"ה - דהוא הדין אם מסר מודעא על הגט ונתנו לה ואחר כך ביטל המודעא מרצונו ואמר לה "תתגרשי בגט שנתתי לך כבר", אין צריך לחזור וליטלו ממנה, כיון שמכח נתינת הבעל באה לידה, אף על גב דמעיקרא לא הוה בדעתו ליתנו לה בתורת גירושין.
אמר לעדים "ראו גט שאני נותן לאשתי", ואמר לה בשעה שמסרו לה "כנסי שטר חוב זה", הרי זה גט אף על פי שלא אמר "הרי זה גיטך", ולא אמרינן שבטלו אחר כך, שהרי הודיע לעדים שנותנו לה בתורת גירושין, ולא אמר כן אלא מפני הבושה או שהיה ירא שלא תקבלנו. וכתב הרמ"ה: דוקא שלא אמר להו לעדים מעיקרא קמה, אבל אמר להו מעיקרא קמה "ראו גט שאני נותן לה" וחזר ואמר "כנסי שטר חוב זה", שמע מינה לית ליה כיסופא מינה ואם כן למה אמר "כנסי שטר חוב", שמע מינה בטולי בטליה, וכל כהאי גוונא עבדינן לחומרא, וצריכה ממנו גט שני, ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט מזה ומזה, ואם מת אף על פי שלא נתן לה גט אחר פסלה מן הכהונה. עד כאן. אבל אם לא אמר תחילה "ראו גט זה שאני נותן לה" ואמר לה "כנסי שטר חוב זה", צריך שיאמר לה הרי זה גיטך", אבל אין צריך ליטלו ממנה ולהחזיר וליתנו לה.
וכתב הרמ"ה: דוקא דאמר "כנסי" דמשמע לשם פקדון בעלמא, אבל אם אמר לה מעיקרא "זכי בשטר חוב זה", מיגו דקנתה ליה בנתינה קמייתא לצור על פי צלוחיתה, אף על גב דאמר לה בתר הכי "הרי זה גיטך", לית לה תקנתא עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה.