טור חושן משפט/הלכות שוכר

מתוך: טור חושן משפט שז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות שוכר

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כשומר שכר להפטר מאונסין ולהתחייב בגנבה ואבדה מיד משעה שנסתלקו הבעלים: אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה או שיעשה קנין אחר הקונה בלוקח:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך ומחמת שעמדה שם החטה ימים רבים נתקלקלו כותלי העלייה ונראה לשכנים קלקול העלייה והתרו בו שיסלק החטה ולא סלקה ונפלו כותלי העלייה ונפלו כותלים אחרים שהיו סמוכות על אותו עלייה ותובע שמעון ושכניו את ראובן שהזיקן והפסידן וטען ראובן שלא פשע אלא נתן חטה באותו אוצר העשוי לכך ותמיד היו רגילין ליתן שם יותר משהניח הוא לשם. תשובה אם היה ניכר וידוע קלקול הכותלין והתרו בו השכנים לסלק החטה ולא סלקה פושע הוא וחייב לשלם כל ההיזקות שעשה לבע"ה ולשכנים דהוי גירי דיליה שהכביד משאוי על כותלים רעועים שלא היו יכולין לסבלו והפילם:

כל דיני ש"ש בשבועותיו ובתשלומין ובענין קניית הכפל נוהגין ג"כ בשוכר וכשם שאין הש"כ רשאי למסור לאחר כך השוכר אין רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אלא א"כ יש לשני ראיה שיפטר בה הראשון: ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפילו הכי חייב לשלם למשכיר ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר:

כתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר מחברו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבין דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר הילכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שבכל שעה עומדת לימכר ואם יבא למכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשוב נזק וחייב ע"כ:

אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית וכן כל כיוצא בזה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כש"ש וכו' בפרק האומנים [פ:] ובפרק הפועלים [צג.] תניא שוכר כש"ח דברי ר"מ ר' יהודא אומר כש"ש וידוע דהלכה כר' יהודה:

ומ"ש ולהתחייב בגניבה ואבידה מיד משעה שנסתלקו הבעלים: אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה וכו' בפרק השואל (צט.) אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו, בקע בו קנאו, ולא מצי משאיל למהדר. לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה. ופליגא דרבי אלעזר, דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ופירש הרא"ש דמשעה שמשך לא מצי למהדר ביה, אבל להתחייב באונסין אפילו קודם משיכה נמי; דהא שומר חנם בלא משיכה מחייב בפשיעה כדאיתא בפרק האומנים [פ:] דהנח לפני הוי שומר חנם, וה"ה שומר שכר בגניבה ואבידה. וכן שואל נמי, אם אמר ליה הכישה במקל והיא תבא ויצאה לר"ה במקום שאין משיכה קונה ויכול המשאיל לחזור בו ולא עדיף ממה שאם משכה השואל שם, ואפ"ה נתחייב באונסים. וכן משמע לישנא דקאמר ופליגא דר' אלעזר, משמע דפליג ארב הונא דאיירי בחזרה. וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כ"ז שלא עסק בה השומר דבר הקונה במקח וממכר, אבל לענין חיוב אונסין מיד שסילק בעל הבהמה שמירתו מעליה מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשמרה, עכ"ל. וכך הם דברי התוספות שם: (ב"ה וכ"כ רבינו בסי' רצ"א בשם הרא"ש ושהרמב"ם חולק: והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שכירות כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכתב ה"ה פירוש שאם היה משאיל חפץ לחבירו כיון שמשך השואל החפץ אין המשאיל יכול לחזור בו וכן בנ"ש וכן שמתחייב השומר משעת משיכה ולא קודם עכ"ל . וכתב עוד הרמב"ם בפ"ה מהלכות שאלה השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה, ורבינו כתב בסימן ש"מ השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אע"פ שעדיין לא משכה עיין בנ"י שם:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך וכו' - כלל פ"ז סי' ו' ועיין עוד בכלל ק' סי' ד' ובהריב"ש:

כל דיני שומר שכר בשבועותיו ובתשלומין ובעניין קניית הכפל נוהגים ג"כ בשוכר וכשם שאין השומר שכר רשאי למסור לאחר כך אין השוכר רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אא"כ יש לשני ראייה שיפטר בה הראשון כל זה פשוט על הקדמה מה שנתבאר דקי"ל שוכר כנושא שכר דמי:

ומ"ש ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים וכו' משנה בפ' המפקיד (לה:) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר"י וכתבו התוס' דטעמא דר"י משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל. ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע, מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים, ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. ונראה אם המשכיר עצמו היה בשעה שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן, דהתם ודאי קני ליה במיתה גרידתא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום עכ"ל. ורבינו שכתב שאפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפ"ה חייב לשלם למשכיר, נראה שלמדו ממה שכתב הרא"ש טעמא דרבי יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הילכך דין המשכיר עם השואל עכ"ל דכיון דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר אם כן אפילו המשכיר יודע שמתה כדרכה לא הפסיד. ועיין במישרים נ"ל ח"ג.

ומ"ש ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר - כך מבואר שם בדברי הרא"ש ופשוט הוא:

והר"ן כתב שמאחר שלא כתב הרי"ף ההיא דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר משמע דס"ל דאליבא דרבנן בלחוד איתמר אבל לרבי יוסי אפילו ידעו הבעלים שמסר א"א שיעשה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה משום דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות וכדברי הר"ן כתוב בחידושי תלמידי הרשב"א דאפילו מתה בפני המשכיר תחזור הפרה לבעלי' ושלא כדברי התוס':

וכתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר מחבירו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם. ויש מחייבים דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר וכו' - כל זה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ר"פ השואל [סי' ד'] ומחלוקת זה כתבוה התוספות בפ' השולח עלה מ"ב והמרדכי בפ' החובל ואף ע"פ שרבינו לא הכריע כאן, בסי' ש"מ סתם דבריו כדברי חכמי צרפת ושם יתבאר בס"ד:

אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית - תוספ' כתבוהו הרי"ף והר"ש בפרק הפועלים ופסקה הרמב"ם בסוף הלכות שכירות:

כתוב במישרי' נ"ל ח"ג בשם הרמב"ן שכירות מטלטלין נקנה בכסף וכן כתב נ"י בפ' הזהב שיש מדקדקין כן מדאמרינן התם (מט.) דכיון שעומד במקום דליכא למיחש שלא יטרח המוכר אוקמיה אדינא דאורייתא; ובפרק השואל כתב דשכירות מטלטלין הוי כמכירה ואינו נקנה אלא במשיכה, וכן כתב הרשב"א והסכימו עמו האחרונים:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר וכו' כאן כתב רבינו גם כן דבשוכר אין חלוק בין בהמה לכלים כדין ש"ש וכדלעיל בריש סי' רצ"א וריש סי' ש"ג:

ומ"ש אבל המשכיר יכול לחזור כו' נלמד ממ"ש בפ' שואל א"ר הונא השואל קורדום מחברו בקע בו קנאו ולא מצי משאיל למיהדר לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה ופליגא דר"א דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכרבי אליעזר קיימא לן ומשום דבשואל קאמרי' המשאיל יכול לחזור בו דאילו שואל לא צריך למימר דמצי להחזיר החפץ לבעליו כל אימת דבעי לכך נקט רבינו ג"כ גבי שוכר דהמשכיר יכול לחזור בו וה"ה ודאי דהשוכר מצי לחזור בו מקמי משיכה ותו דלרבותא אליבא דהרא"ש דכתב דמשעה שנסתלקו הבעלים חייבים באונסים וא"כ הו"א כיון דהשוכר נתחייב באונסים לא מצי משכיר למיהדר קמ"ל דאפילו הכי מצי הדר ביה כל זמן שלא משך ואין צריך לומר דהשוכר מצי הדר ביה כיון דלא משך:

ואם השאילה לאחר וכו' משנה בפ' המפקיד והלכה כר' יוסי דאמר היאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו. וע"ל סי' ש"ה סעיף ה' כתבתי ליישב מפני מה לא אמרו דין זה גבי ש"ש אם מסרה לשומר אחר שקיבל עליו להיות דינו כשואל להתחייב באונסין ונאנסה דחייב להחזיר לבעלים הראשונים וע"ש: ומ"ש ואפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכה וכו' הכי משמע ממ"ש שרא"ש לשם דטעמא דרבי יוסי משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל עכ"ל אלמא דלרבי יוסי אין דינו של משכיר כלל עם השוכר ואפי' יודע שמתה כדרכה השואל חייב לשלם למשכיר ולא לשוכר וכן גראה עוד ממ"ש הרא"ש דהך שקלא וטריא דרבי זירא ושאר אמוראים נפקא מינה גם לרבו יוסי כגון היכא דמשכיר אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהי' דיני עמך וכו' ולא קאמר בפשיטות דנ"מ גם לר' יוסי היכא דהמשכיר יודע שמתה כדרכה דמודה בה ר"י דהשואל משלם לשוכר אלא בע"כ דלהרא"ש אין ר' יוסי מודה בזו. ודלא כמ"ש בתוספות ונראה דאם המשכיר עצמו היא שם בשעה שמתה דרבי יוסי מודה דהשואל ישלם לשוכר ע"כ ואפשר דהתוס' לא כתבו כך דרך פסק דין אלא דנראה כך אבל לא למעשה והכי משמע בהגהות אשיר"י שכתבו דברי תוס' הללו ע"ש ר"י בלשון אפשר דמודה רבי יוסי דהשוכר פטור והשואל משלם לשוכר עכ"ל וכדברי הרא"ש ורבינו עיקר דרבי יוסי אינו מודה בכך: ומ"ש ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה וכו' כ"כ הרא"ש ותימא על דברי רבינו מאי אתא לאשמועינן הא פשיטא היא אבל אדברי הרא"ש ל"ק דודאי דין זה פשוט דכל תנאי שבממון קיים ולא אתא הרא"ש אלא לומר דאיכא נפקותא בהך שקלא וטריא דקאמר תלמודא אליבא דרבנן דרבי יוסי דרבי זירא קאמר פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר וכו' ומר בר רב אשי אמר אין לו עליהן אלא שתי פרות וכו' כל הך סוגיא נ"מ גם לרבי יוסי כגון היכא דמשכיר אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך וכו' אבל רבינו דלא אתא אלא להורות דכשא"ל כך חייב השואל לשוכר והא ודאי פשיטא היא. ונראה דרבינו דקדק בדברי הרא"ש מדהאריך וכתב ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך עכ"ל. דאלמא משמע דוקא בכה"ג אמרינן דגם לר' יוסי חייב השואל לשלם לשוכר אבל אם לא אמר אלא אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ותו לא אמר טפי איכא לפרש דאינו בא אלא ליתן לו רשות להשאילה ושתדון אתה עם השואל ולא אני אבל מה שיתחייב השואל בדין ישלם למשכיר ובזו נמי אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו' ואין ר' יוסי מודה אלא היכא דאמר ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך ואע"ג דהרא"ש כתב ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך ס"ל לרבינו דהאי תוספת ביאור הוא מדברי הרא"ש לומר שכך כונתו במ"ש ויהיה דיני עמך לא שצריך המשכיר לומר לו ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך ומש"ה לא הביא רבי' לשון זה ומ"מ צ"ע מנ"ל לרבי' לפרש כך בדבריו ושמא לא אמר הרא"ש אלא דוקא היכא דאמר בפירוש ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך:

כתב א"א הרא"ש השוכר מחברו פרה ונולד בה וכו' כ"כ בר"פ השואל וע"ל בסימן ש"מ ור"ל דנתקלקלה הבהמה חדש או ב' חדשים או יותר לאחר שכלו ימי שכירותו דאין המשכיר עושה בה מלאכה מחמת מכה זו ואפ"ה פטרוהו חכמי צרפת כיון דסופה להתרפאות דהו"ל שבת וכך פסק בהגהות אשיר"י פ' החובל (דף קל"ט ע"ד). וקצת קשה גם בש"ח וש"ש הו"ל לאפלוני היכא דפשע בה דהעלה לראשי צוקין ונפלה ונולד בה מכה מחמת נפילה זו שסופה להתרפאות אם חייב השומר לשלם מדין נזק או פטור לפי שאינו אלא שבת בבהמה. ואפשר דמחלוקת חכמי צרפת אם שכנגדן הגיע ע"י מעשה באחד ששכר בהמה מחברו ואה"נ דלאו דוקא שוכר אלא ה"ה ש"ח וש"ש אלא מעשה שהיה כך היה:

דרכי משה

(א) כתב המרדכי פ' איזהו נשך דף ק"פ ע"א דמותר למשכיר ליטול שכר אע"פ שהשוכר מקבל עליו אונסין ואפילו אם מת או נשבר הדבר השכור ומשלם למשכיר אפ"ה נוטל השכר ולא הוי ריבית ויש חולקין וכבר נתבאר דין זה בי"ד הלכות ריבית וע"ש:

(ב) ע"ל סי' ש"מ דסתם רבינו דבריו כדברי חכמי צרפת וכ"כ המרדכי פרק החובל ע"א וכן הסכים מוהר"ם:

מתוך: טור חושן משפט שח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השוכר בהמה לרכוב עליה איש -- לא תרכוב עליה אשה; לרכוב עליה אשה -- מרכיב עליה איש. שכרה לרכוב עליה אשה -- מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה והיא מעוברת ומניקה.

וכתב הרמ"ה ז"ל דוקא ששכר לאשה סתמ' אבל שכרה לאשה זו -- אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא אם כן שכרה האשה לעצמה כגון שאמר לו השכיר לי בהמתך שלא הוצרך השוכר לומר לפלוני' זו אז יכולה לשנותה ובלבד שלא תהא כבדה ממנה: ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכין עמה אפי' מכבד לקל נמי לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר עד כאן ורוצה לומר שהששוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וליתן עליו משא אחר אפילו אינו כבד ממנו כדאמרינן לקמן גבי ספינה זו ויין זה אבל יש אומרים שיכול לשנותו ובלבד שלא יהא כבד יותר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעכב עליו: ואם אין מצוי לקנות מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של כל אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות לפי שאין דרכו לחזור ולקנות בכל מלון ומלון יותר מכן בעל הבהמה מעכב עליו:

השוכר חמור סתם להביא עליו משאוי טוען עליו חצי כור חטין הוסיף עליו שלשה קבין חייב ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת:

שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא אי לא מצי (פי' שאינו יכול לישא יותר) ישליכנו וקא מתרץ אביי בשחבטו לאלתר (פירוש מיד נפל תחתיו) רבא אמר אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא שצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו רב אשי אמר קסבר חולשא נקיט ליה ועל כן לא השליכו וכתב א"א הרא"ש ז"ל והילכתא כוותיה לאפוקי מדרבא דלא בעי ליתן ליה אגרא יתירא עד כאן וכ"כ הרמ"ה ז"ל וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים ע"כ. לשון הרמב"ם ז"ל השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת משלשים על הסכום שפסק עמו ומתה חייב פחות מכן פטור אבל נותן לו שכר התוספת שכר סתם אינו נותן עליה אלא משקל הידוע באותה מדינה ובאותה בהמה ואם הוסיף אחת משלשים על מה שדרכה לשאת כגון שדרכה לשאת שלשים סאין וטען עליה שלשים ואחד חייב ע"כ:

שכר החמור להביא חמשה עשר סאין של חטין והביא עליה שעורים הם קלים מהחטין אם הרבה בשעורים עד כדי משא חמשה עשה סאין חטין חייב אע"פ שלא הוסיף בכובד המשא שלשה קבין כגון אם טען עליו ששה עשר סאין של שעורין שהם כבדם כמו חמשה עשר של חטין חייב כי הנפח של שעורין הוא יותר משל חטין והוא קשה לבהמה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא תרכיב עליה אשה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה איש:

שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאד והוא מעוברת ומניקה ברייתא וגמרא בפרק האומנים (עט:): וכתב הרמ"ה דווקא ששכרה לאשה סתמא אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא אם כן שכרה האשה לעצמה כלומר דכיון דסתמא שכרה יכולה היא לשנות לאחרת כיוצא בה:

ומה שאמר ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכים עמה אפילו מכבד לקל נמי לא ישנה כלומר דהא דאמרינן לעיל דמותר לשנות מאשה לאיש הני מילי כשהשוכר בעצמו הולך עמה כגון ששכר אותה בהמ' לאשה אחת מבנות ביתו ונמלך שירכיב עליה הוא או אחד מבני ביתו והבעלים עצמם הולכים עמם ומעכבין על ידו ובהא קאמר תלמודא דאינם יכולים לעכב אבל אם השוכר רצה ליתן בהמה השכורה לו לאחר שלא מדעת הבעלים אינו רשאי ואפי' מכבד לקל וה"פ ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה כלומר אלא נתנה או שכרה לאחר הבעלים יכולים לעכב שלא ישנה מכבד לקל ואם אין הבעלים בעצמן הולכים עמה אסור לשוכר לשנות ולהשכירה או ליתנה לאחר מכבד לקל שאין השוכר רשאי להשכיר. כנ"ל לפרש דברים אלו ומיהו לפי מה שכתב רבינו ור"ל שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וכו' יש לתמוה מאי האי דמסיים בה שאין השוכר רשאי להשכיר דמה ענין זה לזה ועוד דא"כ כי שוכר בעצמו הולך עמה ובעלים הולכים עמה מאי הוי: כתב ה"ה בפ"ד מהל' שכירות בשם הרשב"א דהא דאמרינן השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה לאו למימרא שאם נזוקה שיהא חייב בתשלומיה דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה שהחמור עשוי הוא לרכוב עליו בין איש בין אשה שלכתחלה אין לו לעשות כן ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים מוסיף לו שכר כפי המנהג ע"כ ואיפשר שרבינו חלוק בזה כפי מה שיתבאר אצל דין השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחד משלשים וכו': כתב המרדכי לא תרכב עליה אשה פסק ריב"א בכ"ש אם הרכיב עובד כוכבים דגרע מאשה כי אינו חס על ממונו של ישראל והיכא דשינה השוכר אם נפחת הסוס והשוכר אומר איני יודע אם נפחת ישבע שאינו יודע ויפטר:

ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעכב עליו:

ואם אין מצוי לקנו' מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות וכו' הכל ברייתא וגמרא בפרק האומנים (שם) וכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שכירות כל אלו הדברים בשוכר סתם ובמקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל לפי המנהג:

השוכר חמור סתם להביא עליו משוי טוען עליו חצי כור חטים זה לא מצאתי מבואר בגמ' וגם הרמב"ם לא הזכירו ואיפשר שלמד כן מדתנן בפ' האומנין (פ.) גבי שוכר את החמור להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואע"ג דאיכא למימר דהתם במתנה עמו לתך חטים מיירי משמע לרבינו דאיכא למיגמר מינה דסתם משוי חמור לתך חטים דהיינו חצי כור וכך הם דברי רש"י שם כמו שאכתוב בסמוך ומה שאמר הוסיף עליו ג' קבין חייב שם במשנה:ומ"ש ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת פשוט הוא:

שיעור משא אדם ל' קבין שם ת"ר קב לכתף ופרש"י קב. הוי תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב דמוסיף בקלקולו מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני ל' קב שהן ה' סאין דתנן תוספת החמור ג' קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך ט"ו סאין אלמא תוספת א' מל' במשא הוא ומה שאמר וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא וכו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל והלכתא כוותיה ולאפוקי מדרבא וכו' ומסיים בה הרא"ש וכ"ש דאין הלכה כאביי וגם הרמב"ם סתם דבריו בפ"ד מה' שכירות כרב אשי: ומ"ש בשם הרמ"ה ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' דברי רבינו קצרים שלא הזכיר תחלת הענין שנחייב המוסיף בקלקולו כדי שיפול עליו לומר דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' כך הו"ל לכתוב שיעור משא אדם ל' קבין וחייב המוסיף בקלקולו ועל זה נכון לומר מסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקיט ליה דמשמע דחייב משכיר בנזקין תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור אפילו מפשיעה וא"ת שנזק אדם הן תימא הוא דהא לא מכחו אתי ליה נזקו אפילו הטעינו הוא עכ"ל: לשון הרמב"ם השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת מל' על הסכום שפסק עמו ומתה חייב וכו' בפ"ד מהלכות שכירות וכתב ה"ה הנראה בדברי רבינו שאע"פ שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף החלק מל' על המשקל ששכרה חייב והרמב"ן ז"ל חלוק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עליה חצי לתך חטים והביא עליה יותר שעורין או חטים עד כדי משוי כל חמור כיוצא בזה אף על פי שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך וכך אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמש מילין כיון שדרך כל חמור לילך י' מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אא"כ מתה ודאי מחמת המשאוי והביא ראיה לזה אלא שאינה מכרחת עכ"ל. ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ש"ט שהם כדברי הרמב"ם ז"ל וכיון ששניהם מסכימים לדעת אתת כוותייהו נקטינן ובשיטת תלמידי הרשב"א מצאתי דהיכא דאמר ליה משכיר שהוא השכירו לחצי לתך אם הוסיף על כך חייב דמוכחא מילתא שזה היה יודע שחמורו חלוש אבל אם אמר השוכר השכיר לי חמורך להביא עליו חצי לתך והשכירה לו סתם איפשר שאם הוסיף עד כדי משאו פטור עכ"ל ודברי טעם הם ודברי הרא"ש בתשובה מסכימים לזה וגם הרמב"ם יכולים להתפרש ע"פ דרך זה:

שכר החמור להביא עליה ט"ו סאין של חטין והביא עליה שעורים וכו' בפרק האומנים (שם) תנן השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח קשה למשוי ובגמרא אביי אמר קשה כמשוי תנן נפחא כי תקלא ואי מוסיף ג' קבין חייב רבא אמר קשה למשאוי תנן תקלא כי תקלא ונפחא הוי תוספת ופרש"י והביא עליה שעורים. שהם קלים מחטים: חייב בקילקוליה. אם הוסיף שלשה קבין ולא אמרינן הואיל והשעורים קלים יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטים מפני שהנפח קשה לבהמה כמשאוי וכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך חטים קשה לה תוספת. קשה כמשאוי כדפרישית אע"פ שאין משאו כבד כמשא החטים הרי נפחן כנפח החטים והנפח כמשאוי: ניפחא כתקלא. נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה: ואם הוסיף שלשה קבין. דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב: קשה למשאוי. אם השוה כובד השעורים לכובד החטים כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי הנפח זה תוספת לקלקל החמור: תיקלא כתיקלא. אינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטים דליהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל וליחייב בתוספת של ג' קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשה כמשאוי עכ"ל וידוע דהלכה כרבא: ראובן היה לו סוס ובא שמעון לביתו ולקחו לרכוב עליו לילך להציל חוב אחד שהוא נפסד אם לא ילך להצילו אמרה לו אשת שמעון אל תקחהו כי גם בעלי צריך לרכוב בעד חובו השיב אם יפסיד בעליך חובו אני אפרענו לו וגם שכר הסוס אתן ולקחו ונאנס הסוס בדרך אם חייב לשלם הסוס עיין בתרומת הדשן סימן שי"ו : כתוב בתשובת מיימוניות דספר משפטים סימן כ"ד על אחד ששכר סוס ועגלה מחבירו עד מקום פלוני רחוק שמנה ימים ונתן משכון על השכירות וכשהלך שני ימים נמלך לשוב כי שמע שהדרך מסוכן והשיב שהסוס והעבד והעגלה ברשות השוכר ו' ימים עדיין לעשות בה מה שירצה להשכירו בעיר ולהביא עצים מהיער ושאר מלאכות המצויות שם לעגלות :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר בהמה וכו' ברייתא וגמרא פרק האומנים ומ"ש והיא מעוברת ומניקה פי' אע"ג דאיכא תרתי שהיא מעוברת וגם היא מניקה דאיכא תלתא גופא דכיון דסתמא קאמר לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה וכיון דאיכא דמעוברת וגם מניקה יכול להרכיב אותה עליה וה"א בגמרא:

וכתב הרמ"ה וכו' ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה וכו' נראה דס"ל דהא דאמר בשוכר לרכוב עליה איש בסתם יכול להרכיב עליה כל איש אפילו הוא גדול מאד וכן בשוכר לרכוב עליה אשה סתמא יכול להרכיב עליה כל אשה שירצה וכו' היינו דוקא שהשוכר הולך עם הבהמה בדרך כי הוא נעשה שומר עליה לבעלים א"נ אם אין השוכר הולך אלא שהבעלים הולכין עמה אבל אם אין השוכר הולך וגם אין הבעלים הולכין בעצמן אפילו מכבד לקל נמי לא ישנה פי' אף אם השכירה להרכיב עליה אשה לא ירכיב עליה איש אף על גב דמשנה מכבד לקל א"נ משנה מאיש גדול לאיש קטן דהוי נמי מכבד לקל אפ"ה אסור משום דאין השוכר רשאי להשכיר וזה לא השכיר הבהמה אלא לו ומצי משכיר למימר את מהימנת לי אידך לא מהימן לי אע"ג דהשכיר לו להרכיב עליה אשה מ"מ לא עשה את האשה שומר על בהמתו כי אם אותו ואפילו איש אחר לא מהימן ליה והלכך צריך שילך השוכר עם הבהמה כשמרכיב עליה איש במקום אשה דההוא איש דמרכיב על הבהמה אינו נאמן לו אלא דמ"ש או שאין הבעלים הוא מגומגם דלאו דוקא או ממש קאמר אלא כלומר בין כך ובין כך לא ישנה שהרי אין איסור עליו לשנות אפילו מכבד לקל אלא בדאיכא תרתי דאין השוכר בעצמו הולך עמה וגם אין הבעלים בעצמן הולכים עמה. א"נ י"ל דהאי דנקט או משום דאתא לאורויי דיוקא דבהולך עמה השוכר או הבעלים יכול לשנות במשא שאינה כבדה ממה שהתנה. ומ"ש רבינו ור"ל וכו' קאי אמ"ש הרמ"ה תחלה אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת דמשמע אפילו אינה כבדה ממנה לא כדמוכח ממ"ש אא"כ שכרה האשה לעצמה וכו' עד בלבד שלא תהא כבדה ממנה אלמא דבאחר ששכרה ואמר לאשה זו דאינו רשאי לשנות אפי' אינה כבדה ממנה וקאמר רבינו דהרמ"ה רצונו לומר בזה דהטעם הוא לפי שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וכו' אפילו אינה כבד ממנו כדאמ' גבי ספינה זו ויין זה לקמן בסימן שי"א סעיף ב' ג' וכך כתב רבי' לשם ג"כ בשם הרמ"ה והלכך אף כאן בדאמר לאשה זו אינו יכול לשנות אפילו אינו כבדה ממנו אבל י"א דאפילו אמר לאשה זו יכול לשנותו אם אינה כבדה ממנו דהאי דאמר לאשה זו היינו כלומר זו וכיוצא בזו וכן דעת א"א הרא"ש וכ"כ רבינו בסימן שי"א סעיף ג' ולא דמי לספינה זו ויין סתם דמצאה קפידא לנוח ונחה ולפי זה עלו דברי הרמ"ה ודברי רבינו כהוגן והב"י השיא דבריהם לדעת אחרת ולא עלה בידו ומאי דפי' אמת ונכון כתב המרדכי פרק האומנין פסק ריב"א דכ"ש אם הרכיב עליו עכו"ם דגרע מאשה כי אינו חס על ממונו של ישראל והיכא דשינה השוכר מתנאו אם נפחת הסוס פושע הוא וחייב לשלם כל מה שדמי הסוס נפחתי' יותר מבתחילה אם ידוע שויו ע"פ עדים כשרים ואם אין ידוע וזה אומר בכה וזה אומר בכה ישבע הנתבע ויפטר ואם המשכיר אומר נפחת סוסי והשוכר אומר איני יודע אם נפחת אם לאו ישבע שאינו יודע ויפטר דמנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור אלא שצריך היסת עכ"ל. והב"י הביאו כאשר הוא בספרי הדפוס בטעות ונ"ל דלחכמי הצרפת בסי' הקודם ס"ו צריך לפרש כאן דהמשכיר טוען דנפחת הסוס שלא ישוב להתרפאות עוד להגיע לכחו הראשון:

ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון כו' ברייתא פרק האומנין ופי' בכל מלון ומלון היינו מלון דלילה דאי אפילו בחצי היום א"כ למה מניח החמר מזונו של כל היום וכן פי' רש"י ותוספות ע"ש ומשמע דאע"פ דהמזונות הם יותר ביוקר הרבה בדרך שהוא הולך וכן בעיר שהולכין לשם הוא ביוקר אפ"ה כל אחד מעכב על חבירו שלא להניח יותר משיעור שאמרו חכמים: השוכר חמור סתם וכו' משנה שם (דף פ) להביא עליה לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם מוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור אלמא מדתני ואם מוסיף על משאו וכו' שלתך של חטים הוא משאו של חמור וכן פי' רש"י במשנה שמשא החמור לתך חטין חצי כור וכן פי' עוד בגמרא בברייתא ומביאו ב"י ופשוט הוא ונתקשה בו ב"י ולא ידעתי למה הרי מפורש במשנה בלשון משאו שזהו שיעור משאו:

הוסיף עליו ג' קבין חייב פי' רש"י במשנה חייב בקלקולה עכ"ל. ונראה דחייב בניזקין אלו בין באדם בין בבהמה מדינא דגרמי דכיון דהוסיף במשא בידים הו"ל כאילו הזיקו בידים. ולא ידעתי מה היה קשה להרמב"ן כמ"ש וז"ל כסבור חולשא הוא דנקיט ליה משמע דחייב משכיר בניזקין תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו וכו' ומביאו ב"י וצ"ע:

שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי וכו' תמוה לי דמשמע דאביי ורב אשי לא פליגא אדרבא דמדינא ודאי דצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו אלא דהא פשיטא היא ולא היה צריך התנא להשמיענו ולהכי מוקי לה אביי דלענין דחייב המשכיר בקלקולו קאמר דבהוסיף קב לכתף חייב בקלקולו אבל פחות מקב פטור והא דקשה מכדי בר דעת הוא וכו' תריץ כשחבטו לאלתר אבל אי לא חבטו לאלתר פטור ורב אשי פליג דאפילו לא חבטו לאלתר נמי חייב אבל למיהב ליה אגרא יתירא פשיטא דיהיב ליה כדרבא וליכא מאן דפליג וא"כ קשה על מ"ש הרא"ש ולאפוקי מדרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא דמניין לו לפסוק כך ואף דברי הרמ"ה שכתב וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא איכא לפרש דה"ק הא דרבא דאוקמיה לאגרא יתירא דשמעינן מיניה מדלא אוקמיה כדרב אשי קסבר חולשא נקיט ליה אלמא דס"ל לרבא דאינו חייב בקלקולו אם לא חבטו לאלתר וכדקאמר רבא להדיא אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא נצרכה אלא לאגרא יתירא אלמא דלרבא לא אשכחן חיובא בדלא חבטו לאלתר אלא חיובא דאגרא יתירא וליתיה לדרבא בהא אלא אפילו בדלא חבטו לאלתר חייב בקלקולו דקסבר חולשא נקיט ליה כרב אשי אבל אגרא יתירא ודאי חייב כך נראה לפרש דברי הרמ"ה כפשטן. וכדי ליישב קושיא זו בדברי הרא"ש נראה לפרש דבריו בהפך ממה שמובן לכאורה וז"ל הרא"ש רב אשי אמר קסבר מחמת חולשא הוא והלכתא כוותיה ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ"ש דאין הלכה כאביי עכ"ל והאי וכ"ש ה"פ והלכתא כוותיה דרב אשי ולאפוקי מרבא משום דאביי ורבא הלכתא כבתראי וביום שמת רבא נולד רב אשי וכ"ש דאין הלכה כאביי כנגד רב אשי דהא לית הלכתא כאביי כנגד רבא וכ"ש דלית הלכתא כאביי כנגד רב אשי דכיון דהלכתא כותיה דרב אשי כנגד רבא כ"ש כנגד אביי ולפיכך הוא דאמר אביי דאינו חייב בקלקוליו אלא בחבטו לאלתר דמשמע דיוקא הא לא חבטו לאלתר פטור ליתא דאפילו לא חבטו לאלתר נמי חייב בקלקוליו וע"ד זה אמר ג"כ דלית הלכתא כרבא בהא דאמר לא נצרכה אלא לאגרא יתירא דמשמע דיוקא דוקא בהוסיף קב הא לא הוסיף קב לא בעי למיתב ליה אגרא יתירא דליתא אלא אפילו פחות מקב נמי בעי למיתב ליה אגרא יתירא לפי מה שהוסיף במשאו בין רב בין מעט וז"ש הרא"ש ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב וכו' הכי פירושו ולאפוקי מרבא דס"ל דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירה דהיינו כשהוסיף פחות מקב דליתא אלא צריך לשלם לפי מה שהוסיף במשאו וכך מבואר מלשון הרמב"ם בסמוך שפסק כך דאפילו הוסיף פחות מג' קבין נותן לו שכר התוספות ולפי זה לא אצטריך לן למימר דהרמב"ם לא ס"ל הא דהרמ"ה ודהרא"ש אי נמי לחלק בין אדם לבהמה. הכי נקיטינן דבין בהוסיף ג' קבין לחמור וקב לאדם בין פחות מכאן צריך להוסיף בשכרו לפי מה שהוסיף במשאו:

דרכי משה

(א) ומה שכתב דבדיעבד אינו חייב לא משמע כן בתשובת הרא"ש לקמן סימן ש"ט וכן בתשובת הריב"ש שאכתוב בסמוך:

(ב) ובנ"י פרק האומנין דף ק"ח ע"ב דוקא שהוסיף עליו ג' קבין על חצי כור שהוא משא חמור אבל אם שכרה להביא עליו רביעי כור והוסיף ג' קבין ומתה פטור ולא אמרי' דמחמת השינוי מתה ומיהו היכא דידוע שמתה מחמת השינוי חייב אפילו בכהאי גוונא עד כאן לשונו וכן כתב המ"מ פרק ד' מהלכות שכירות בשם הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב שם דחייב אם הוסיף על מה שהתנה עמו וכמ"ש רבינו בס"ס זו בשמו ולקמן בסי' ש"ט בתשובת הרא"ש משמע דבכל ענין חייב וע"ל:

(ג) ופסק אע"ג דשוכר שלא מדעת הוי גזלן כמו שואל שלא מדעת ואע"ג דסוס עומד לשכור מ"מ עכשיו שאמרה האשה שאל יטלנו הוי שוכר שלא מדעת מ"מ מאחר שנטלו להציל את שלו לא מקרי גזלן דתנאי ב"ד הוא כו' וע"ל סימן רס"ד מדין תנאי ב"ד וע"ל סי' שס"ג:

(ד) דומיא דנשלם לו המלאכה בחצי היום דנותן לו מלאכה אחרת כמו שיתבאר לקמן סי' של"ה ולא מקרי זה מלאכה כבידה מן הראשונה דניחא ליה דבהמתו בעירו ועושה מלאכה כבידה ממה שתלך למקום רחוק וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט שט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום ששכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצויין שם והכישה נחש חייב אפילו שהדרך קצר מהדרך שפסק עמו אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין דרך שהוליכה פטור:

ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה ומתה חייב אם שינה להוליכה בהר שמא בטורח העלייה נתייגעה אפילו לא מתה מיד עד שבאה למישור אנו תולין אותו בטורו העלייה ואילו הוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת ואם שינה להוליכה לבקעה שמא אם הוליכה בהר היה האויר שולט בה ולא היתה מתייגעת ואם שינה להוליכה לבקעה והוחלקה פטור שכל שכן אילו הוליכה בהר היתה מחלקת ואם הוחמה חייב שמפני שאין אויר בבקעה הוחמה ואם שינה מבקעה להר והוחלקה חייב ואם הוחמה פטור שכל שכן שהיתה מתחממת בבקעה לפי שאין האויר שולט בה ואם מחמת טורח העלייה הוחמה חייב:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השכיר לשמעון בהמתו לילך מאלשך לטוליטולא ולהחזירה לו למחרת והחזירה בו ביום וקבל ראובן לזקנים מה שעשה לו שמעון ואמרו לו לקבלה ולהשתדל ברפואתה וקבלה ומתה לסוף שמונה ימים ושמעון אומר לא נתקלקלה מחמתו אולי המיתה בסממנין ובמאכל ובמשתה. תשובה אחרי שראובן השכירה לשמעון שתלך ביום א' ותחזור לשני ושמעון החזירה בו ביום [והוליכה] מהלך ב' ימים ביום אחד הרי שינה שמעון והוי כמו השוכר החמור להוליכה בבקעה והוליכה בהר ומחמת שנתייגעה נכנס בה חלשות וחולי ומתה לסוף ח' ימים וראובן שקבלה במאמר הזקנים הוי כמו ש"ח של שמעון וישבע שלא פשע בה במאכל ובמשתה ובמלאכה.

הוסיף השואל לשאול תבאר לי תשובתך כי לא ביארת לי כל הצורך כתבת ששמעון פשע שהוליכה מהלך ב' ימים ביום אחד מה אתה קורא מהלך ב' ימים כי הדבר [ידוע] שמאלשך לטוליטולא רוב הבהמות יכולות לחזור ביומן והותר ואם הוליכה פרסה או חצי פרסה או רביע יותר ממה שהתנה יתחייב בזה משום שינוי יראה דבתוספת כי האי לא היה לה למות וא"כ מה גבול יש לה אם הבהמה יכולה לחזור בו ביום כך ששה פרסאות כמו פסיעה אחת וא"כ באר לי. ועד אימתי חייב לשלם אם תמות אפילו לסוף חצי שנה. וכתבת שישבע שלא פשע במאכל ובמשתה ובמלאכה וכי צריך שתעמוד בחצרו מאז ועד עתה ואם רכב עליה פעם אחת שמא קלקלה ואף אם במאכל אפשר שהאכילה פעם אחת יותר מדאי ולא ידע וקלקלה.

תשובה דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים ה"ז שינוי כי זה היה מכיר בהמתו שאינה יכולה לסבול טורח חרישות הר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמההר מתה וכן בנדון זה אף על פי שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כל כך כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע והמשכיר אמר מיד שלא היה רוצה לקבלה כי מכיר היה בבהמתו שתחלש ובזה היה הדין עמו כי כיון שפשע השוכר עליו היה מוטל ליטפל בה עד שתתחזק אלא שקבלה במאמר הזקנים ונעשה ש"ח של השוכר וכיון שמתה לסוף ח' ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה ואם היתה חיה יותר צריך להראות בהמתו בכל יום לעדים והם יראו שמתנוונה והולכת וזה שברשותו לקחה ישבע שלא פשע בה במאכל והאכילה כדרך שהיה רגיל להאכיל תחילה ועל הרכיבה מאחר שקבלה במאמר הזקנים בחזקת חולי ואמרו להשתדל בה לראות אם תתרפא לא היה לו לרכוב עליה כלל ואם רכב עליה כדי להשקותה אין זו פשיעה אבל לרכוב עליה לצרכו הוי פשיעה כי לא היה לו לרכוב עליה לצרכו כיון שקבלה בחזקת שהיתה חולה:

השוכר את הפרה לחרוש בה בהר וחרש בה בבקעה ונשבר היתד של המחרישה פטור השוכר ודין בעל הפרה עם הנערים החורשים בה והן משלמין ומי בהם משלם זה שאוחז ביתד להעמיקו בארץ והמנהיג את הפרה פטור ואם היא שדה מלאה אבנים בין שניהם משלמין כל אחד החצי וכן הדין אם לא שינה ואם שינה מבקעה להר ונשבר היתד השוכר חייב וכתב הרמב"ם שדין השוכר עם הנערים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהם פטורים דמסתמא המשכיר שכר הנערים ללכת עם פרתו לעשות מלאכת השוכר ויכולין הנערים לומר לו אילו חרשת בבקעה כאשר התנית עמי לא נשבר ואנחנו לא קבלנו עלינו שמירת היתד אלא שלא ישבר היתד בבקעה ומכל מקום אין עוברין על דעת המשכיר ויזידו שכרם לענין שאם אין לו לשוכר לשלם שיפסידו שכר פעולתם שיאמרו למשכיר היינו סבורים שלא תקפיד כיון שאמרת לנו לילך עם השוכר לעשות מלאכתו מסתמא היה דעתך שנעשה ככל אשר יצונו:

שכרה לדוש בתבואה ודשה בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור דכל שכן אילו דש בקטנית שהוחלקה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום שכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצוים שם והכישה נחש חייב וכו':

ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה ומתה חייב אם שינה להוליכה בהר וכו' בפרק האומנים (עח:) תנן השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו י' מילין וזו י' מילין ומתה חייב השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור ואם הוחמה חייב להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב ואם הוחמה פטור ואם מחמת המעלה חייב ובגמרא מ"ש רישא דלא קא מפליג ומ"ש סיפא דקא מפליג אמרי דבי רבי ינאי רישא שמתה מחמת אויר דאמרינן אוירא דהר קטלה ואמרינן אוירא דבקעה קטלא ר"י בר חנינא אמר כגון שמתה מחמת אובצנא רבה אמר כגון שהכישה נחש וכתב הרא"ש ז"ל אמרי דבי רבי ינאי רישא דמתה מחמת אויר וכגון שהיה האויר קשה ומשונה באותו היום והוא שינה תלינן אם היה מוליכה למקום שהשכירה לא היה האויר כ"כ קשה שם והא דנקט הר ובקעה לפי שרגיל אוירן להשתנות זה מזה והו"ל כמפרש שמתה מחמת אויר וה"ה נמי הר והר בקעה ובקעה אם האויר משונה וקשה שם בו ביום ודוקא שהיה האויר משונה בו ביום דאם לא היה האויר משונה שם בו ביום לא היה תלינן מספיקא לומר שאם היה מוליכה במקום שפסק לא הית' מתה כדי להוציא ממון ר"י בר חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא שנתייגעה מחמת מלאכה אם שינה מהר לבקעה שמא בהר היה הרוח שולט בה ולא היתה מתייגעת כ"כ ואם שינה מבקעה להר שמא בהר היה לה טורח יותר רבה אמר שהכישה נחש וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויים נחשים יותר מבמקום שהו"ל להוליכה והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוים לענין נחשים כדפרישית גבי אויר עכ"ל ונתבארו דברי רבינו והרמב"ם בפ"ד מהלכות שכירות לא כתב אלא סיפא דמתניתין והשמיט הרישא וכתב הרב המגיד שטעמו משום דבגמרא אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הא מני רבי מאיר הוא דאמר כל המעביר על דעתו של ב"ה נקרא גזלן וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא קיי"ל כר"מ בהא והרמב"ם סמך לו על אוקימתא דר' יוחנן דאוקי רישא כר' מאיר ולא קיי"ל כוותיה ואיפשר שרבי יוחנן חולק על האוקימתות האחרות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו נכרת פטור דאי לא לא הוה מוקי לה דלא כהלכתא עכ"ל וכתב עוד ה"ה ויש מי שפסק כאותן אוקימתות ולפי זה אם שינה ממה שאמר ב"ה והכישה נחש או מתה מחמת אויר חייב אבל מתה כדרכה וכ"ש אם הוחמה בהר או הוחלקה בבקעה פטור שאע"פ ששינה אינו חייב באונסים עכ"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השכיר לשמעון בהמתו לילך מאלשך לטוליטולא ולהחזירה לו למחרת וכו' הוסיף השואל לשאול תבאר לי תשובתך כי לא ביארת לי כל הצורך וכו'. בכלל צ"ב: ומה שאמר הרא"ש וכן בנדון זה אע"פ שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כ"כ כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע וכו' כבר נתבאר בסימן ש"ח שכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ואע"כ כאין כן דעת הרמב"ן כמבואר שם מאחר שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

השוכר את הפרה לחרוש בה בהר וחרש בה בבקעה ונשבר היתד של המחרישה פטור השוכר משנה בפרק האומנים (פ.):ומ"ש ודין בעל הפרה עם הנערים החורשין בה והן משלמין ומי מהם משלם זה שאוחז ביתד להעמיקו בארץ וכו' שם במשנה השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב ובגמרא היכא דלא שני בה מאן משלם אמר רב פפא דנקיט פרשא משלם רב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם ואי דוכתא דמחזקא גונדרי תרווייהו משלמי. ופירש"י השוכר את הפרה לחרוש וכו'. וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכים עם בהמתו וזה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל והוא קנקן דמתניתין: חייב. שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם: והיכא דלא שני. ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז יתד שכירים היו איזה מהם פושע בשבירת הקנקן: דנקט פרשא. מרדע הוא משלם שלא כיון את הפרה יפה וע"י שעיוות השורה של מענה נשבר הקנקן: דנקט מנא. קנקן משלם שהעמיק יותר מדאי בארץ: והילכתא דנקיט מנא משלם. שאילו לא העמיקו יותר לא היה נשבר בעיוות השורה: ואי דמחזקא בגונדרי. שהיה ידוע להם בהר שמעלה אבנים וצונמא וטרשין: תרווייהו משלמי. שהיה להם להזהר מאד ובדבר מועע שעיוות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק עכ"ל: ומה שכתב בשם הרמב"ם שדין השוכר עם הנערים בפ"ד מהלכות שכירות וכתב ה"ה שהטעם הוא מפני שהאומנים אפילו כשחרשו בהר חייבים שהרי מבואר בגמרא דכל זמן שהשוכר לא שינה מדעת בעל הפרה האומנים משלמין לבעל הפרה אע"פ ששכר לחרוש בהר וממילא ג"כ שאע"פ ששינה השוכר דינו עם האומנים והן משלמין לו:ומ"ש בשם הרא"ש שהם פטורים וכו' אהא דקאמר בגמרא והיכא דלא שני מאן משלם כתב וז"ל אבל היכא דשני לא מיבעיא ליה מאן משלם משום דתרווייהו פטירי דמיירי שהמשכיר שכר פועלים ללכת עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ואמרי ליה פועלים אילו חרשת בבקעה כאשר אמר המשכיר לא נשבר הקנקן ושמירת הקנקן כלא ישבר בבקעה קבלנו עלינו ולא בהר ומכל מקום שכרם לא יפסידו מפני שעברו על דעת המשכיר וחרשו בהר ואם אין לו לשוכר לשלם אל יעכב שכר הפועלים כי היו סבורים שלא יקפיד המשכיר ומאחר שמסרה ליד השוכר לעשות מלאכתו כל מה שיצוה השוכר עליהם לעשות עכ"ל.

שכרה לדוש בתבואה ודשה בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור וכו' משנה בפ' האומנים (שם):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר בהמה וכו' משנה פ' האומנין השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו י' מילין וזו י' מילין ומתה חייב ובגמרא מוקים לה דבי רבי ינאי דמתה מחמת אויר ופי' רש"י דיכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר דלא היתה למודה ליגדל באויר הר וקשה לה או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה עכ"ל. והתוס' לא ניחא להו לפרש דבטענה זו שאינה מבוררת יוציאו ממון מיד המוחזק ולפיכך פירשו שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין רגילות להשתנות האויר אלא מהרים לבקעה אבל מהר להר ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות עכ"ל כלומר ואה"נ דאם היה שנוי אויר בהר זה ולא בהרים אחרים וכן בבקעה וכו' והוא שינה מהר להר אי נמי מבקעה לבקעה נמי חייב וע"פ דברי התוס' כתב רבינו בסתם ולא הזכיר הר ובקעה אלא כתב אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום וכו' וכ"כ הרא"ש: ומ"ש או שהנחשים מצויין שם והכישה יחש הכי מוקים לה רבה התם להך מתניתין כגון שהכישה נחש ופי' התוס' והרא"ש דהיינו שהנחשים מצויין שם יותר מבמקום שהו"ל להוליכה וכמו שהוא הפי' גבי אויר: ומ"ש אפילו שהדרך קצר כו' כך פי' התוספות והרא"ש דאע"ג דמתני' תני זו י' מילין וזו י' מילין לאו דוקא אלא אפילו היה הדרך קצר דכיון דחייב מחמת שינוי המקום אין חלוק אלא דתנא דמתניתין לא חש להאריך וע"ש אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין בדרך שהוליכה פטור פירוש פטור לעולם אפי' שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ולא מצי טעין אוירא דהר קטלא א"נ אוירא דבקעה קטלה לפי שלא היתה למודה בהך אויר וכמו שהוא לפרש"י דליתא:

ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה וכו' הכי מוקי לה ר"י בר חנינא להך מתני' כגון שמתה מחמת אובצנא פי' עייפות ויגיעה מחמת משאה ודברי רבינו כפרש"י ותוספות והרא"ש: ואם שינה להוליכה לבקעה וכו' משנה שם והתוס' הקשה אהך דקתני אם הוחמה בהר פטור דמנא ידעינן דשלא מחמת המעלה הוחמה וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה שעלתה בלא טורח והלכה אח"כ הרבה ולא היתה מזיעה ובתר הכי הוחמה ואם כן שלא מחמת מעלה היה ופטור עכ"ל. עוד הקשו אהך דקתני אם הוחמה בהר פטור הלא תחלתו בפשיעה היה לענין הוחלקה וי"ל דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בה האונס וכו' אבל הכא כי הוחמה בהר כ"ש דאם לא שינה והיה הולך בבקעה דהוה הוחמה ע"ל בסי' רצ"א ס"ז וס"י:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו' בכלל צ"ב סי' ב'. ונראה דחשובה זו היא אף לדעת התוס' שהסכים עמהם הרא"ש בפסקיו הלא תלינן דמחמת אוירא דהר מתה אי נמי מחמת אוירא דבקעה אא"כ בידוע שהיה באותו יום אויר משונה בהרים וכו' הא לאו הכי לא מצי טעין דהיה מכיר בבהמתו שלא היתה למודה ליגדל באויר הר ולכן לא השכירה אלא להוליכה לבקעה ואפ"ה לא קשיא אהא דכאן פסק הרא"ש דיכול לומר דהיה מכיר בבהמתו שלא היתה יכולה לחזור ביום אחד אע"פ ששאר בהמות יכולים לחזור דלא דמי דודאי בטענה דלמודה באויר דהר ולא באויר דבקעה דלא שכיחא דתמות הבהמה מחמת דלא למודה באויר דהר או באויר דבקעה לא מפקינן ממונא בטענה זו שאינה מבוררת אבל טענה זו דהייתי מכיר כח בהמתי שאין לה כח לטירחא זו לילך ולשוב ביום אחד לטולטילא היא טענה מבוררת והו"ל כמו שמתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים דהוי נמי טענה מבוררת וכן היכא שהאויר משונה בהרים מחמת שלג ומטר ולא בבקעה דהוי טענה מבוררת דמפקינן ממונא ע"פ טענה זו. וה"נ דכוותה:

השוכר את הפרה וכו' משנה שם ורבותא אשמועינן דאע"פ דשינה השוכר מהר לבקעה מ"מ פטור משום דבהר כ"ש שהיה נשבר שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם ודינו כאילו לא שינה. ומ"ש ואם היא שדה מלאה אבנים וכו' צריך לומר דהשתא מיירי בשינה מהר לבקעה אע"פ שהבקעה מלאה אבנים אפ"ה בהר היה קשה יותר לחרוש מפני שהסלעים שם דאל"כ למה פטור השוכר והא דכתב בין שניהם משלמין כל אחד החצי פירש"י וז"ל שהו"ל ליזהר מאוד ובדבר מועט שעיות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק עכ"ל והתוספות הקשו על פירושו וז"ל ואין נראה דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דהמע"ה ואי הוה ספק היו שניהם פטורים אלא צ"ל דהכא שניהם פשעו כיון דמוחזקת באבנים הוא נשבר מאוד בקל והיה לכ"א ליתן לב על חבירו כמו על עצמו להזהירו ואחר שלא הזהירו גם הוא פשע עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ולפ"ז היה נראה דאם אחד היה תמיד מזהיר את חבירו ונזהר במלאכתו והשני לא היה מזהיר השני חייב אבל רבינו כתב סתם ונראה דס"ל דלענין דינא אין חילוק בין הפירושים ובכל ענין שניהם משלמין: ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהם פטורים וכו' כ"כ התוספות דהכי מוכח מדקא בעי תלמודא היכא דלא שינה בה דהשוכר פטור מאן משלם למשכיר המנהיג את הפרה משלם או האוחז את היתד מכלל דהיכא דשינה מבקעה להר דהשוכר חייב פשיטא הוא דהמנהיג והאוחז היתד שניהם פטורים מלשלם לשוכר אבל להרמב"ם שדין השוכר עם הנערים צריך ליישב ולומר דס"ל להרמב"ם דתלמודא ארישא קאי היכא דשכרו לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר היתד דהשוכר פטור דקרי ליה תלמודא דלא שינה כיון דשינוי זה אין קרוי שינוי וה"ה דבסיפא היכא דשינה מבקעה להר נמי קמיבעיא ליה מאן משלם לשוכר ולכן כתב הרב שדין השוכר עם הנערים:

דרכי משה

(א) וכתב נ"י פרק האומנין דף ק"ז ע"א דוקא שנתייגעה ומתה אבל מתה כדרכה פטור אפילו למאן דאמר תחילתה בפשיעה וסופו באונס חייב ואין חילוק בזו בין ש"ח לש"ש:

(ב) וע"ל סימן ש"מ נתבאר דין זה ובתשובת הרא"ש כלל צ"ב סימן א' ראובן שכר בהמה לרכוב ולהניח עליה משאו ונעשה פיסח על הדרך ולא חש ראובן ואעפ"כ הוליכו עמו והניח עליו משאו עד שנתקלקל תשובה דהוי פשיעה דהיה לו להניח החמור ביד איש מהימן ואם לא היה לו מקום להניח מ"מ לא היה לו להניח עליו משאו אלא היה לו לשכור חמור אחר להניח עליו משא ולהניחן זה ריקן אבל אם לא מצא אחר לשכור וגם לא היה מקום להניח זה החמור וראובן היה נחוץ לדרכו שלא היה יכול לישאר עם החמור פטור וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט שי (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שי (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השוכר את החמור ונסתמא או התליעו רגליו או חולי אחר כיוצא בזה שראוי עדיין למלאכה אלא שניתוסף בו טורח לשוכר לישרו לילך בדרך אם שכרו למשאוי אפי' אמר לו חמור סתם יאמר לו הרי חמור לפניך כיון שראוי עוד למלאכה וצריך ליתן לו כל שכרו.

שכרו לרכיבה או לשאת עליו כלי זכוכית וכיוצא בזה שישכרם אם יפול החמור אם שכר לו חמור סתם חייב ליתן לו חמור אחר אמר לו חמור זה א"צ ליתן לו אחר ומיהו נראה אם יש בדמי זה לשכור אחר ימכרנו וישכור אחר שחמור זה נשתעבד לו ואם נלקח החמור לעבודת המלך אם בדרך הליכתו ניטל א"צ ליתן לו חמור אחר אפילו באנגריא שאינה חוזרת פי' שאין מחזירין מעצמן אם לא שילכו אחריהם ואם לאו צריך ליתן לו חמור אחר וכגון שאמר לו חמור סתם אבל אם אמר לו חמור זה אע"פ שאינו בדרך הליכתו א"צ ליתן לו חמור אחר ודרך הליכתו פי' רש"י שיש לו לילך באותו דרך שילכו אנשי המלך הילכך כיון שיש לו לילך באותו דרך אע"פ שאין דרכן להחזיר הבהמה עד שיחזרו אחריהן אומר לו לך עמהם עד שימצאו בהמה אחרת ויחזירו לך זאת כי כן דרכם ורבי' חננאל פי' דרך הליכתו שפגעו בו דרך הליכתו ואם לא שפגעו בו לא היו מחפשין אחריו ליטלו הילכך יאמר לו מזלך גרם אבל אם חפשו אחריו עד שמצאו ולקחו חייב ליתן לו אחר:

מת החמור או נשבר שאינו ראוי עוד למלאכה בין שכרו לרכיבה בין למשאוי אם א"ל חמור סתם חייב להעמיד לו אחר ופי' הראב"ד דוקא שהקנה לו בקנין דאי לאו הכי במה נתחייב לו אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת לא שייך מי שפרע וא"א הרא"ש ז"ל כתב דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשביר להעמיד לו חמור עד אותו המקום אמר לו חמור זה אני משכיר לך ומת אם יש בדמי הנבלה ליקח אחר יקח ואם אין בדמיה ליקח ישכור אף על פי שמכלה הקרן ואם אין בדמיה גם לשכור אינו חייב ליתן לו חמור אחר אלא יתן לו שכרו הראוי לו עד כאן ויש לו עליו תרעומת והרמב"ם חילק בחמור זה בין שכרו למשא ובין שכרו לרכיבה דדוקא לרכיבה ימכור הנבלה וישכור אחר אבל למשא כיון דא"ל חמור זה אינו חייב ליתן לו אחר אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו ואיני מבין מה חילוק בין שכרו למשא או לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד והא דאמרינן שנותן לו שכרו על שהוליכו לכאן דוקא כשמוצא לשכור במקום שמת זה או אפילו אינו מוצא לשכור אבל יכול למכור סחורתו במעט ריוח לכך צריך ליתן לו שכרו עד כאן אע"פ שאילו לא מת והיה מולך סחורתו למקום שירצה לילך היה מוכרו יותר ביוקר אין זה אלא תרעומת אבל אם אינו מוצא לשכור חמור אחר וגם אינו יכול למכור סחורתו כאן בשום ריוח אינו נותן לו כלום משכרו ונראה שכל היכא שחייב להעמיד לו חמור אחר כגון דאמר ליה חמור סתם או חמור זה ויש בדמיו לשכור אם מת בחצי הדרך ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול צריך המשכיר לשכור לו ואינו יכול לומר לו אחזיר לך מעותיך וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יוכל לומר אשכור לעצמי ואתן לך שכר חצי הדרך שהלכתי עמך ומדברי רש"י יראה שיוכל המשכיר לומר אחזיר לך שכרך ולא נהירא דכל זמן שיש בדמיה לשכור כאילו היא עדיין קיימת ואין אחד מהם יכול לחזור בו בד"א שיש בדמיה לשכור אבל אם אמר לו חמור זה ואין הגבלה שוה כלום נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך אפילו אם אינו מוצא לשכור בכאן אלא ביוקר שאינו יכול לשכור בחצי הנשאר ואינו יכול לעכב משכר החצי שהלך כדי שיהיה לו חמור לפי מה ששכר תחילה שלא שעבד לו מנכסיו כלום אלא זה החמור אבל לא שיתן לו מביתו כלום לפיכך כיון שמת ואינו שוה כלום אין לזה על זה כלום אלא שצריך לשלם חצי הדרך שהביאו ואם הנבלה שוה קצת [יותר] משכר חצי הדרך הנשאר ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר אינו יכול לומר קח שכירותך והעמד לי חמור או אקר אני הנבלה שזה החמור נשתעבד לי ואשלים עליה מחצי השכר שעדיין בידי לשכור לי מור שלא נשתעבד לו אלא עד כדי דמי הנבלה ולהוסיף עליה עד כדי חצי השכירות כפי מה שהיה בשעה ששכרה אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבלה שוה כל כך:

ששאלת ראובן השכיר בהמתו לשמעון לב' ימים לילך ולחזור ובחזרתו ביום ב' גדל הנהר ממי גשמים עד שהוצרך לעכב יום א' אם צריך ליתן לו שכירות אותו יום ואת"ל שהוא פטור אם המשכיר חייב ליתן מזונות של אותו יום. תשובה אם שכרה לימים פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום כי כן היה התנאי בכל יום שיעכבנה שיתן לו שכרו ואם שכרו למקום פלוני ולחזור אם ששכרה לשני ימים והזכיר המקום שרוצה לילך שם וידוע שהוא מהלך שני ימים ועכבו הנהר אי לא היה רגיל להתגדל פסידא דבעל בהמה ואי היה רגיל להתגדל והשוכר מכיר ענין הנהר ולא המשכיר פסידא דשוכר ואם שניהם ידעו פסידא דבעל בהמה ומזונות הבהמה והשכירות דין אחד להם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר את החמור ונסתמא או התליעו רגליו או חולי אחר כיוצא בזה שראוי עדיין למלאכה וכו' אם שכרו למשאוי אפילו אמר ליה למשאוי סתם יאמר לו הרי חמור לפניך וכו' שכרו לרכיבה או לשאת עליו כלי זכוכית וכו' אם שכר לו חמור סתם חייב ליתן לו חמור אחר אמר ליה חמור זה אין צריך ליתן לו חמור אחר ומיהו נראה אם יש בדמי זה לשכור אחר ימכרנו וישכור אחר כו' בפרק האומנים (עח.) תנן השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך וגמרא מאי והבריקה הכא תרגימו נהוריתא רבה אמר אבזקת. ופרש"י נהוריתא. מולי"א בלעז היוצאה בשחור העין: אבזקת. התולעים התליעו רגליה: אומר לו. משכיר לשוכר: הרי שלך לפניך. טלנה כמו שהיא סמויה ותלך שאף מזלך גורם כמו מזלי וטרח ואשר אותה בדרכים. וכתב הרא"ש גבי הבריקה וראויה קצת למלאכה ומשמע מדבריו שם דאפילו באומר לו חמור סתם קתני מתניתין דאומר לו הרי שלך לפניך ובגמרא רמי ברייתא דקתני השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה אומר לו הרי שלך לפניך אאידך דתניא השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטתה חייב להעמיד לו חמור אמר רבה בר רב הונא לרכוב עליה שאני אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי ופרש"י לרכוב שאני. שמא תפול תחתיו בגשר או שתשליכני באחת הפחתים: ומה שחילק רבינו בזה בין אמר לו חמור סתם לאמר לו חמור זה יתבאר בסמוך אצל מת החמור או נשבר וטעמו משום דכל ששכרו לרכיבה או לכלי זכוכית כך לי נסתמא או התליעו רגליה כמו מת או נשבר: ומה שכתב ואם נלקח החמור לעבודת המלך אם בדרך הליכתו ניטל אין צריך ליתן לו חמור אחר וכו' ואם לאו צריך ליתן לו חמור אחר אמתניתין שכתבתי בסמוך דנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך אמרינן בגמרא אמר רב לא שנו אלא באנגריא חוזרת אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך אם שלא בדרך הליכתה ניטלה להעמיד לו חמור. וידוע דהלכה כשמואל בדיני. ופירש רש"י נעשית אנגריא. ניטלה לעבודת המלך: אומר לו. משכיר לשוכר הרי שלך לפניך המתן עד שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו: אם בדרך הליכתה ניטלה. שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך: אומר לך הרי שלך לפניך: שכן דרך אנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליה אחריה וכל חמור שפוגע בו ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו והשני חוזר אחר חמורו עד שפוגע באחר הילכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור חמור ולך אחריו עד שיפגע בחמור אחר. והתוס' כתבו שנראה כפר"ח דמפרש אם דרך הליכה שהאנגריא אין מחפשין בבתים אלא כשפוגעין בדרך והיינו דרך הליכתה אומר לו הרי שלך לפניך דמצי א"ל מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת ואפילו אינה חוזרת דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזל דידיה גרם ואם שלא בדרך הליכתה ניטלת דהיינו שמחפשים גם בבתים שאז לא מזלו של שוכר גרם חייב להעמיד לו חמור אחר לעשות מלאכתו לאלתר דאפילו מחזרת האנגריא את החמור לכאן בעוד שתועיל חזרתה לשוכר אין לו לשוכר להתעכב ממלאכתו ולא דמי להבריקה או נשתטתה עד כאן וכתב הרמב"ן שמצא בירושלמי כדברי שניהם דאיכא מאן דמפרש כפרש"י ואיכא מאן דמפרש כפר"ח. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות השוכר אתהבהמה וחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור אם נלקחה דרך הליכה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם בד"א ששכרה לשאת עליה משאוי שאיפשר להשליכו בלא הקפדה אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל שמפרש דאנגריא שאינה חוזרת היינו שאין מחזירין אותה כלל וזה לשון הרמב"ן פירוש אנגריא חוזרת כדברי הירושלמי דגרסינן התם אית תנייא תני אנגריא כמתה ואית תנייא אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מאן דמר כמתה באותו שהוא יכול לפשר ומאן דמר אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך באותו שאינו יכול לפשר וכתב עוד שמדברי רש"י נראה שאינו מפרש אנגריא שאינה חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לב' וג' ימים עד שיפגע בחמור אחר. ועל מה שכתב הרמב"ם וחייב ליתן לו שכרו משלם כתב ה"ה זהו שלא כדברי הר"א והרשב"א ז"ל שהסכים לדבריו שהר"א כתב נ"ל דלענין תבואת (המשכיר) [השוכר] על (השוכר) [המשכיר] בלבד קאמר שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם אינו יכול לתבעו שיעמיד לו חמור אחר אבל לענין השכר נ"ל שלא יטול אותו מפני שא"י להשתמש בו כראוי ועוד לשמואל אנגריא שאינה חוזרת שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה ע"כ ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ודעת רבינו בחלתה או נשתטית שכיון שיכול להשתמש בה ע"י הדחק נותן לו שכרו וכן באנגריא שאינה חוזרת אחר שבדרך הליכתה ניטלה אומר לו משכיר לשוכר מזלך גרם עכ"ל וכתב הרב המגיד בפ' הנזכר שמהתוספתא שכתב הרי"ף יש ללמוד שנותן לו שכרו משלם כדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי הרא"ש שגם הוא הביא התוספתא ההיא. ועל מה שאמר הרמב"ם בד"א ששכרה לשאת עליה משאוי וכו' אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכו' כתב ה"ה בהשגות א"א אנשתטית קאי ע"כ כלומר דבתלתה או באנגריא אין חילוק בין רכיבה למשאוי וכן נראה כדבריו בגמרא שלא הזכירו חילוק זה אלא בנשתטית אבל מהתוספתא הנמצאת בהלכות למדנו שאפילו בהבריקה שזהו חלתה אם שכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור וכן עיקר שאף בחלתה יש לחוש שמא תפול ותזיקנו אבל בדין האנגריא נראה שזה דבר שוה ברכיבה ובמשאוי וזהו שלא נזכר בתוספתא דין האנגריא בבהמה ואף על פי שבקצת נוסחי ההלכות היא כך היא עיקר שבאנגריא רכיבה ומשאוי שוים עכ"ל. ועל מה שאמר הרמב"ם ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר מה שהלך בה כתב ה"ה זהו פירוש רבינו למה שאמרו בברייתא חייב להעמיד לו חמור שאם רצה כל שכרו חייב להעמיד לו חמור אבל אם אינו רוצה כל שכרו לא וכל זה כפי שיטתו שלמעלה שפירש שכששכרה למשא נותן כל שכרו משלם וברכיבה אינו כך אבל לפי המפרשים האחרים ודאי שכששכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור ממש על הצדדין שיתבארו למטה בחילוק אם אמר חמור זה לחמור סתם כמו שיתבאר עכ"ל:

ומה שאמר מת החמור או נשבר וכו' שם במשנה מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור ובגמרא (עט.) אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדדך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת היכי דמי אי דשכיח לאגורי תרעומת מאי עבידתיה אי דלא שכיח לאגורי אגר איבעי למיהב ליה לעולם דלא שכיח לאגורי ומשום דאמר ליה אילו בעית למיתי [עד הכא] לאו אנרא בעית למיהב היכי דמי אי דאמר ליה חמור סתם ונגר ליה חמור אחר אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לא צריכא בשאין בדמיה ליקח אם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא דאיתמר השוכר את החמור לרכוב עליה ומת בחצי הדרך א"ר אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור לא ישכור ושמואל אמר לשכור ישכור במאי קא מיפלגי רב סבר לא מכלינן קרנא ושמואל סבר מכלינן קרנא וידוע דהלכה כשמואל בדיני:ומ"ש ופי' הראב"ד דוקא שהקנה לו בקנין וכו' וכיון שמת לא שייך מי שפרע כלומר דליכא מי שפרע אלא במי שמבטל המקח ברצונו אבל מי שהוא אנוס כגון זה שמת חמורו לא שייך מי שפרע:ומ"ש בשם הרא"ש דבמשיכת חמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור עד אותו המקום מבואר שם בדבריו בפסקים. וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שכירות מתה הבהמה או נשברה בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב אם אמר ליה חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר מ"מ ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת [או שוכר בהמה אחרת] אם אין בדמיה ליקח עד שיגיע למקום שפסק בו וכתב ה"ה פי' רבינו המשנה שאמרה מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר שהיא בין ברכיבה בין במשא בשוכר חמור סתם ופירש הוא ז"ל חייב להעמיד לו חמור ואם לא העמיד הרי נבלת חמור זה שמסר לו ועורו משועבדין לזה אבל אם אינן מספיקין הנבלה והעור אין מכריחין אח המשכיר לשכור לו מנכסיו דבמה נתחייב לו זה עולה מכלל דבריו ז"ל וכמה סברות נאמרו בזה הר"א ז"ל פירש חייב להעמיד לו חמור מנכסיו ופירשה בשקנו מידו ויש מי שפירש חייב להעמיד לו חמור אם רוצה שכר וקא משמע לן שאם אינו מעמיד חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל אפי' ממה שעשה והרשב"א ז"ל פי' חייב להעמיד לו מנכסיו ובלא קנין וכתב אע"פ שאילו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע אחר שמסר לו חמור אחר כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה ואלא מיהו כיון דא"ל חמור סתם ומסר לו זה הרי זה כאילו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד חמור אחר וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות כל נכסיו עד כאן ועוד האריך וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וכן נראה דעת ההלכות עכ"ל וסברא זו של הרשב"א מבואר שהיא כסברת הרא"ש ז"ל ועכ"ז כיון דאפוקי ממונא הוא נראה לי דלענין מעשה נקטינן כהרמב"ם ז"ל ועוד דהר"ח ז"ל נמי כוותיה סבר ליה היכא דלא קנו מידו וגם סברת יש מי שפי' שכתב ה"ה והיא סברת הרמב"ן חולק על סברת הרשב"א והרא"ש ז"ל :ומ"ש אמר ליה חמור זה אני משכיר לך ומת אם יש בדמי הנבלה ליקח אחר יקח כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש ואם אין בדמיה ליקח ישכיר אף על פי שמכלה הקרן כבר נתבאר דפלוגתא דרב ושמואל היא והלכתא כשמואל דאמר הכי:ומ"ש ואם אין בדמיה גם לשכור חינו חייב ליתן לו חמור אחר הכי משמע מדברי שמואל דאמר לשכור ישכור טעמא משום דיש בדמיו לשכור הא אין בדמיו לשכור כיון דחמור זה הוא דאמר ליה אינו חייב לשכור:ומ"ש אלא יתן לו שכרו הראוי לו עד כאן ויש לו עליו תרעומת מבואר בדברי רבה בר רב הונא שכתבתי בסמוך ואע"ג דאיהו בשיש בדמיו לשכור נמי איירי לדידן דקיי"ל כשמואל אם יש בדמיו לשכור כיש בדמיו ליקח דמי לענין זה ולא חמרינן דנותן לו שכרו של חצי הדרך אלא כשאין בדמיו לשכור: ומה שאמר רבינו שהרמב"ם חילק בחמור זה בין שכרו למשא ובין שכרו לרכיבה וכו' בפרק הנזכר:ומ"ש ואיני מבין מה חילוק בין שכרו למשא או לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד בהשגות א"א אין לזה שורש וענף שאין הפרש בין רכיבה לשאר משא ולשון ההלכות הטעתו שראה שם לרכוב ולאו מדוקא נקט ליה ע"כ [וכתב ה"ה] ובאמת א"א ליישב סברת רבינו לפי גירסת ספרי הגמרא שלנו שכתוב בהם השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך ואין שם לרכוב בפירוש וכיון שכן אם איתא שיש חילוק בין רכיבה למשאוי כי אקשי ה"ד אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לוקמא בששכרה למשא וצ"ע ודין הרכיבה מבואר בגמרא ובהלכות עכ"ל וגירסת ספרי הגמרא שבידינו כתוב בהם השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך והיא גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וגירסת הספרים שאין כתוב בהם לרכוב אינה קושיא על דברי הרמב"ם ולכן יש לתמוה על ה"ה שהוקשה לו זה והניחו בצריך עיון:ומ"ש והא דנותן לו שכרו על שהוליכו לו לכאן דוקא כשמוצא לשכור במקום שמת זה או אפילו אינו מוצא לשכור אבל יכול למכור סחורתו במעט ריוח וכו' אבל אם אינו מוצא לשכור חמור אחר וגם אינו יכול למכור סחורתו כאן בשום ריוח אינו נותן לו כלום משכרו דברים של טעם הם וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו על הא דקאמר אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיהב תימה דהשתא מיהו דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר ויש לומר דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים ששכר מזה אבל בטפי פורתא ימצא לשכור והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון שהוא אנוס אי כמי כגון שיכול למכור סחורתו במקום שמת וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו עכ"ל:ומ"ש ונראה שכל היכא שחייב להעמיד לו חמור וכו' אם מת בחצי הדרך ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול צריך המשכיר להשכיר לו ואינו יכול לומר לו אחזיר מעותיך וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יוכל לומר אשכיר לעצמי וכו' דברי טעם הם:ומ"ש ומדברי רש"י יראה שיוכל המשכיר לומר אחזיר לך שכרך במתני' אהא דתנן מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור פרש"י חייב המשכיר למכור הנבלה והעור לכלבים ולהוסיף לו מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי נבלה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו ונראה שטעמו משום דנהי דחמור זה שיעבד לו ואינו יכול לומר לו בחצי הדרך אחזיר לך מעותיך ואקח חמורי היינו דוקא בעוד החמור חי אבל כשמת אזדא ליה לענין זה שאם רצה להחזיר לו שכרו אינו יכול לכופו למכור הנבלה וליקח או לשכור בדמיה זה נראה לומר לדעת רש"י אבל דעת הרמב"ן כדעת רבינו שכתב ואי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור פי' דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפולו אמר משכיר לא בעינא אגרא מחצי הדרך כלל אפ"ה מיחייב דהא קנייה משעת משיכה וכתב עוד ומיהו שוכר חייב לטפל בנבלה למכור ולשכור ולא משכיר:ומ"ש בד"א שיש בדמיה לשכור אבל אם אמר לו חמור זה ואין הנבלה שוה כלום נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך וכו' שלא שיעבד לו מנכסיו כלום אלא זה החמור אבל לא שיתן לו מביתו כלום לפיכך כיון שמת ואינו שוה כלום וכו' אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבלה שוה כל כך כן נראה מדברי הרמב"ן שכתב אהא דקאמר קסבר רב לא מכלינן קרנא כתב רש"י וכי תנן במתניתין חייב להעמיד לו חמור היכא דמתה בעוד בעליה עמה דמוסיף מעות ולוקח חמור ולא כליא קרנא ול"נ שכיון שאין בדמי חמור זה ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר ליה ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפי' בשהבעלים מחמרים אחריו עסקינן אלא מתני' בשיש בדמיה ליקח וקמ"ל שאין אומרים לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא חייב להעמיד לו חמור מדמיה של זה ומוכר ולוקח א"נ מתניתין בחמור סתם וקמ"ל שאם אינו מעמיד חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר הרי שלך לפניך ותן לי שכרי עכ"ל ומה שאמר שאם אינו מעמיד חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל לטעמיה אזיל שנתבאר לעיל בסימן זה וכבר נתבאר שם שיש סברות חלוקות בזה:

ששאלת ראובן השכיר בהמתו לשמעון לב' ימים לילך ולחזור ובחזרתו ביום ב' גדל הנהר ממי גשמים וכו' בסוף כלל צ"ב: ומה שאמר אם לא היה ראוי להתגדל פסידא דבעל בהמה ואם היה ראוי להתגדל והשוכר מכיר ענין הנהר ולא המשכיר פסידא דשוכר ואם שניהם ידעו פסידא דבעל בהמה זה נלמד מדגרסינן בריש פרק האומנים (עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים עביד דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעה"ב: השוכר את החמור למשאוי ולן בחצי הדרך ולמחר נמצא פיסח והוליכו עוד במשאוי ג' פרסאות ונתקלקל החמור בתשובת הרא"ש כלל צ"ב סימן י':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר את החמור ונסתמא וכו' משנה פ' האומני' וע"פ סוגיית הגמרא (בדף ע"ח ע"ט): ומ"ש רבינו ומיהו נראה וכו' טעמו דכל ששכרו לרכיבה או לכלי זכוכית אפילו נסתמא או התליעו רגליה כיון דאינה ראויה לרכיבה ולכלי זכוכית דינו כאילו מת או נשבר שיתבאר בסמוך ומשמע לי מפרש"י דבא"ל חמור סתם דחייב להעמיד לו חמור אחר המשכיר חייב לטפל בו או ימכור חמור זה וישכיר לו אחר או יקנה לו חמור אחר אבל בא"ל חמור זה אומר לו הרי שלך לפניך והשוכר צריך לטפל בו למכור אותו ולהשכיר לו חמור אחר ואין המשכיר חייב לטפל בו. וכ"כ ב"י בסוף סימן זה ע"ש הרמב"ן ז"ל:

והרמב"ם חילק וכו ואיני מבין מה חלוק בין שכרו למשא או לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד ונראה ליישב דס"ל להרמב"ם דכיון דא"ר ב"ר הונא אמר רב השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך וכו' מבמע דהאי דינא דחייב ליקח בדמי הנבלה חמור או ישכור וכו' אינו אלא בשכרו לרכוב וכמו שהוא כתוב בגירסתינו בגמרא לרכוב ולא כגי' הרב המגיד וכ"כ ב"י ועל השגת רבינו שכתב איני מבין מה חלוק בין שכרו למשא או לרכיבה זו קושיא היא וצריך ליישבה בטוב טעם. ונראה דה"ט בשכרו לרכוב כיון דאי הוה א"ל חמור סתם אמרינן דאי נסתמא או התליעו רגליה חייב להעמיד לו חמור אחר א"כ השתא דא"ל חמור זה אמרינן דלא א"ל זה אלא משום דאסיק אדעתיה במא תהיה חולה או נסתמה ויתליעו רגליה וכיוצא בזה דשכיחא ולכן אמר חמור זה התנה עמו שלא יתחייב להעמיד לו חמור אחר אע"פ שהשכירו לרכיבה אבל לא אסיק אדעתיה שמא ימות דלא שכיח וכיון דלא התנה עמו על המיתה לפיכך אם מת או נשבר בחצי הדרך אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת יקח וכו' אבל בשכרו למשא דאפי' לא א"ל חמור זה אלא חמור סתם אם חלתה או נסתמה אין חייב לו להעמיד חמור אחר בע"כ הא דהתנה וא"ל חמור זה אין זה אלא דאסיק אדעתיה שמא ימות ולכך א"ל חמור זה דאינו משעבד לו אלא חמור זה כמו שהוא עכשיו חי אבל לא אם ימות שאם ימות לא יקח בדמי הנבלה חמור אחר וכ"ש שלא ישכור בדמיה חמור אחר כי לא נבתעבד לו אלא חמור זה בעודו חי. ומיהו בזה צריך להרמב"ם היכא דשכרו לרכיבה וא"ל חמור זה ונסתמא או התליעו רגליה ויש בדמי זה להשכיר אחר אם יכול השוכר למכרו ולהשכיר אחר כיון שחמור זה נשתעבד לו וכדסבירא ליה לרבינו שכתב לעיל ומיהו נראה אם יש בדמי זה לבכור וכו' וכך הוא להרמב"ם או שמא כיון דא"ל חמור זה שלא להתחייב לו בחמור אחר אמרינן דלפטור עצמו לגמרי נתכוין בין שיהא בדמי זה לשכור חמור אחר בין לא יהא בדמיו לשכור חמור אחר בכל ענין יהא פטור שלא ימכרנו כלל ועיין בדברי הרמב"ם ריש פ"ה דשכירות דלא גילה הרמב"ם דעתו בדין נסתמא וחלתה היכא דא"ל חמור זה ולא כתב מדין זה כלום: ומ"ש והא דאמרי' שנותן לו שכרו וכו' עד אינו נותן לו כלום משכרו כ"כ התוספות בד"ה אלו עד הכא ראש (דף ע"ט): ומ"ש ונראה שכל היכא וכו' ומדברי רש"י יראה וכו' לשון רש"י בזה כתבתי בתחלת סעיף זה ומ"ש ולא נהירא דכל זמן שיש בדמיה לשכור וכו' מדברי רבינו משמע שהבין מדברי רש"י שכתב כך אהיכא דא"ל חמור זה וכך הבין הרא"ש וכתב עליו שהוא מגומגם וכו'. ולפעד"נ דלא עלה על דעת רש"י מעולם לפרש כך דדבר פשוט היא דמתניתין בדא"ל חמור סתם היא כדתנן מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר. ואין זה אלא בדא"ל חמור סתם כדאיתא בגמרא וכדכתב הרא"ש גופיה אלא דרש"י בא לפרש דבסיפא כיון דהמשכיר אינו רוצה להפסיד משכרו כלום לכך חייב להעמיד לו חמור על ידי שיוסיף מעות על הנבלה ויקנה לו חמור אחר או ישכור לו אחר בדמי נבלה ומ"ש שהרי חמור זה שיעבד לו אין רצונו לומר דא"ל חמור זה דודאי חמור סתם קא"ל. אלא דעכ"פ חמור זה שיעבד לו ואף יותר מזה נשתעבד להעמיד לו חמור אחר אם ימות זה וכיון שחפץ בשכרו הלכך חייב לעשות אחת משתים או יקנה חמור אחר או ישכור מיהו אם יחזיר לו שכרו פטור דפשיטא דלא נשתעבד להעמיד לו חמור אלא בשביל שכרו וכשמחזיר לו שכרו לפי שנאנס דמת החמור אין המשכיר חייב כלום. מיהו דעת רבינו נכון היכא דהנבלה שוה הרבה אע"פ דאינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול דצריך המשכיר לשכור לו ואינו יכול לומר אחזיר לך מעותיך והנבלה תהא שלי כיון דחמור זה שיעבד לו ואין חלוק בין דא"ל חמור סתם בין א"ל חמור זה דמ"מ חמור זה שיעבד לו עכ"פ ומנבלתה יוכל להשכיר ולפעד"נ פשוט דאף רש"י מודה בזה ולא אמר רש"י דיוכל להחזיר לו שכרו אלא היכא דאין בנבלה בכדי לשכור לו חמור אחר דאז יחזיר לו שכרו ופטור ולשון רש"י ודאי משמע דה"ק דאם יש בדמי נבלה והעור כדי להעמיד לו חמור אז חייב המשכיר למכור העור והנבלה וכו' או אם אין בנבלה להעמיד לו חמור אחר ואינו רוצה להוסיף מעות אז יחזיר לו שכרו ואין ללשון רש"י זה משמעות אחר ולפי זה האי אז יחזור לו שכרו מיירי כשהנבלה שוה קצת דכתב רבינו דינו בסמוך וכמו שיתבאר בס"ד ולא היה כדאי לכתוב על פרש"י ולא נהירא דודאי פירושו נהיר ובהיר וכדפי'. ומ"ש רבינו דבשאין הנבלה שוה כלום וכו' שלא שעבד לו מנכסיו כלום אלא זה החמור וכו' דברים ברורים הם שהשכר מחצי הדרך שהלך הם נכסיו כשאר נכסים שלו שבביתו וכיון שהנבלה אינו שוה כלום אין לשוכר עליו כלום דלא נשתעבד שיתן לו מביתו: ומ"ש ואם הנבלה שוה קצת וכו' עד לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבלה שוה כל כך כבר כתבתי דבחלק זה מדברי רש"י ונראה דה"ק רבינו דאם ישכור לו ביוקר בדמי הנבלה ובחצי השכירות הנשאר השתא ודאי כשהעמיד לו חמור שמוליכו למקום שנשכר לו א"כ השכירות הם נכסיו כשאר נכסיו שבביתו והרי לא נתחייב לו אלא להוסיף ולצרף מן השכירות עם דמי הנבלה עד חצי שכירות כפי מה שהיה בשעה ששכרה ומה שמשלם יותר מזה בשביל היוקר הוא מקרי מוסיף מביתו שהוא שכירותו. ואמר טעם לזה כיון שאין הנבלה שוה כ"כ כלומר דאם הנבלה שוה הרבה ודאי יכול לשכור אפילו ביוחר גדול כיון שהשכירות הוא מדמי הנבלה שלזה נשתעבד לו משא"כ בשוה קצת וצריך להוסיף מן השכירות וה ודאי מוסיף מביתו הוא ודו"ק:

ששאלת וכו' פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום וכו' צ"ע אי ר"ל שכירות כל יום ויום וכל הימים בשוה או שמא דביום שעמדה בלא מלאכה א"צ לשלם אלא כפועל בטל ולקמן יתבאר בס"ד ריש סי' של"ד ומ"ש אי לא היה ראוי להתגדל וכו' גם זה יתבאר בסי' של"ד:

דרכי משה

(א) והנה סותר כללו שכלל בהקדמתו לפסוק כדברי הרי"ף והרא"ש במקום שמסכימים לדעה אחת ועוד דהרשב"א והרא"ש ור' יונתן בתראי הוי להם רבים ואף דעת הטור נראה כן ולכן אין לזוז מדבריהם ובנ"י פרק האומנין דף ק"ז ע"א די"א דוקא קנין או מעות מהני אבל בלא זה לא משתעבד המשכיר מיהו יוכל לעכב כל השכירות עד שנותן לו חמור אחר:

מתוך: טור חושן משפט שיא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השוכר ספינה קטנה שיעור משאה ט"ו כור ואם הוסיף בה חצי כור וטבעה חייב ובינונית שיעורה ל' כור והתוספת כור וגדולה שיעורה צ' כור והתוספת ג' כורין:

השוכר ספינה להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה בחצי הדרך אם אמר ספינה זו אני משכיר לך ושכרה השוכר ליין סתם אפילו קבל כל השכירות צריך להחזירו לו שיאמר לו הבא ספינה ששכרתי ואני אביא יין ואוליך בה אמר לו ספינה סתם והשוכר אמר ליין זה לדעת רב אלפס אע"פ שלא נתן כלום מן השכר חייב לית לו כולו כיון שבעל הספינה יכול לקיים תנאו ולא בעל היין וכן כתב הרמב"ם אלא שכתב צריך לנכות לו הטורח של חצי הדרך שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה ליושב ובטל אבל הרמ"ה כתב דלא שייך למימר אינו דומה הבא טעון לבא ריקן דבטילא דהאי דאפסדיה לספינתיה קשה ליה טפי מהיכא דעביד מלאכה ודמי לאוכלוסי דמחוזא דיחיב להו כל שכרן משום דכי לא עבדי חלשי וא"א הרא"ש ז"ל כתב שלא יתן לו אלא שכר של חצי הדרך אמר המשכיר ספינה זו והשוכר אמר יין זה כל מי שהחזיק ידו על העליונה ואם קבל אפי' כל השכירות לא יחזיר לו לא נתן לו השוכר כלום לא יתן כיון שאין אחד מהם יכול לקיים תנאו אמר המשכיר ספינה סתם וגם השוכר אמר יין סתם שכל אחד יכול לקיים תנאו אם המשכיר מביא ספינה אחרת ואין השוכר מביא יין אחר צריך ליתן לו שכרו ואם השוכר מביא יין אחר והמשכיר אינו מביא ספינה אחרת אפילו שקבל הכל צריך להחזיר וכל זמן שלא יביא לא זה ולא זה נותן לו חצי השכר אע"פ שהוא מוחזק לא יוכל לומר לא אתן לך עד שתביא את שלך ואעכב אני מלהביא דמצי א"ל אידך כל זמן שלא תביא את שלך אין לי להביא את שלי שאיני מאמינך שתביא שלך ונמצאתי טורח ואפסיד מעותי בחנם וכן אפילו אם קבל כל השכר חייב להחזיר לו כחצי: ודקדק מכאן הרמ"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אין יכול לשנות למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו:

וכן המשכיר חמור זה אין יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר או ספינה אחרת וי"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לי יין זה שהתנה או אחר אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

השוכר ספינה להוליך בה סחורה למקום לוני ופרקה בחצי הדרך אם אינו מוצא אחר שישכירנה ממנו צריך ליתן לו שכר כל הדרך אלא שינכה לו שאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ואם מצא אחר השני ישלים לו השכירות והראשון יתן לו תוספת על חצי השכירות מה שנפסדה הספינה בהוצאת הסחורה של הראשון ובהכנסת הסחורה של האחרון ויש לו עוד עליו תרעומת שגורם לו לסבול דעת איש אחר שלא הורגל עמו מכר הסחורה שבה לאיש אחר ועלה הוא ונכנס האחר במקומו נוטל שכר חצי הדרך מהראשון ושכר חצי הדרך מהאחרון ויש לו תרעומת על הראשון כדפרישית: ומכאן ראיה דכל מה דאמרינן שקבלן וב"ה אין יכולין לחזור בהם היינו דוקא כשיש הפסד לשכנגדו בחזרתו שאין הקבלן מוצא להשתכר ולא ב"ה לשכור אבל מוצאין יכולין לחזור בהם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר ספינה קטנה שיעור משאה ט"ו כור ואם הוסיף בה חצי כור וטבעה חייב ובינונית שיעורה ל' כור ותוספת כור וגדולה שיעורה צ' כור והתוספת ג' כורין ברייתא בפרק האומנים (פ:):

השוכר ספינת להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה בחצי הדרך וכו' שם (עט.) ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא אמר רב פפא לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. וכתב הרי"ף גבי ספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן משום דמצי אמר ליה הב לי ההוא יינא דאנא מייתינא ספינתא אחריתא דלא אוגרנא לך אלא ספינה בעלמא וכיון דלא יכול לאתויי ליה ההוא חמרא בעיניה יהיב ליה כוליה אגריה ומסתברא לן דמנכי ליה דמי טרחיה כדאמרינן התם (עו:) אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות והרא"ש כתב על דברי הרי"ף ולא נהירא מה שפירש ויהיב ליה כוליה אגריה דהא לעיל משמע דכל אונס שאירע לב"ה שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים פסידא דפועלים גבי האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא דאמרינן אי נהרא לא עביד לאסתכורי פסידא דפועלים ולא בעל הבית אע"ג דקיימי פועלים מאחר שאנוס בעל הבית הילכך לא יתן אלא שכר חצי הדרך עכ"ל ולענין הלכה הוה ליה הרא"ש יחידאה במאי דאמר וכן הרמ"ה שכתב רבינו הוה יחידאה במאי דאמר הילכך כהרי"ף והרמב"ם ז"ל נקטינן וכתבו תלמידי הרשב"א גבי ספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן ע"כ בקנין דאי בלא קנין הרי יכול לחזור בו כל שעה שירצה וליכא למימר דכיון דהתחיל במלאכה אפילו בלא קנין אין שום אחד מהם יכול לחזור בו דכיון דנאנס יכול לחזור בו דדמי לאתא מיטרא דהוי פסידא דפועלים וגבי ספינה זו ויין זה כתב הרא"ש דכיון דכל חד מינייהו לא מצי לקיומי תנאיה כל חד מינייהו דתפיס אגריה מצי למימר לחבריה לית לך גבאי ולא מידי אי בעל הספינה מוחזק מצי א"ל לבעל היין לית לך גבאי ולא מידי אי משום יינך שלא הולכתיהו תנהו לי ואוליכנו ואי בעל היין מוחזק מצי א"ל לבעל הספינה לית לך גבאי ולא מידי כי מה שטרחת והולכת ייני ע"כ בזה לא הרווחתי כלום הוליכהו באותה ספינה שהתניתי ואתן לך שכרך וגבי ספינה סתם ויין סתם כתב הרי"ף היינו טעמא דחולקין דבעל הספינה מצי אמר לבעל היין הב יינא דאנא מייתינא ספינתא ובעל יין מצי אמר לבעל הספינה הב ספינתא דאנא מייתינא חמרא וכיון דהאי לא מייתי ספינתא והאי לא מייתי חמרא הו"ל מילי דידהו שקילי כהדדי וחולקין וכתב הרא"ש ע"ז מיהו כל א' מהם שהביא את שלו וחבירו לא הביא יפסיד וחולקין דקאמר הכא היינו היכא דשום אדם מהם לא קיים תנאו ואין המוחזק יכול לומר לחבירו עד שתביא את שלך ישאר הדבר כי קודם שתביא את שלך אין לי לשלם דמצי אידך למימר עד שלא תביא את שלך אין עלי להביא את שלי שאיני מאמינך שתביא את שלך ונמצאתי טורח ומפסיד מעותי בחנם וז"ל ה"ה בפ"ה מהל' שכירות גבי ספינה סתם ויין סתם חולקין פרש"י אם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה מה שהתנה ע"כ פי' ועד שישלים חבירו תנאו יהיה פטור זה כלומר אם בעל הספינה קבל כל השכר והביא ספינה וזה אינו מביא יין אינו נותן לו כלום וכן בהיפך וכ"כ הרמב"ן ז"ל שאפילו כשתובע משלים תנאו ונתבע אינו משלים מוציאין מידו וז"ל ודאמרינן בספינה סתם ויין סתם חולקין דוקא בשאין אחד מהם רוצה להשלים אבל זה מביא יינו וזה אינו מביא ספינה אם נתן שכר נמי יטול ויוציא מתחת ידו עכ"ל:

(ד) ומה שאמר ודקדק מכאן הרמ"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אין יכול לשנות למשא אחר אפילו אינו כבד ממנו וכן המשכיר חמור זה אינו יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר כלומר מדחזינן בשקלא וטריא אהאי ברייתא דאומר ספינה זו או יין זה הוי קפידא ואינו יכול ליתן לו אחר למד הרמ"ה כן:ומ"ש ויש אומרים דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לי יין זה שהתנה או אחר אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה כן כתב ה"ה בפ' הנזכר בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל הרמב"ן והא דאמר ליה הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכא קפידא במילתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינא אבל כיון שטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו עכ"ל:

השוכר ספינה להוליך בה סחורה למקום פלוני ופרקה בחצי הדרך וכו' שם ת"ר השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת היכי דמי אילימא דקא משכח לאגורי אמאי אית ליה תרעומת ואי דלא קא משכח לאגורי כולי אגרא בעי שלומי לעולם דקא משכח לאגורי אלא אמאי אית ליה תרעומת משום רפסתא דספינה אי הכי טענה מעלייתא היא וממונא אית ליה גביה אלא מאי פרקה דפרקה לטועניה בגויה אלא מאי תרעומת משום שינוי דעתא אי נמי לאשלא יתירא ופרש"י רפסתא דספינה. ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות והא דקאמר דפרקיה לטועניה בגויה פירשו הרי"ף והרא"ש כגון שמכר הסחורה לאיש אחר והוא נותן לו שכר של חצי הדרך מכאן ולהבא ותרעומת משום שינוי דעתא שכבר הורגל עם הראשון וכן כתבו התוס' בשם רבינו חננאל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות ורש"י פי' בע"א והא דקאמר אי נמי לאשלא יתירא פירש הרא"ש שמא ירצה זה הקונה להרחיק יותר ומנהג הספנין שצריכים לילך עם בעלי הסחורה עד שימכרו סחורתן וצריך לקנות טבלים ביוקר ומ"ש רבינו גבי אינו מוצא אחר שישכרנה ממנו צריך ליתן לו שכר כל הדרך אלא שינכה לו שאינו דומההבא טעון לבא ריקן טעמא דמסתבר הוא אבל ה"ה כתב בפ"ה מהלכות שכירות אי דלא משכח לאגורי כוליה אגריה בעי למיהב ליה פירשו ז"ל ואינו מנכה לו כלום שכיון שספינה קיימת יכול לומר אנא הא קאימנא אינו דומה לספינה סתם ויין זה וטבעה ספינה שמנכה לו לפי שלשם אין הספינה קיימת עכ"ל:

ומ"ש רבינו ומכאן ראיה דכל מאי דאמרינן שקבלן וב"ה אין יכולים לחזור בהם היינו דוקא בשיש הפסד לכשנגדו בחזרתו וכו' אבל מוצאין יכולים לחזור בהם פשוט הוא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השוכר הספינה להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה וכו' ברייתא פרק האומנין וכפי מה שעלה מהסוגיא ומ"ש אפי' קיבל כל השכירות צריך להחזיר לו שיאמר לו הבא ספינה וכו' ולא קשה מ"ש ממת החמור בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך אע"ג דא"ל חמור זה ולא מצי א"ל הא קאימנא וחמורך מת וכדלעיל בסימן ש"י סעיף ב' דשאני התם דכבר נהנה השוכר שבא לכאן וכדקאמרינן אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב אבל הכא לא נהנה כלום שהרי נטבע כ"כ התוס' והרא"ש: א"ל ספינה סתם וכו' וכן כתב הרמב"ם אלא שכתבו וכו' כצ"ל אבל לא כספרים שכתוב בהן אלא שכתב דמשמע שהרב רבינו משה בר מיימוני הוא דכתב כך ולא הרי"ף והא ליתא דגם הרי"ף כ"כ ע"ש:

ומ"ש ודקדק מכאן הרמ"ה וכו' כלומר מדחזינן דבספינה זו א"נ יין זה הוי קפידא ואינו יכול ליתן לו אחר למדנו מי ששוכר וכו' וי"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לו יין זה שהתנה או אחר אלא דהיכא דטבעה ספינתא ויש לו ריוח בקפידא זו מצא מקום לטעון ולומר אני מקפיד לקיים תנאי זה שהתנתי עמך דוקא ספינה זו אי נמי דוקא יין זה וז"ש מצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה כיון דאיכא נפקותא בקפידא זו משא"כ בעלמא דלא נפקא מינה בקפידא. וע"ל בר"ס ש"ח ס"ד: ומכאן ראיה וכו' ע"ל סימן של"ג:

דרכי משה

(א) וכתבו הגהות מיימון פ"ה דשכירות בשם ראבי"ה דאם אפשר להוציאו מן המים ולשכור ספינה אחרת בדמיו או בכל מה ששייך לספינה צריך לשכור כמו בחמור וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט שיב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו: אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים והלוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו: ואם הקדים לו השכר אפי' לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו: וכ"כ הרמב"ם ז"ל אם אחד שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לעכו"ם או לאנס שהפקיע לזה שיעבודו הראשון חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לשל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה אבל אחר השנה יכול ליקחנו: ולכשיכלה זמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים:

השכירו לו ללינה אין פחות מיום א' לשביתה אין פחות מב' ימים לנשואין אין פחות מז' ימים:

השכירו לו סתם בכל וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא"כ הודיע לו ל' יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם לא הודיעו עד אחר הסוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אלא א"כ הודיע לו שלשים יום קודם דהיינו מט"ו באדר ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל השלשים יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד כגון שהודיעו כ"ט ימים לפני החג אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים בד"א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם י"ב חודש ובחנות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י"ב חודש ובחנות של נחתומים וצבעים צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג' שנים וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל' יום בעיירות ובכרכים י"ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא אם כן יתן לו השכר: וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו במה דברים אמורים בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכו לומר לו בסוף כל ל' ושלשים או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אע"פ שלא הודיעו וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי בשער של עכשיו או אצא:

נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים אף על פי שלא הודיעו לו: אבל אם נתן המשכיר בית לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו כיון שלא הודיעו קודם שלשים יום שלא יפה כח זה מזה שבא מחמתו:

השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לעצמו אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו ואם עכשיו נזדמנה לו אשה שלא היה יכול להודיעו מוציאו אע"פ שלא הודיעו:

ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קובעים לשכירות הבתים והכל יודעים מתי כלה הזמן וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה ואח"כ רצה ראובן ליתן שכירות מה שדר בבית עד עתה ולצאת ושמעון אומר כיון שלא הודעתני שלא היה רצונך לישאר בבית סמכתי עליך שתשאר בו ולא בקשתי שוכר אחר ולכן אתה חייב לי שכירות שנה שלמה אף אם תצא. תשובה הדין עם שמעו דכיון שרגילין לשכור הבתים לשנה ונכנס חודש בשנה השנית נתחייב בשכירות כל השנה כי כבר (נשתכרו כל הבתים) [ס"א שכרו כל השוכרים] ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך אלא חודש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה והתחייב בשכירות שנה אחת:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה א"צ להוסיף לו בשביל חודש העיבור וכתב הרשב"א ז"ל בד"א כשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דקיי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אמר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חודש כרוב שנים שאינן מעוברות השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור הזכיר לו חודש ושנה בין שא"ל דינר לחודש י"ב דינרין לשנה בין שאמר בי"ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוא של המשכיר דמספקא לן אי תפש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותה מידו ואפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות: וכתב הרמב"ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן הזה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה ישבע המשכיר ומוציא השוכר מן הבית:

נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו ומחזיר לו המותר וכן אם לא פרעו עדיין צריך ליתן לו כל מה שנשתמש בו וכתב הרמ"ה שאם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי ליקח אחר ויש בהן כדי לשכור ישכור וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפילו אם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר ודוקא כשנפל כולו בהא אמרינן כיון דנפל אזדה ליה אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שהוא מסוכן לדור בו הילכך חייב המשכיר לתקנו עד כאן ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר:

אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון שהרי סתם בית אמר לו ובלבד שיהא נקרא בית אמר לו בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו אלא צריך לעשותו כמידת ארכו ורחבו של ראשון ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ אלא חייב להעמיד לו כמותו לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול היה גדול לא יעשנו קטן ולא יפחות בו מהחלונות ולא יוסיף בו אלא מדעת שניהם:

וכתב הרמ"ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימר שיכופו אותו לבנות לו בית או לשכור לו דאע"ג דקנו מיניה שישכור לו או לבנות לו לא היה בעולם ולא חל עליו הקנין אלא להכי קאמר שחייב להעמיד לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית ואפילו נפל בחצי הזמן שאינו מוצא לשכור אלא בכל השכר שנתן לו צריך להחזיר לו כל השכר או ליתן לו בית מיהו אם היה למשכיר בית אחר שלא היה משועבד בשעת שכירות לאדם אחר חל הקנין עליו דבית סתם אמר לו וצריך ליתנו לו ולפי מ"ש א"א הרא"ש ז"ל גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו לו הנכסים ליתן לו חמור אחר הכי נמי כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו תנאו אפי' לבנות לו בית אחר:

מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה ואמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א"צ ליתן לו אחרת ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו אמר לו עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם אמר לו עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ירד השוכר [וידור] עם בע"ה ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה אבל אם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה:

כההוא דאמר לחבירה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך ונעקר הפרסק ממקומו ואסיקנא שחייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת והרמ"ה כתב דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא שלא שעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת וכתב עוד אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למבני בית כי היכי דאמרינן גבי עלייה זו אם נפלה אזלא לה הכא נמי כיון דאמר ליה בית זה כי נפל אזרא ליה אע"ג דאמרינן גבי פרסק שחייב להעמיד לו פרסק אחר שאני התם אע"ג דנעקר הפרסק ממקומו הא איתיה לפרסק מ"מ ולא פקעו לשעבודיה מיניה כל היכא דאיתיה אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל וה"ה נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק דשעבדיה בית לעלייה ופרסק לדלית ה"מ גבי בית ופרסק גופיה בית למידר ביה שוכר עד שיתקן לו העלייה וגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי להכריתו והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו ע"כ ואין נראה אלא ב"ה חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים:

היו לו שתי עליות זו על גבי זו והשכיר לו העליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה:

השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם ירוד ודר בבית או אם עולה לדור בעלייה ולא איפשיטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאן מידו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) (ג) המשכיר לחבירו בית או חצר או מרתץ או חנות לזמן אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר וכו' ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו בס"פ השואל (קא:) אהא דקאמר נפל ביתא דמשכיר א"ל לא עדיפת מינאי כלליה לבריה אי הוה אפשר להודיעו איבעי ליה לאודועי ואי לא מצי א"ל לא עדיפת מדנפשאי כתב הרא"ש כולה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למכרו אפילו בתוך הזמן והכי איתא בירושלמי דפרקין המשכיר בית לחבירו ורצה למכרה אמר רבי אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב ורבי זעירא ורבי לא אמרו מ"מ קנוי לו אלא דאמרינן לשבקיה עד דמלי אנקלוניא דידיה. (פירוש זמן שלו) אתא עובדא קמיה דרבי איסא ולא קביל מה פליג ולא ביתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא פליג הדין פירוש דירושלמי רבי אמי סבר לא עלתה על דעתו שימות ברעב ויצא השוכר לאלתר רבי זעירא ורבי לא סברי כהא דרבי אמי דהמכר מכר ומיהו אמר ליה מוכר ללוקח שבקיה לשוכר שידור בו עד שישלם זמנו ומכאן ואילך יתן לך השכר ובא מעשה לפני רבי איסא ולא קבל דבריהם ומה פליג בתמיה וכי רבי איסא פליג עלייהו וסבר כרבי אמי דיצא לאלתר ומשני דלא פליג אלא מעשה שהיה כך היה שהיה ביתו של א' ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היו לו מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למכרה מחמת דחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו כר' זעירא ורבי לא והכי נמי איתא בירושלמי דמקום שנהגו כך כתב לי מורי רבינו מאיר ז"ל בתשובה ועוד כתב דאם הקדים לו שכר אפילו לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו והביא ראיה מירושלמי פרק מקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו ה"ז דר בתוכה ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכה חנם והיינו טעמא דכיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו מפני דחקו של משכיר לא יפסיד השוכר עכ"ל וכל זה כתב עוד הרא"ש בתשובה כלל צ"ב ועיין במרדכי פ' השואל ואיכא למידק מה בא לחדש שאם הקדים לו השכר אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו הא עדיפא מינה אשמועינן ברישא שאם השכירו לזמן קצוב אפילו לא הקדים לו שכר אינו יכול להוציאו תוך זמנו וצ"ל דבסיפא מיירי בשכר ממנו סתם ולא לזמן קצוב והקדים לו מעות וקמ"ל שאף ע"פ שלא קצב עמו זמן כנגד מעותיו קנה ואינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו:

ומה שאמר וכ"כ הרמב"ם אם אחר שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לעכו"ם או לאנס וכו' חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה בפ"ה מהלכות שכירות וז"ל ה"ה בספ"ו מהלכות שכירות כתב הרשב"א נפל בית המשכיר יש לו להוציאו דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן ההודעה אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי עכ"ל וז"ל הרשב"א בתשובה המשכיר לזמן מפורש אפי' כלליה לבריה ואפילו נפיל ביתיה לא מצי מפיק ליה וכן נ"ל מתוך גירסת הירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחבירו ובקש למכרו ר' אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב וכו' ומה פליג לא ביתיה הוה ממשכנא גבי חד רומאי ולא הו"ל למפרקה והורה כר' אמי שימכרנה בגין כך הורה כרבי אמי עכ"ל: וכתב בסי' תשמ"ג שדעתו נוטה כדעת האומרים שהמשכיר בית לחבירו לזמן שאינו יכול לאסרו עליו וטוב להחמיר עכ"ל:

ומה שאמר וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה וכו' בס"פ איזהו נשך (עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עכו"ם ביתא הדר זבנא לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א"ל הא דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא אי בעי עכו"ם לסלוקי לא הו"מ מסלק לי השתא לישקול מר אגר ביתא:

ומ"ש ולכשיכלה הזמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפי' כלה הזמן באמצע ימות הגשמים ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בס"פ השואל אם השכירו לזמן ידוע אפי' הגיע בימות הגשמים הגיע מ"ט מידע ידעה דזימניה בטבת או בשבט וכאילו הודיעו דמי וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות וכתב ה"ה שכן נראה מן הגמרא שלנו ושכן כתבו הגאונים ז"ל: ואע"פ שפרש"י אהא דקאמר בגמרא א"ר יהודה להודיע קתני וה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו וכו' דאם כלו ימי שכירותו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו אא"כ הודיעו בימות החמה ל' יום והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו ל' יום קודם החג וכן אם כלו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו ל' יום קודם הזמן ובכרכין צריך להודיעו י"ב חדש קודם יציאתו לענין פסק הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו כדברי הירושלמי הכי נקטינן וכך יש לפרש דברי גמרא דידן בענין שיסכים עם הירושלמי וז"ל הרמב"ן זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי ר"ח ורבינו ז"ל שכתבו שאפילו כלה זמנו בימות הגשמים הגיעו דכמאן דהודיעו דמו ומתני' כגון ששכרו בדינר זהב לכל חודש סתם והיינו דאמרינן בגמרא ה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין עכ"ל:

השכירו לו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות מז' ימים ירושלמי כתבו הרי"ף והרא"ש בס"פ השואל והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות: (ב"ה) אלא שכתב לנשואין אין פחות משלשים יום:

השכירו לו סתם בכך וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא"כ הודיעו ל' יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם לא הודיעו עד אחר סוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אא"כ הודיעו שלשים יום קודם וכו' משנה בס"פ השואל (שם) המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה ל' יום ומפרש בגמרא דלהודיע קתני וה"ק המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח אא"כ הודיעו ל' יום מעיקרא תנ"ה כשאמרו שלשים יום וכשאמרו י"ב חודש לא אמרו אלא להודיע וכבר כתבתי בסמוך פירוש משנה וברייתא זו לדעת הרמב"ן מסכים עם דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. וכתב רבינו ירוחם משכיר בית לחבירו סתם כלומר לחדשים או בכך וכך לשנה ולא אמרו לכמה שנים וכלתה שנה בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום אחר שהודיעו. וכתב ה"ה פ"ו מהלכו' שכירות פרש"י וממילא שמעינן דבימות החמה אין יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו וזה דעת רבינו והרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב והראב"ד ז"ל אמר דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החודש אע"פ שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי ונ"ל כדבריו עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט"ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולם מקדימים ושוכרים שלשים יום קודם החג לצורך ימות הגשמים עכ"ל. ומ"ש דמט"ו באלול חשיב ימות הגשמים לענין זה כך פרש"י וכ"כ רבינו ירוחם ולענין מ"ש שכדברי הראב"ד נ"ל עיקר אינו נראה לי: ומ"ש ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל הל' יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד וכו' אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים (שם) א"ר אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח והא אנן שלשים יום תנן ה"ק אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח:ומ"ש בד"א בעיירות אבל בכרכין אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם ובחנויות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י"ב חודש שם במשנה. ופרש"י בכרכים. שהן מקום השווקים שהכל נמשכים לגור שם והבתים אין מצויין לשכור: ובחנויות. שחנווני מקיף הקפות למכירים ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חודש:ומ"ש ובחנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג' שנים שם במשנה רשב"ג אומר חנות של נחתומין ושל צבעים ג' שנים ומפרש טעמא בגמרא מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך והרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות השמיט הא דרשב"ג משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכתב ה"ה שכ"כ בעיטור אבל הרי"ף והרא"ש כתבו הא דיהיב טעמא בגמרא לדברי רשב"ג מפני שהקיפן מרובה משמע דס"ל דהלכתא כוותיה וכיון דהרי"ף והרא"ש מוסכמים לדעת א' הכי נקטינן: (ב"ה) מיהו בזמן הזה אפילו חנות של נחתום ושל צבעים אינם צריכים להמתין יותר מי"ב חודש דהא חזינן דבהכי סגי להו האידנא ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם הא דרבן שמעון בן גמליאל: ומ"ש וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל' יום ובכרכים י"ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו שם בברייתא:ומ"ש ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אא"כ יתן לו השכר כ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' שכירות ופשוט הוא. והיה נ"ל דכיון דטעמא די"ב חודש בחנות לא הוי אלא משום שבאים לפרוע הקפותיו על פתח חנותו כמו שנתבאר א"כ כשהשוכר מניח החנות א"צ להודיעו י"ב חודש קודם דהא לא שייך ביה האי טעמא ויותר נראה לי דה"נ שייך האי טעמא שהמשכיר לא ימצא מי שיניח חנותו ויקח שלו אא"כ יניחנו י"ב חודש קודם כדי שיגבה הקפותיו וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת והיכא שהשוכר רוצה לצאת ולא הודיעו קודם לכן ויש שוכר אחר שרוצה ליכנס לדור בבית שהניח זה נראה דכיון שאין המשכיר מפסיד כלום אינו יכול לעכב על ידו ואפי' היה שכור בידו לזמן קצוב ויצא בתוך הזמן ויש להביא ראיה משוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך שנתבאר בסי' שקודם זה דאי שכיח לאגורי אין לו עליו אלא תרעומת ומיהו אם השוכר שרוצה ליכנס בבית אינו הגון מאד יכול המשכיר לומר אילו הודעתני קודם הייתי מבקש אדם הגון מאד שישכרנו והכי דייק לישנא דגמ' דקאמר דא"ל אי הודעתן הוה טרחנא ומתיבנא ביה אינש מעליא וחף ע"ג דגבי שוכר ספינה אמרינן דאין לו אלא תרעומת דשנוי דעתא ומכל מקום אינו יכול לעכב עליו בשביל כך התם שאני שאינו סובל אותו שנוי דעת אלא קצת ימים אבל שוכר בית שצריך הוא לסבול שנוי דעתו ה של שנוי זמן רב מעכב הוא על ידו מפני טענה ואפילו אין המשכיר דר אצל אותו בית איכא למיקפד בשנוי דעתא בשעת גביית השכירות ובשכונתו עם השכנים אולי לא תהיה דעתם נוחה הימנו ויצטרך להוציאו וכיוצא בזה ואע"פ שכתב הרב המגיד בפ"ה מהל' שכירות והעתקתיו בסימן שי"ו שלא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי' תרעומת אין לו עכ"ל נ"ל שמה שכתבתי הם דברי טעם:

ומ"ש וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו בד"א בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכול לומר לו בסוף כל ל' ול' או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אע"פ שלא הודיעו בס"פ השואל א"ר הונא ואם בא לרבות בדמים מרבה ופרש"י אם בא ב"ה להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו ואפי' לא הודיעו א"ל ר"נ האי לינקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא לא צריכא דאייקר בתי. וכתב הר"ן מיהו דוקא דאתנו הכי קודם זמן ואע"פ שעבר זמן הודעה הא עמדו בסתם מסחמא דעתם היה על השכר הראשון וכ"כ הריב"ש בסי' תע"ה בשם רבינו האי וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל כל האומר אני משכיר לך בית זה בכך וכך לשנה כל שיעמוד שם אינו חייב אלא לפי אותו סך בלבד ואפילו אייקור בתי שלא לשנה אחת בלבד השכירה לו אלא כך אמר ליה כל זמן שתעמוד שם ולא אוציאך משם תעלה לי כך וכך בכל שנה ולא עוד אלא אפי' בא להוציאו משם משנה ראשונה ואילך אינו רשאי אלא אם כן הודיעו הזמן הקצוב בגמרא בימות החמה ובימות הגשמים: וכתב הרא"ש בתשו' כלל צ"ב שאם השכירו לזמן ידוע אינו יכול להרבות אפילו נתייקר שער הבתים : (ב"ה) ועיין עוד שם: ומה שאמר וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי כשער של עכשיו או אצא כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שכירות ופשוט הוא שלא יהא כח השוכר גרוע מכח המשכיר:

(יא) נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים יום אף על פי שלא הודיעו אבל אם נתן המשכיר ביתו לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו וכו' השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות וכו' אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו וכו' גם זה בס"פ השואל פשיטא נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי זבנה או אורתה או יהבה במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיניה כלליה לבריה חזינן אי אפשר לאודועי איבעי לי' להודיעו ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ופרש"י נפל ליה ביתיה. למשכיר. א"ל. לשוכר: לא עדיפת מינאי. הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ: זבנה לאחר. האי משביר או אורתה או יהבה במתנה: א"ל. שוכר לזה שקנאה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו: כלליה לבריה. השיא את בנו וצריך לבית חתנות. וכתב הרשב"א בתשו' דהא דנפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי במשכיר סתם הוא אבל בשקבע לו זמן לא עכ"ל. וכ"כ ה"ה בשמו בפ"ו מהלכות שכירות וכן מוכח בירושלמי וכ"כ הרא"ש ונ"י כתב ידורו שניהן יחד: ראובן שהשכיר ביתו לה' שנים ואם ירצה השוכר להשאר בבית עד תשלום עשר שנים לא אוכל אני והבא מכחי להוציאו כי אם לצרכי אם מכרה לאחר אין האחר יכול להוציאו אפי' לעצמו הריב"ש סימן רנ"ז: כתב הריב"ש בסימן תק"י על מי שהשכיר קרקע לחבירו בקנין ובשטר והקדים לו השכירות והיה דוחה המשכיר לשוכר מיום אל יום מלמסור לו הקרקע וכראות השוכר כך א"ל אחר שאינך מוסר לי הקרקע החזר לי מעותי ועתה רוצה המשכיר להחזיר לו דמי השכירות ואומר שכבר נסתלק מהשכירו' ומחל אותו והשוכר אומר שלא נסתלק מהקרקע כיון שלא קנו מידו ו והשיב שהדין עם השוכר. דיני המשכיר בית לחבירו ונמצא שאינו שלו נתבארו בסימן שפ"ג. הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נתבאר ג"כ בסימן הנזכר. ראובן שהשכיר ביתו ללוי לי' שנים ולוי השכיר ליהודה ואמר ראובן ליהודה מה אתה אתה עושה בתוך שלי מרדכי פרק חזקת. כתב המרדכי בריש בתרא המשכיר בית לחברו לזמן קצוב ובתוך הזמן רצה לבנותו אינו יכול לכופו לצאת ואפילו לבית יפה ממנו וכן אינו יכול לכופו להכניס בו פועלים לבנותו. מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצו להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עלי כאריא ארבא ע"פ כל אלה התואנות והקינטורים שנעשו ביניהם אין אדם דר עם נחש בכפיפה . עו"ש מ"ש ראובן שלא יוכל לצאת בחורף וזמנו הוא בראש חודש אלול איני רואה דבריו דכיון דימים רבים הוא שטענה עמו לאה איבעי ליה למיחש שמא תוציאנו אף כי מר שמואל אמר לו שאין צריך להוציא מוחזק שלו מתחת ידו כיון דציית דינא הוא לפניו מ"מ לא פסק לו שזכה בבית:

ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קבועים לשכירות הבתים וכו' הדין עם שמעון וכו' בתשובת הרא"ש כלל (צ"ב) [א'] וכ"נ מדברי רש"י שכתבתי:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה א"צ להוסיף בשביל חודש העיבור משנה בס"פ השואל (קב.): ומה שאמר בשם הרשב"א בד"א בשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו וכו' אבל אם א"ל שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינם מעוברות הר"ן בס"פ קונם יין כתב דברי הרשב"א אלה שהיה אומר להלכה וסתר אותם וה"ה בפ"ז מהלכות שכירות הביא דברי הרשב"א בפרק קונם יין וכתבו עליהם אבל אין כן דעת רבינו שהרי כתב בפ"י מהל' נדרים שהאוסר דבר על עצמו שנה אחת ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה והרשב"א נחלק עליו בנדרים ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפרק השואל כדברי רבינו עכ"ל. ואין ספק שרבינו וה"ה לא באה לידם תשובת הרשב"א בענין זה שאילו באה לידם היה להם לכתוב שאף הרשב"א לא אמרה אלא להלכה ולא למעשה שהרי כתב בתשובה כלשון הזה אבל מה אעשה וחבירי ורבותי חולקים עלי והרמב"ם גם הוא כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחודש העיבור ולמעשה אנו מבטלים דעתינו מפני דעתם. ובתשובה אחרת כתב עוד וז"ל ומיהו דברים אלו שאמרתי כדעת המפרשים דכל האומר בית זה בכך וכך לשנה סתם נתעברה השנה נתעברה לשוכר אבל אני אומר להלכה שכל שנה סתם אינה אלא כשנים הפשוטות שהם הרוב ואין חודש העיבור בכלל אלא בבא בתחלת שנה ואמר שנה זו ואתה דרוך על הדרך שדרכו הראשונים נ"ע ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין עכ"ל (ועיין בנ"י פ' השואל): וכתב עוד שנשאל על המשכיר בית לחברו בכך וכך לשנה ודר בו ב' וג' שנים לאותו סך והשנה האחרונה היתה שנת העיבור ותובע ממנו המשכיר שנת חדש העיבור והשיב כל האומר בית זה אני משכיר לך בכך וכך לשנה הוי כאומר לו כל שתעמוד שם ולא אוציאך משם תעלה לי כך וכך בכל שנה ואפילו בח להוציאו משם משנה ראשונה ואילך אינו רשאי אלא אם הודיעו קודם לכן הזמן הקצוב בגמרא ואפילו בח להרבות בשכר הזמן שכבר עמד שם אינו יכול ומעתה אם נתעברה השנה נתעברה לשוכר והרי הוא בכלל משנתינו ששנינו המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דכל שלא הודיעו אינו יכול להוציאו והרי הוא בכלל השכירות הראשון עכ"ל: השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור בס"פ השואל במשנה: ומה שאמר הזכיר לו חודש ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י"ב דינרין לשנה בין שאמר בי"ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוח שנ המשכיר דמספחא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותו מידו ואעילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החודש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות בס"פ השואל פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כרב נחמן דחמר הכי וכתב רש"י שהטעם שאפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר מפני שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החודש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר:

ומ"ש בשם הרמב"ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה וכו' בפ"ז מהל שכירות. וכתב ה"ה ג"ז מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעניה עומדת וכן הדין בכל מנתח דלא עבידא לאיגלויי ע"כ:ומ"ש הרמב"ם ישבע המשכיר מבוחר בדבריו שהיא שבועת היסת:

נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר ליה בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו וכו' בס"פ השואל (קג.) אהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית קאמר בגמרא ה"ד אי דא"ל בית זה נפל אזל. ופרש"י אי דא"ל בית זה. אני משכיר לך: אזדא ליה. הנך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית. וכתב הרא"ש אזדא ליה ואינו חייב להעמיד לו בית אחר אלא יחזיר לו שכרו המגיעו עד סוף זמנו וחם לא קבל השכר יתן לו שכר המגיעו עד זמן נפילה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות שכירות וכן כתב הרשב"א בתשובה. וכתב הרב המגיד בפרק י"ח מהלכות אישות גבי מדור אלמנה שנפל אין מחייבים אותו לבנותו כתב הרשב"א ז"ל ולאו למימרא שאין חייבים לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלק זכותה ממנו עכ"ל ומשם יש ללמוד דהוא הדין למשכיר ונראה לי דכי היכי דמדור אלמנה שנפל ואמרה הניחו לי לבנותו אין שומעין לה הוא הדין לשוכר: עיין בנ"י כי יש שם חידושים בדינים דשייכי לזה: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה שאם יש בדמיו כדי ליקח אחר יקח וחם חין בהם כדי לשכור ישכור למד כן מדין שוכר את החמור ומת שנתבאר בסימן ש"י: ומה שאמר בשם הרח"ש שאפילו יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר בפרק האומנים גבי ההיא דשוכר את החמור ומת אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' כתבו התוספות והא דאמרינן בסוף פרק השואל אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה ולא אמרינן אם יש בדמיה ליקח יקח וכו' דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דאמר בית זה ונפל אין למכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור וכן כתב ה"ה בפ"ה מהלכות שכירות: ומה שאמר ודוקא בנפל כולו בהא אמרי' כיון דנפל אזדא ליה אבל אם הוא קיים אלח שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ו' על מה שכתבתי שחילקו התוס' בין דין שוכר חמור זה ומת לשוכר בית זה ונפל וז"ל ומזה יש ללמוד דאם נתקלקלו הקורות ותקרה מסתמא עומד הוא ליתקן ולא שייך למימר אזדא ליה דעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו ודמי לההיא דחמור: ומה שאמר ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר כ"כ הרמב"ם בפרק ה' מהל' שכירות וז"ל אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו כמותו וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירו או מכרו לעכו"ם או אנס שהפקיע שכירות הראשון הרי זה חייב לשכור לו בית אחר כמוהו עכ"ל וכתב ה"ה אבל אם סתרו וכו' פי' שלא אמרו אלא בשנפל מאליו שאין המשכיר סבה בנפילתו אבל אם סתרו פשיטא שחייב להעמיד לו בית ובודאי שהשוכר מעכב עליו שלא יסתרנו בזמן שכירות אבל אם עמד וסתרו ודאי חייב להעמיד לו בית ופשוט הוא ומה שאמר וכן אם חזר אחר שהשכירו וכו' גם זה פשוט שכל שהמשכיר סבה בענין שהוא חייב להעמיד לו בית: השוכר בית מחבירו והקדים לו השכירות לזמן ונשרף הבית תוך הזמן והשוכר תובע שיחזיר לו מעותיו עיין בתשובות מיימונית דספר משפטים סי' כ"ז ומ"ז ובמרדכי פרק האומנים:

אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון וכו' א"ל בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו וכו' ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ וכו' לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול וכו' עד אלא מדעת שניהם משנה וגמרא בסוף פרק השואל שם ומשמע מדברי רש"י שם שאם הבית הראשון קרוב לנהר או למרחץ צריך להעמיד לו בית שיהיה קרוב לאותם המקומות :

ומה שאמר בשם הרמ"ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימרא שיכופו אותו לבנות לו בית או להשכיר לו וכו' דברי טעם הם לכאורה אלא שיש להשיב עליהם ולומר דכשהחזיק בבית על התנאי הנזכר נשתעבד לו אותו הבית לקיים התנאי עד כדי דמי אותו בית ואפילו לא קנו מידו: ומה שאמר רבינו ולפי מה שכתב א"א הרא"ש גבי השוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו הנכסים ליתן לו חמור אחר נתבאר בסי' ש"י:ומ"ש ה"נ כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו כל תנאו וכו' אפילו בלא קנין משהחזיק בבית של התנאי ההוא חייב לבנות או להשכיר בית אחר עד כדי דמי בית ראשון ולא כתב רבינו קנין אלא לענין אם צריך לבית השני יותר מדמי בית ראשון :

מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה וא"ל עלייה זו אני משכיר לך ונפלה אינו צריך ליתן לו אחרת וכו' א"ל עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם א"ל עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ידור השוכר עם בעל הבית וכו' בפ' הבית והעלייה (קיו:) תנן הבית והעלייה נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה ובגמרא נפחתה בכמה רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה וידוע דהלכה כשמואל בדיני. ואמרינן תו התם היכי דמי אי דאמר עלייה זו אזדא אלא דאמר עלייה סתם לוגיר ליה אחריתא ואסיקנא אלא אמר רב אשי דאמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דהיא שיעבד בית לעלייה וכו' הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה באחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי פרסק זה אני מוכר לך ונעקר הפרסק ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת ופירש רש"י שעבד לבית לגבי עלייה דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גב בית והא קא חזי ליה דעלייה זו קאמר ליה: ומה שאמר ואם לא יתקנו ידור השוכר עם בעל הבית ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה שם בעי רבי אבא בר ממל כשהוא דר לבדו כדמעיקרא (כלומר ובעל הבית יצא מביתו) או דילמא שניהם דרים ואם תמצא לומר שניהם דרים כשהוא משתמש דרך פתחים משתמש או דרך גגין כדמעיקרא ואם תמצא לומר דרך פתחים שתי עליות זו על גבי זו מהו איפחית עליונה נחית ודר בתחתונה איפחית תחתונה מהו למיסק ומידר בעליונה מי אמר ליה שם עלייה קבילתה עלך או דילמא אמר ליה חדא עלייה קבילית עלי תרי עליות לא קבילית עלי תיקו וכתב הרא"ש ומסתבר דכל הני אם תמצא לומר הלכתא נינהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שכירות:ומ"ש אבל אם נפל הבית והעלייה אין צריך לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה מבואר בגמרא דכל היכא דאמר זה נפל אזדא ליה ולא חייבוהו כאן ליתן לו דירה בבית אלא משום דאמר ליה שעל גבי בית זה וכיון דבית נמי נפל אזדא ליה:

ומה שאמר כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך וכו' ארישא קאי דאמר נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן ואם לא יתקנו ירד השוכר ודר עם בעל הבית ואהא קאמר כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק אני משכיר לך וכו': ומה שאמר בשם הרמ"ה דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא וכו' כן יש ללמוד מעובדא דפרסק שאמרו חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שדלית קיימת משמע הא אין דלית קיימת אינו חייב לו להעמיד לו פרסק וכן כתב הרב המגיד בפ"ה מהלכות שכירות בשם הרשב"א וז"ל דוקא נפחתה תקרת הבית שבני העלייה דורסין עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שיעבד לו הבית כשאמר שעל גבי בית זה שכל זמן שנתקלקלה עלייתו מחמת בית או יתקן או ידור עמו בבית אבל אם נפלו כותלי העלייה אינו חייב לתקן ולא ידור עמו בבית שאין זה הקלקול מחמת הבית וכן כתב ר"י בשם הרשב"א: ומה שאמר עוד בשם הרמ"ה אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקיימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למיבנא בית וכו' אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שיעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל והוא הדין נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא דברי טעם הם: ומה שאמר עוד ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק וכו' ה"מ גבי בית ופרסק גופא וכו' אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה דברי טעם הם דכיון דאמר ליה שעל גבי בית זה נפל הבית אזדא ליה: ומה שכתב לגבי פרסק לאהדורי' לדוכתיה היינו לומר שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו אבל אין לפרש שיחזירנו המשכיר למקומו שהרי כתב בסמוך והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירנו למקומו וכו' והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו: ומה שאמר אלא שלא היה רשאי להכריחו היינו לומר דהא דאמר רבי חייא חייב אתה להעמיד פרסק לא להעמידו בידים קאמר להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי לכרתו שאז אין לו תקנה בחזרה למקומו דצריך הוא להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו: ומה שאמר רבינו ואין נראה אלא בעל הבית חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים לשון זה תמוה בעיני מצד הלשון דמאי וכן דסיפא ורישא חד מילתא היא וגם מצד הענין הוא תמוה שדברי הרמ"ה דברי טעם הם כמו שנתבאר והיכי דחי להו בגילתא דחטיתא בלי טעם וראיה :

ומה שאמר היו לו שתי עליות זו על גב זו והשכיר לו עליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה כבר כתבתי בסמוך שהוא פשוט בגמרא:

ומה שאמר השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם יורד ודר בבית וכו' כבר כתבתי בסמוך לשון הבעיא ופירש רש"י איפחית תחתונה. והוא שכר את התחתונה מהו דנדחייה משכיר אצל העליונה או נכוף את המשכיר וידור עמו בבית וכתבו התוספות ואם תאמר אי דאמר ליה עלייה שתחת עלייה זו אני משכיר לך פשיטא שידור בעליונה ששעבד לו ואי אמר שעל גב בית זה אני משכיר לך פשיטא שלא יוכל לסלקו לילך לעליונה ויש לומר דלעולם דאמר ליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך ומספקא ליה דילמא עלייה עליונה נמי היא בכלל בית והא דאמר ליה שעל גבי בית זה משום דעיקר הבית הוא למטה: ומה שאמר רבינו לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות ופשוט הוא: כתוב בתשובות הרשב"א סי' אלף וכ"ח שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר ומת שמעון אחר שנים או שלשה חדשים שדר בו אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי והשיב שאינו יכול דשכירות לזמניה ממכר הוא בין ידור או לא ידור. וכן דעת התוספות בפרק חזקת עלה נ"א לאפוקי ממה שכתב המרדכי פרק האומנים: וכתב המרדכי בפ' חזקת מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי [לי'] שנים וכו' ורוב אותם הדברים הם דחויים למתבונן בהם זולת מה שכתב בסוף הדברים וז"ל ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בורה שלא ע"מ כן השכירה שתהא שאייה דביתא דמייתיב יתיב עכ"ל: המשכיר או ממשכן בתים לחבירו ויש בהם עליות ע"ג עליות וכתוב בשטר איך ראובן השכיר או משכן ביתו מתחתית המשכונא עד סוף עלייתא כתבתי משפטו בסי' שי"ג: כתב הרשב"א שאלת מי שדר בחצר ואומר שכורה היא אצלי עד זמן פלוני וזה אומר לא כי אלא שאולה עד זמן שארצה תשובה ב"ה נאמן כל שלא החזיק בה שני חזקה דקרקע בחזקת בעליה עומדת שאילו החזיק בה שני חזקה היה נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המשכיר לחבירו בית וכו' כך כתב הרא"ש דהא דאיתא בס"פ השואל נפל ביתו של משכיר לא עדיף השוכר ממנו ויצא לא איירי אלא בסתם שלא השכיר לו לזמן קצוב אבל השכיר לזמן קצוב אין יכול להוציאו תוך הזמן כדמוכח בירושלמי: ומ"ש והמקח קיים וכו' כלומר לא תימא כיון דמכרו תוך הזמן הו"ל כאילו מוכר דבר שאינו ברשותו וכדשלב"ל ואין המקח חל לכך אמר דלא דמי דהכא גוף הבית שלו אלא דהשוכר משתמש בו עד זמן קצוב והו"ל ככותב נכסיו לבנו לאחר מיתה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה דאם מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב והמקח קיים כדלעיל בסימן רנ"ז. כ"ש כאן דהמקח קיים וצריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו וגם דין זה כתב הרא"ש לשם ודה"א בירושלמי וכ"כ התוס' פרק א"נ (דף ע"ג) בד"ה השתא נשקול מר ועיין שם כי הקשו על זה ופירשו דבמשכנת' אין יכול למכור אלא מה שהוא יתר על החוב:

ומ"ש ואם הקדים לו השכר אפילו לזמן מרובה וכו' פי' לא השכירו לזמן קצוב אלא הקדים לו השכר וכו' קנה בבית כנגד מעותיו שקיבל מידו אע"פ שלא קצב עמו זמן וגם זה כתב הרא"ש לשם ודהכי איתא בירושלמי ומ"ש וכ"כ הרמב"ם וכו' איכא לתמוה מה ענין זה לזה ויש ליישב בדוחק דמדכתב בסתם משמע דאע"פ שמכרו מפני דוחק עניות שאין לו מה יאכל אפי' הכי חייב להשכיר לו בית אחר כיון שמכרו לאנס תוך זמן הקצוב ומשמע נמי דבמכרו לחבירו שאינו אנס אינו יכול להוציאו דאל"כ למה נקט אנס מיהו אין נראה שיאמר על דיוק כזה וכ"כ הרמב"ם ותו קשה טובא דלמה לא הבא רבינו מ"ש הרמב"ם בפי' פ"ו משכירות וז"ל המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות עד זמן קצוב ה"ז כופהו לצאת בסוף זמנו וכו' דאלמא דבתוך זמנו אינו יכול לכופו לצאת כלל וכדמוכח להדיא ממ"ש אחר כך כל הני דשמעתין דמיירי דמשכיר בסתם וכדכתב הרא"ש דכולה שמעתין מיירי בסתם ולבי אומר לי דטעות סופר איכא הכא וכצ"ל וכן כתב רבינו מאיר כתב הרמב"ם וכו' וכדאיתא להדיא באשיר"י שכל זה כתב לו רבינו מאיר בתשובה ומביאו ב"י ואח"כ מביא רבי' הא דכתב הרמב"ם במוכר לאנס או עכו"ם:

ומ"ש וכן אם משכנו לשנים ידועי' כו' גם זה כתב הרא"ש לשם ודהכי איתא בירושלמי דעובדא הוה דביתיה הוה ממושכנת בחד רומי ולא הו"ל למיפרקיה. ופי' הרא"ש מעשה שהיה כך הוה שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחד במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא הו"ל מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלם זמנו כר' זעירא ור' אילא עכ"ל וסובר רבי' דהאי שיצא מיד היינו מיד לאחר כלות השנה ולא אמרינן דהו"ל כמוכר תוך הזמן הקצוב שהרי השכינו אצלו כל ימיו א"נ במשכנתא דסורא דהיינו לשנים ידועים כגון לעשר שנים וא"כ תוך עשר שנים הו"ל תוך זמנו הא ליתא דכיון שהתנה עמו כל זמן שלא יפדנה א"כ המכירה היא לו כמו פדיון מיהו תוך השנה אין יכול להוציאו שהרי השכיר לו כל שנה ושנה בכך וכך ומיד שדר בו בתחלת השנה ל' יום אין יכול להוציאו כדפסק הרא"ש בתשובה הביאו רבינו בסמוך סעיף י"ג אלא מיד בכלות השנה קאמר אבל אחר השנה יכול ליקחנו ואין זה נקרא תוך הזמן הקצוב אבל ב"י כתב דרבינו למד דין זה מפ' איזהו נשך מעובדא דרב מרי בר רחל ורבא (דף ע"ג) ולא הבנתי דבריו דהתם לא קאמר אלא במשכנתא בסתם וכדאמר רב מרי דסתם משכנתא שתא אי בעי עכו"ם לסלוקי לי לא הוי מצי מסלק לי וכו' אבל הכא במפ' לשנים ידועים במשכנתא דסורא ואין ראיה זו ענין לנדון זה אלא כדפי' עיקר: כתב הרא"ש וז"ל וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה שאין יכול להוציאו דשכירות לזמן קצוב כמכר דמיא אבל אם אין לו מה יאכל יכול למכרו אפילו בתוך הזמן וה"א בירושלמי וכו' וט"ס הוא שהרי בסוף דבריו כתב אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח לשוכר בבית עד שישלם זמנו אלא כצ"ל דשכירות לזמן קצוב כמכר הוא אפילו אם אין לו מה יאכל אבל יכול למכרו אפי' בתוך הזמן וה"א בירושלמי וכו' והיינו כמו שכתב בסוף דהמכר שמכר תוך הזמן המקח קיים ואינו כמוכר דבר שאינו ברשותו אבל אינו יכול להוציאו תוך הזמן וכדי להסיר מכשול מן המעיינים בב"י שהביא לשון הרא"ש כמו שהוא נדפס בטעות כתבתי תיקונו: לנשואין אין פחות מל' יום כצ"ל וכך הוא באלפסי ובאשר"י פ' השואל וברמב"ם פ"ו מה' שכירות וכ"כ רבינו בסי' שמ"א סעי' ג' וגם זה בירושלמי:

השכירו לו סתם בכך וכך לחדש וכו' משנה ואוקמתא דגמרא ס"פ השואל והסכימו הפוסקים דכולה שמעתין איירי בסתם דהיינו דהשכירו לו בכך לכל חדש וחדש כל זמן שידור בו והתם הוא דצריך להודיעו ודלא כפרש"י דמיירי בהשכירו לזמן קצוב והגיע זמנו וצריך להודיעו קודם שיגיע הזמן ל' יום דליתא לפירושו דכיון דקצב לו זמן כמאן דהודיעו דמי ואפי' באמצע יה"ג מוציאי מיד בסוף הזמן אפי' לא הודיעו. ומ"ש ואפי' כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו וכו' איכא למידק לאיזה צורך יחזור ויודיעו ל' יום קודם פסח הלא כבר הודיעו אחר הסוכות אלא שלא היה הדין עם המשכיר להוציאו כל יה"ג א"כ יודע כבר השוכר דבכלות יה"ג צריך ליצא מן הבית וי"ל דמצי טעין השוכר אמרתי מה שהודעתני אחר הסוכות הוא לפי שעלה ע"ד שתוכל להוציא אותי קודם יה"ג וגם היה לך אז אדם אחר שישכיר בית זה אבל לאחר שהיה הדין נותן שלא תוכל להוציאני כל יה"ג שוב אין דעתך להוציאני כי אין לך איש אחר שיבקש לדור בבית זה והא ראיה שלא הודעתני כל יה"ג ולכך צריך לחזור ולהודיעו מט"ו באדר. בד"א בעיירות וכו' שם במשנה ופרש"י בכרכים שהם מקום השווקים שהכל נמשכים לגור שם והבתים מצויים לשכור ובחניות שהחנווני מקיף הקפות למכירים ושוהים מלשלם לו ימים רבים וכשמביאים לו מעותיו באין על הפתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינה יודעים אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חדש ובחנות של נחתומים וצבעים הקיפן מרובה לזמן ארוך: וכשם שהמשכיר צריך להודיע וכו' משמע דוקא בעיירות ובכרכים צריך השוכר להודיע אבל בחנות א"צ להודיע י"ב חדש וסגי בל' יום דהאי טעמא דהתנווני מקיף הקפותיו לא שייך אלא לענין דצריך המשכיר להודיע אבל לא השוכר ולכן לא הזכיר רבינו בדין זה שהשוכר צריך להודיע כי אם עיירות וכרכים ולא הזכיר חנות אבל ב"י כתב דאין חלוק בין משכיר לשוכר והאריך עוד בחלוקי דינים אלו ע"ש:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה משנה ס"פ השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר מעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחברו בי"ב דינר זהב לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ורבי יוסי ואמרו יחלקו את חדש העיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בד"א כשעמד בר"ה וכו' משמע מדברי הרשב"א דבאומר שנה אחת אין לו אלא י"ב חודש בין שעומד באמצע השנה או בר"ה דאזלינן בתר רוב השנים שאינן מעוברות דעל דעת סתם שנה שאינה אלא י"ב חדשים השכיר לו בית זה ומתני' דפרק השואל לא מיירי אלא בעומד בר"ה ואמר שנה זו או השנה התם הוא דנתעברה לשוכר ולא קשה לפלוג וליתני בדידיה בין אומר שנה זו או השנה לבין אומר שנה אחת די"ל דמפליג בין משכיר לשנה ובין משכיר לחדשים משום דבעי למיתני בסיפא דאם אמר שתי הלשונות דחולקין את חדש העיבור לרשב"ג ורבי יוסי ומשמע להדיא דדוקא בעומד בר"ה ואמר שנה זו או השנה אבל בעומד אחר ר"ה או באמצע החורף ואומר שנה זו או השנה לא השכיר לו אלא עד תשלום השנה דהיינו עד תשרי וכמו שהוא לענין נדרים דבעומד בתוך השנה ואמר קונם עלי יין שאני טועם שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי כ"כ הר"ן בפרק קונם יין דבנודר בר"ח שבט ואומר קונם יין שאיני טועם השנה פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע ואף על פי דבנדרים תנן ר"פ קונם יין נדר שנה אחת אסור מיום ליום מפרש הרשב"א דאין ר"ל אלא י"ב חדש אפילו השנה מעוברת וז"ל הר"ן לשם דבאומר שנה אחת סתם אין חדש העיבור בכלל אע"פ דאותה שנה שנדר בה מעוברת והוסיף עוד הרשב"א דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל ואינו נ"ל אלא כל שקדם הנדר לחדש העיבור ואמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג חדש ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנדרו שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע וכו' עכ"ל. וגם רבינו בי"ד פסק בסימן ר"ך דבאומר שנה אחת או שנה סתם אם השנה מעוברת אסור י"ג חדשים מיום ליום ומ"מ הרשב"א לא סבירא ליה הכי אלא בנדרים לעולם אינו אסור אלא י"ג חדש אא"כ בעומד בר"ה ואומר זו או השנה דאז אסור י"ג חדש והוא הדין למשכיר אלא דקצת קשה דבי"ד פסק בסתם דבאומר שנה אחת בסתם אסור י"ג חדשים וכאן הביא דברי הרשב"א דאינו אלא י"ב חדש ולא כתב הפך זה ונראה ודאי דאע"ג דהרשב"א גופיה ס"ל דדין משכיר ושוכר כדין נדרים מ"מ רבינו מחלק ביניהם וסבירא ליה דדוקא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכשאומרין שנה אתת אוסרים עליהם י"ג חדשים כמו השנה שעומדין בה שהיא מעוברת אבל בעלמא שנה אחת אינו משמע אלא שנה מרוב השני' שאינן אלא י"ב חדש ולכן במשכיר (ושואל) [ושוכר] אינו אלא י"ב חדש: השכיר לו חדש ושנה כו' הכי אסיק רב נחמן בגמרא דמספקא לן אי תפוש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה קיימת ופרש"י ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא דר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר אבל בהך דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה התם משום דתפיס הלוקח כל סאה וסאה כשנמדד לרשותו ואין בנו כח להוציא מידו והעמד דבר על חזקתו ועיין לעיל בסימן ר' סוף סעיף י"א ולא דמי למדה בחבל הן חסר הן יתר לעיל בסי' רי"ח סעיף ט' דקרקע היא ונחלקו בה הגדולים ולשם התבאר דבכל אחד מב' הלשונות איכא קולא וחומרא ועיין שם:

וכתב הרמב"ם וכן אם אמר בעה"ב וכו'. פי' גם בטענות אלו אמרינן דהמשכיר מוחזק בקרקעו אע"ג דהשוכר דר בו כגון דהבעל הבית טוען דלזמן זה השכרתי לך והיום או למחר הוא סוף הזמן והשוכר אומר סתם השכרתני ולא תוכל להוציא אותי כל יה"ג ואפי' ביה"ח צריך להודיע קודם כשיעור שנתנו חכמים או שאמר השוכר לזמן ארוך השכרת לב' וג' שנים המשכיר נאמן בשבועת היסת דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

נפל הבית לאחר שהשכירו וכו'. ס"פ השואל: ומ"ש בשם הרמ"ה וכו' שהם יש בעציו ואבניו וכו'. למד כך מדין השוכר את החמור ומת שנתבאר בסימן ש"י ס"ב אבל הרא"ש מפרש כפר"י בתוס' פרק האומנין (דף ע"ט) בד"ה ואם יש בדמיו וכו' דמדאמרו גבי בית היכא דנפל אזדא לה ולא אמר אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' אלמא דבית שאני דאינו עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחלה וכיון דא"ל בית זה ונפל אין למכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהשכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור אינו עומד אלא למכרו בדמים ולכך אם יש בדמים ליקח יקח לשכור ישכור ומכאן למד הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ה' דאם נתקלקלו הקורות דמסתמא עומד הוא ליתקן לא שייך לומר אזדא ליה ודמי לההוא דחמור הילכך חייב המשכיר ליתן עכ"ל הרא"ש והביאו רבינו כאן ונראה לפע"ד דלהרמב"ם דמחלק דדוקא בהשכירו לרכיבה הוא דאמרינן דאם יש בדמיה ליקח יקח וכו' אבל בהשכירו למשא אפילו יש ליקח לא יקח וכפי' טעמו כי טוב הוח לעיל בסי' ש"י ניחא לדידיה נמי הא דאמר הכא אי נפל אזדא ולא אמרינן אם יש בדמי עצים ואבנים ליקח יקח וכו' והיינו משום דאמרינן דאין ספק דלא עלה ע"ד להתנות אלא באם יפול דלא יתחייב לו להעמיד בית אחר בדמי עציו ואבניו אבל לא אמרינן דאתני לענין זה שאם יתקלקלו הקורות והתקרה שלא יתחייב המשכיר לתקנו דאפילו לא אתני נמי אין חייב לתקנו כיון דאפשר לדור בו כך בלא סכנה וכן הדין בחמור בהשכירו למשא ומת דאין אומרים אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' ע"ש: ואם המשכיר סותר את הבית חייב ליתן לו אחר. כ"כ הרמב"ם בפ"ה משכירות וז"ל אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר וכו' ופי' ה' המגיד בודאי שהשוכר מעכב עליו שלא יסתרנו בזמן שכירותו אבל אם עמד וסתרו ודאי חייב להעמיד לו בית עד כאן לשונו וא"כ לפי זה צריך לפרש דמ"ש רבינו ואם המשכיר סותר את הבית היינו שהתחיל כבר בסתירתו עד שאי אפשר לדור בו עוד דאל"כ הלא השוכר מעכב עליו שלא יסתרנו:

א"ל בית סתם וכו' משנה וגמרא ס"פ השואל: א"ל בית כזה וכו'. שם פריך אהא דתנן אינו יכול לשנותו ומוקי לה דא"ל בית כזה אני משכיר לך ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקאי אגודא דנהרא מה"ד מאי כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל ופרש"י דאכולי מילתא אתני עכ"ל משמע מפירושו דכשאומר לו בית כזה לא יכול לשנות בכלום ממה שהיה בתחלה ודלא כנ"י לשם:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאין יכול לכופו לבנות לו בית או לשכור לו וכו'. היינו דוקא בדא"ל בית סתם דאי א"ל בית זה יכול לכופו לבנות לו בית אם יש בדמיו ליקח כדכתב הרמ"ה לעיל הי"ו: ומ"ש ולפי מ"ש א"א הרא"ש וכו' ה"נ כיון שקנו מיניה וכו'. כתב בית יוסף וז"ל אפילו בלא קנין משהחזיק בבית על התנאי ההוא חייב לבנות או להשכיר בית אחר עד כדי בית ראשון ולא כתב רבינו קנין אלא לענין אם צריך לבית השני יותר מדמי ראשון עכ"ל ולפעד"נ קרוב דרבינו ה"ק דכיון שקנו מיניה אע"ג דלא החזיק בבית נשתעבדו לו נכסיו בקנין ואה"נ דאם החזיק בבית לשם קנייה אע"ג דלא קנו מידו נשתעבדו כל נכסיו אך צריך לעיין הא דכתב הרמ"ה דבקנו מיניה להשכיר לו או לבנות לו לא היה בעולם תיפוק ליה דלבנות הו"ל קנין דברים כדכתב רבינו בשמו בסימן קנ"ז ס"כ וי"ל דכאן כתב הרמ"ה דאפילו היכא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דרך הודאה א"נ דרך שעבוד דמשעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אפ"ה לא חל הקנין כיון שלא היה בעולם ובסי' קנ"ז ליכא למימר לא היה בעולם דפשיטא הוא דבמשעבד נפשיה לבנות המחיצה מגויל וגזית במקום שנהגו לעשות מהוצא ודפנא דבר שהוא בעולם הוא אלא דוקא כאן דהחיוב הוא לכשיפול הבית שיבנהו זהו דבר שלא בא לעולם ולא חל עליו הקנין ועל כן הוצרך רבינו לומר דאף להרא"ש דבלבנות לא הוי קנין דברים כלל כדלעיל בסימן קנ"ז מ"מ כאן הוי דבר שאינו בעולם אלא צ"ל דהקנין הוא דחל על הנכסים שנשתעבדו לו כל נכסיו להשלים תנאו אפילו לבנות לו בית אחר ומיהו בהחזיק בבית על התנאי הוא חייב לבנות או לשכור בית אחר עד כדי דמי בית הראשון אפילו לא קנו מיניה ואפילו הכי נשתעבדו לו כל נכסיו בחזקה זו כמו גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו הנכסים ליתן לו חמור אחר אפילו לא קנו מיניה להרא"ש דלא כהראב"ד לעיל סימן ש"י ס"ב ע"ש ועי"ל דהא דנקט רבינו כיון שקנו מיניה היינו כשכבר דר באותו בית ולא נתכוין לקנות במה שהחזיק בבית דאז צריך קנין וראשון עיקר:

(כ) מי שיש לו בית ועלייה וכו' משנה וגמרא פ' הבית והעלייה: ומ"ש ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו. כ"כ התוספות והרא"ש כתבו עוד דהא דלא אמרינן הכא אם יש בדמיה ליקח יקח ולשכור ישכור כדאמר גבי חמור מפורש הטעם גבי המשכיר בית לחבירו ונפל ע"נ בסמוך סעיף י"ו: לפיכך אם נפחתה ד' טפחים וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל דרב אמר ברובה אבל בד' לא דכיון שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד כגון תיבה או מגדל כנגדו יתן כלי אחד למטה וכשירצה להשתמש בו ילך למטה וישתמש בו אבל דירתו בעלייה היא ושמואל אמר אפילו נפחתה בד' יורד ודר למטה דאין אדם דר חציו למעל' וחציו למטה ופסקו הפוסקים כשמואל דהלכה כמותו בדיני: ומ"ש ואם לא יתקנו השוכר ירד השוכר וידור עם בעה"ב ונכנס ויוצא דרך פתח הבית וכו'. שם קמיבעיא ליה באת"ל ופסק הרא"ש דהני את"ל הלכתא נינהו וידור עם בעל הבית ולא לבדו כדמעיקרא ונכנס ויוצא דרך הפתח אבל לא דרך גגים לעלות מבחוץ דרך סולם הקבוע לכניסת פתח העלייה כדמעיקרא ויכנס לעלייה הנפחת ומשם ירד לבית בסולם דעלייה קביל עליה וירידה לא קביל עליה: ומ"ש אבל אם נפל הבית והעלייה וכו'. פירוש דלית גפן מודלית על אילן שפירותיו אפרסקין הכי איתא בגמרא אהא דמוקי למתני' דא"ל עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דהא שיעבד בית לעלייה ומייתי ראיה עליה מעובדא דדלית שע"ג פרסק ונראה שמה שהביא רבינו הך עובדא דלכאורה לא היה צריך לכתבו דאי להורות דין דלית שע"ג פרסק הו"ל לכתבו דין בפני עצמו ולא לומר כההוא דאמר לחבריה לתלות בדין שלפניו אלא לפי שמביא אחריו מ"ש הרמ"ה בדין עלייה על גבי קונדיסין ולחלק בינו לבין פרסק לכך הביא תחלה מאי דקאמר תלמודא ואייתי ראיה מדין דלית ע"ג פרסק לדין עלייה זו ע"ג בית זה דמתוכו יובנו דברי הרמ"ה על נכון ומהאי טעמא נמי אע"ג דמ"ש רבינו הך דפרסק ארישא קאי וכדפי' וכן כתב ב"י לא כתבו רבינו אלא בסוף כדי להביא עליה דברי הרמ"ה דמחלק בדין עלייה שע"ג קונדיסין לבין פרסק ועוד יתכן לפרש דאסיפא נמי קאי אהא דכתב לפניו אבל אם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה ועל זה מביא ראיה נמי מהך דפרסק אסיקנא חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת דמשמע דאם שניהם אינן קיימין לא הדלית ולא הפרסק דפשיטא דא"צ להעמיד לו כלום וה"ה נפלו שניהם הבית והעלייה דא"צ לבנות לו כלל: והרמ"ה כתב דוקא נפחתה העלייה וכו'. דין זה ג"כ נלמד מהך דפרסק דמדאמר כל זמן שהדלית קיימת אין חייב להעמיד לו פרסק וכ"כ ה' המגיד פ"ד משכירות ע"ש הרשב"א בטעם מספיק ומביאו ב"י ע"ש: ומ"ש ואפילו היכא דנפחתה לו העלייה וכו'. דעתו דבדעת בעל הבית הדבר תלוי דאם אינו רוצה לתקן העלייה אין השוכר יכול לכופו להוציא הוצאות לבנין אלא ידור עמו בביתו כל זמן שהבית קיים עד סוף זמן השכירות ואם רוצה לתקן לו העלייה חייב השוכר לצאת מן הבית אבל דעת רבינו אינו כן וחולק עליו בתרתי חדא בנפחתה העלייה וס"ל דהא דתנן יורד ודר למטה עד שיתקן לו העלייה ה"פ עד שיעור שיוכל לתקן לו העלייה בתוך אותו הזמן דכיון דהיה דר לבדו מעיקרא אין יכול לכופו שידור עמו בבית כיון שהיה לו זמן לתקן העלייה אלא בעה"ב יוצא מביתו בע"כ והשוכר דר בו לבדו דאפי' בתוך זמן התיקון של עלייה קמיבעיא ליה לתלמודא אם ידור בו השוכר לבדו והבעה"ב יוצא מביתו בעל כרחו ונהי דקיי"ל כאת"ל דידור עמו בביתו הבו דלא לוסיף עלה שאינו חייב לדור עמו אלא בתוך זמן תיקון העלייה אבל לא יותר והכי ודאי מסתברא אידך חלק על דבריו במ"ש אם נפלה העלייה כולה דהיינו כותלי העלייה לא שיעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת ורבינו ס"ל דכיון דא"ל עלייה זו שע"ג בית זה כל זמן שהבית קיים חייב לתקן לו העלייה ל"ש נפחתה ל"ש נפלה כולה ולא אמרו בגמרא אי דא"ל עלייה זו אזדא אלא בדלא א"ל עלייה זו ע"ג בית זה אלא סתם עלייה זו אבל עלייה זו ע"ג בית זה שיעבד לו הבית לעלייה כל זמן שהבית קיים והא דתנן נפחתה רבותא אשמועינן דאפי' נפחתה וכ"ש נפלה העלייה כולה זו היא דעת רבינו והב"י הקשה על דברי רבינו ולא דק ע"ש: כתב ב"י דהא דכתב הרמ"ה לגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה היינו לומר שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו אבל אין לפרש שיחזירנו המשכיר למקומו שהרי כתב בסמוך לא להחזירו למקומו וכו' בענין שהשוכר יכול להחזירו עכ"ל ופשוט הוא: ומ"ש אלא שלא היה רשאי להבריחו כצ"ל. ובס"א כתוב להכריתו במקום להבריחו: כתב ב"י וז"ל כתב בתשובות הרשב"א סי' אלף וכ"ח שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר ומת שמעון אחר ב' וג' חדשים שדר בו אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי והשיב שאינו יכול דשכירות לזמניה ממכר הוא בין ידור או לא ידור וכן דעת התוספות בפרק חזקת עלה נ"א ולאפוקי ממ"ש המרדכי פ' האומנים עכ"ל ולפע"ד אין ראיה זו דשכירות לזמניה ממכר הוא מכרחת להוציא מיד היורשין דבתוס' בפ' הזהב כתב דדוקא לגבי אונאה דרבייה קרא דעובר על לאו דלא תונו בשכירות כמו בממכר אמר דלזמניה ממכר הוא אבל בעלמא שכירות לאו ממכר לזמניה חשיב ליה ד"ת ולפיכך אמרי' בפ"ק דע"ז דלא ישכיר ביתו לעובד כוכבים לבית דירה וישראל ששכר פרה לכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וטעמא דשכירות לא קניא ד"ת והילכך בנ"ד אינו בדין שיוציא מיד היורשין כיון דד"ת לא קניא שכירות וכין דמת אין לך אונס גדול מזה דאין צריך לו ופטורין היורשין וכדפסק מהר"ם במרדכי פ' האומנים והא דכתבו התוספות בפ' חזקת אינו אלא לענין זה שהבית מושכר ליורשיו ואין המשכיר יכול לדחותו שהרי כתבו לשם וז"ל ואומר ר"ת דגדול קניינו של שוכר מזה שאפילו מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות עכ"ל אלמא דלא אמרו התוספות אלא דהמקום מושכר ליורשיו ואין המשכיר יכול לדחותו אבל אם אין היורשים חפצים בבית הדין עמהם וכנ"ל עיקר:

דרכי משה

(א) כתב נ"י פרק השואל דף קי"ח ע"ב המשכיר בית לחבירו לזמן ידוע כשהיה אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם אין יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ומשמע שם שאם א"ל תחילה שאין משכיר לו אלא משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו וע"ש ובתשובת הרא"ש כלל א' סימן ה':

(ב) ומסיים צריך לצאת אפי' באמצע החורף דכיון שטען עמה ימים רבים איבעי ליה למיחש שמא יפסיד ותוציאנו ולא הוצרכה להודיעו עכ"ל:

(ג) וכתב נ"י פרק השואל ד' קי"ט ע"א הא דמספקא לן היינו דוקא בב' לשונות סמוכים זה לזה אבל אם אינם סמוכים זה לזה לכ"ע אחרון עיקר וכדאמרינן בשטרות עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תרמ"ה השוכר מלמד בב' דינרין לשנה כל חודש בב' פשיטים ונתעברה השנה אין האב חייב לשלם לו חודש העיבור ולא דמי לקרקע שבחזקת בעלים קיימא ועוד דמלמד שלמד עמו מדעתו אע"פ דגלי דעתו שמחמת שכירות השנה לומד עמו א"צ לשלם לו ועוד שהמלמד בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו כלום וע"ש ולקמן סי' של"ד:

(ד) וכתב המ"מ פ"ז מהלכות שכירות וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לגלויי:

(ה) ובסי' כ"ז פסק דצריך ליתן כל השכירות מיהו אם נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן חכירו בין הקדים לו שכרו בין לא הקדים לו כן כתב הרשב"א עכ"ל התשובה וע"ל בסי' של"ד ושי"ו:

(ו) וכנ"י סוף השואל לדעת הרמב"ם נראה דאפילו קודם שנפל יכול להוציאו וליתן לו בית אחד שהוא ד"א ולא נראה לריטב"א אלא מאחר שהורידו לעכו"ם לא יוכל לשנות לו אא"כ נפל וכ"ע שם על משכיר לו בית והוא נפל אדעתא לבנותו הוא דמוגיר ליה.

(ז) וכנ"י סוף השואל וליכא קפידא אלא בארכו ורחבו אבל אינו צריך להיות נאה כזה בבנינו ובקישוטו עכ"ל:

(ח) ונ"י סוף השואל כתב בשם ריטב"א כדברי הרמ"ה ובפרק האומנין דף ק"ז ע"ב פסק כדברי הרא"ש:

(ט) ועיין (בסי' כ"ב כתבתי) מתשובת הרשב"א המשכיר בית לחבירו ועלייה על גבה אי משמע ג"כ העליות העליונים

מתוך: טור חושן משפט שיג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה יש לו רשות להשתמש בכותל חוץ לבית אף שלא כנגד ביתו באורך הכותל ובזיזין עד ד' אמות וכן בגינה שבחצר וברחבה שאחורי הבית ובמקום שנוהג כל אדם להשתמש בשלו על עובי הכותל ישתמש השוכר גם על עובי השותל:

המשכיר לחבירו חצר סתם לא השכיר לו רפת שבה:

השכיר לו בית בחצר אין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר אבל המתקבץ מבהמות השוכר או שמוציאו מביתו לחצר הוא שלו ואפילו המתקבץ משאר הבהמות אם קלטו השוכר בכלי מן האויר ולא נח בחצר הוא שלו והיוצא מן התנור וכירה של השוכר ופי' הרמ"ה דמיידי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם ואשמועינן כיון ששכורים לו אפי' אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המשכיר בית לחברו בבירה גדולה יש לו רשות להשתמש בכותל חוץ לבית אף שלא כנגד ביתו באורך הכותל ובזיזין עד ד' אמות וכן בגנה שבחצר וברחבה שאחורי הבית וכו' בפ"ק דבתרא (ו:) א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משמש בזיזיה ובכתליה עד ד' אמות ובעובי הכותל במקום שנהגו אבל בתרבץ אפדני לא ורב נחמן דידיה אמר אפי' בתרבץ אפדני אבל רחבה שאחורי בתים לא ורבא אמר אפילו רחבה שאחורי בתים וידוע דהלכה כרבא דבתרא הוא ופרש"י בירה גדול'. בית ארוך מאד וחלוק בתוכו להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה אחד מהן ה"ז משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכתליה ובעובי הכותל בראשו כגון אם השכיר לו בהעלייה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה והשמות הידועים להם כדרך שאמרנו במקח וממכר:

המשכיר לחברו חצר סתם לא השכיר לו רפת שבה בס"פ השואל (קב.) א"ר אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה:

השכיר לו בית בחצר אין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו:ומ"ש כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר אבל המתקבץ מבהמות השוכר או שמוציאו מביתו לחצר הוא שלו ואפי' המתלקט משאר הבהמות אם לקטו השוכר בכלי מן האויר ולא נח באויר הוא שלו בס"פ השואל (שם) הזבל של ב"ה כלומר של המשכיר ובגמרא במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של ב"ה אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא מסייע לר"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתיבי זבל הקולט מן האויר הרי הוא שלו ואם איתא לדר"י בר חנינא קולט מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצרו הוא אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ופרש"י בחצר דמשכיר. שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים דקניא ליה חצרו אפי' קידם השוכר והגביהו לא זכה בהן. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות שכירות וז"ל הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו ואם יש שם מנהג הולכים אחר המנהג בד"א בשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכתב ה"ה א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא פירוש חצר דמשכיר דלא אגירא לשוכר מכלל דאי אגירא ליה כדידיה דמי קניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו ע"כ ורבינו מפרש הא דאוקמוה בגמרא ובמשכיר אפי' כשהיה שכור ביד השוכר כיון שהוא של משכיר והשוורים מעלמא הזבל של משכיר וזהו שלא הקשו אמאי של ב"ה אלא בחצר דשוכר ותורי דשוכר אבל בתורי דעלמא אע"פ שחצר שכורה ביד שוכר לא הקשו אמאי של ב"ה והרא"ה ז"ל פי' בחצר דמשכיר שלא השכיר החצר לשוכר לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לבית וזה דעת רש"י וקצת נראה כפירוש רבי' ממה ששינו הלשון ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגירא ליה לשוכר עכ"ל. ומ"מ יש לתמוה על דברי הרמב"ם ז"ל דכיון דקיימא לן דשכירות ליומיה ממכר הוי חצרו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר: ומה שאמר והיוצא מן התנור וכירה של השוכר משנה שם:ומ"ש שפירש הרמ"ה דברים נכונים ומוכרחים הם: כתב הרשב"א שאלת מי שמשכן בתים לחברו ויש בהם עליות על גבי עליות וכתוב בשטר המשכונא איך ראובן משכן ביתו מתחתית המשכונא עד סוף עלייתא ושמעון אומר שכל הבתים והעליות משכן לו וראובן טען שלא משכן לו אלא התחתית והעלייה שעל גבה והסופר אומר שכוונתו לסוף כל העליות ושכן דרכו לכתוב והראה שטרי משכונתא כתוב בהן [לשון זה] והמלוה משתמש ומחיק בכולן ואף הוא אחד מעדי השטר תשובה מסתברא ודאי כדברי שמעון שאילו לא משכן לו ראובן אלא העלייה שעל גבי התחתית מאי עד סוף העלייה שעל גבה דקאמר לא הוה ליה לכתוב אלא התחתית והעלייה שעל גבה וכל שכן אם נהג הסופר לכתוב כן במשכונות ובמכירות ואכלו בעליהן כל העליות בשופי בשטרות אלו ועוד יש סעד במה שהוא אחד מעדי השטר ומברר עדותו ואע"פ שאינו אלא יחיד מ"מ עושין סניף אל האמת וכל שכן אם כתוב בשטר משכנתי כל הבתים מן התחתית עד סוף כמו שאמרת עכ"ל וכבר כתבתי זה בסי' מ"ב:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המשכיר בית לחבירו וכו'. פ"ק דבתרא (דף ו') וכרבא:

השכיר לו בית בחצר וכו'. משנה סוף פ' השואל הזבל של בעה"ב ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירי' בלבד ואוקימנא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה ופרש"י חצר דמשכיר. שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים דקניא ליה חצרו ואפי' קדם שוכר והגביהו לא זכה בהן עכ"ל וכך הם דברי רבינו שכתב השכיר לו בית בחצר כלומר אבל לא השכיר לו את החצר. וכו' כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר כלומר אפי' משאר בהמות ואצ"ל מבהמות דמשכיר ומשמע אבל אם השכיר לו גם את החצר ושניהם משתמשים בו הו"ל כחצר של שותפין והזבל דמעלמא שבחצר הוא של שניהם וכמ"ש הרא"ש בתשובות שהביא רבינו בסימן ר"ס ס"ג דהשוכר בית ודר עם המשכיר בביתו המציאה הבא אל הבית היא של שניהם דהוי כמו חצר השותפין ואם היה צבי שבור וכו' נכנסים לבית היו זוכים בהן שניהם כי חצרם היה קונה להם ואף זבל זה דאתי מעלמא לחצר זה דהוא הפקר זכו בו שניהם המשכיר והשוכר אבל אם השכיר לו החצר שיהא הוא לבדו משתמש בו הא פשיטא דהזבל דמעלמא הכל הוא לשוכר שזכתה לו חצרו דשכירות לזמניה ממכר הוא מדברי סופרים ואין למשכיר בזבל דמעלמא כלום: ומ"ש אבל המתקבץ מבהמות השוכר וכו'. הוצרך להודיע דאע"פ דהו"ל חצר של שותפין אינו אלא לגבי מציאה והפקר דזכו בו שניהם כגון זבל מתורי דאתו מעלמא וצבי שבור דמדמי להו סוף פ' השואל להדדי אבל תורי דשוכר לא הפקירן השוכר וכן מה שמוציא זבל מביתו לחצר הוא שלו זו היא דעת רבי' וע"ד פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם מפרש בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא דהזבל של משכיר הוא אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכבר פי' ה"ה דעתו ומביאו ב"י ע"ש: ומ"ש ופי' הרמ"ה וכו'. נראה דהרמ"ה נמי מפרש כפרש"י וכרבינו דאי כהרמב"ם הא ודאי דשל המשכיר הוא הזבל שנעשה מתנור וכירה העומדים בחצר כיון דחצרו של משכיר אע"פ ששכורה ביד אחרים קנתה לו חצרו שלא מדעתו:

מתוך: טור חושן משפט שיד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המשכיר בית לחבירו חייב לעשות לו כל דבר שהוא עשה אומן כגון להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות אם הוא צריך לאורה והראב"ד כתב אפילו אם יש בו אורה הרבה אם יש בו חלונות שנסתמו ולא נפרצו פצימיהן צריך לפתחן לו וצריך לחזק לו התקרה ולסמוך הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכיוצא באלו: וכל דבר שהוא מעשה הדיוט כגון מעקה ומרזב וסולם ולהטיח הגג ומקום המזוזה [והמזוזה] על השוכר לעשותו ומ"מ לא יטול המזוזה כשיוצא אם הבית של ישראל ואם נפחתה המעזיבה והתקרה בד' טפחים חייב לתקנה שמעזיבה נמי חיזוק התקרה היא וכתב הרמב"ם בכל אלו הדברים הולכין אחר מנהג המדינה ובשמות הידועים להם כדרך שאמרו במקח ובממכר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המשכיר בית לחברו לעשות לו כל דבר שהוא מעשה אומן כגון להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות משנה וברייתא בסוף פרק השואל (קא:) וזה לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות לפתוח לו חלונות שנתקלקלו ועיין בנ"י: ומה שאמר וצריך לחזק לו התקרה ולסמוך הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכיוצא באלו משנה וברייתא שם. ופירש רש"י לחזק לו תקרה. אם התליעו הנסרים: לסמוך לו הקורה. אם נשברה אחת מהן:

ומה שאמר וכל דבר שהוא מעשה הדיוט כגון מעקה ומרזב וסולם ולהטיח הגג ומקום המזוזה על השוכר לעשותו שם בברייתא ופירש רש"י מרזב כל גגותיהן טוחין בטיט ומשופעין מארבע צידיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה. וכ' נ"י סולם כתב הריטב"א דסולם לגג הוא דאמרינן דאילו לעלייה המשכיר חייב דבלאו הכי לא מיתדר ליה. וכתב עוד בשם הריטב"א דכל מה ששוכר עושה יכול להוליכו עמו כשיצא דלא אפיקו בגמרא אלא מזוזה: ומה שאמר ומכל מקום לא יטול המזוזה כשיוצא אם הבית של ישראל ברייתא שם וכבר נתבאר זה בטור יורה דעה ולא היה צריך רבינו לשנותו כאן אלא שנמשך אחר התלמוד שהביאו כאן ומ"מ אינו מדוקדק דתלמודא מייתי ליה אהא דקתני על השוכר לעשות לו מזוזה ואהא שייך למיתני כשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא דכיון דמזוזה דידיה היא הוה אמינא דיטלנה ויצא קמשמע לן אבל רבינו שלא כתב כאן אלא שמקום המזוזה של שוכר אינו ענין לכתוב סמוך לו הא דלא יטול המזוזה כשיוצא:ומ"ש ואם נפחתה המעזיבה והתקרה בד' טפחים חייב לתקנה וכו' בפ' הבית והעלייה (קיו:) תנן הבית והעלייה נפחתה העלייה ואין ב"ה רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו העלייה ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון את המעזיבה ומסיק בגמרא דפליגי בחזוק תקרה רבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה הוא ותחתון בעי לאחזוקי ורבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות ועל העליון לאשוויי וידוע דהלכה כת"ק: (ב"ה) ובגמרא נפחתה בכמה רב אמר ברוב ושמואל אמר בד' טפחים וידוע דהלכה כשמואל: ומ"ש בשם הרמב"ם בכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה ובשמות הידועים להם וכו' בפ"ו מהלכות שכירות:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המשכיר וכו'. משנה ס"פ השואל המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו ובברייתא משכיר חייב להעמיד לו דלתות ולפקוח לו חלונות נראה דאי ממתני' לא שמעי' אלא דחייב בדלת אבל העמדתה בבית על השוכר היא קמ"ל דעל המשכיר להעמידה ג"כ ולשון ולפתוח לו חלונות אתא לאורויי דדוקא בשצריך לאורה וזהו לפתוח לו כלומר לצרכו כדי שיהא לו אורה והראב"ד דקדק מלשון לפתוח דמיירי אפילו יש לו אורה אם יש בו חלונות שנסתמו ולא נפרצו פצימיהן צריך לחזור ולפתחן דכיון דלא פרץ פצימיו גלי דעתיה לפתחן לאחר זמן וכדלעיל בסי' קס"ב סעיף ח' וכדאיתא בפ"ק דבתרא:

ומקום המזוזה והמזוזה. כך הוא בספרים המדוייקים: ואם נפחתה המעזיבה והתקר' בד' טפחים חייב לתקנה. פלוגתא דת"ק ור' יוסי בס"פ הבית והעלייה גבי משכיר לחבירו עלייה וכדלעיל בסי' שי"ב סי"ט ולמד משם רבינו דכיון דלת"ק חזוקי תקרה הוא א"כ מעשה אומן הוא לפיכך המשכיר בית לחבירו ונפחתה המעזיבה והתקרה בד' טפחים חייב המשכיר לתקנו אבל לר' יוסי דאשוויי גומות הוא אינו מעשה אומן ועל השוכר לעשותו:

דרכי משה

(א) וכנ"י פרק השואל ד' קי"ח ע"ב אם השכיר לו בית זה חייב להעמיד לו בשעה שמכניסו מכאן ואילך אם נפל אין חייב להעמיד לו אם השכיר לו בית סתם חייב להעמיד לו כל ימי השכירות וכ"כ בהגהות מיימון פ"ו מה' שכירות לענין תקרה אע"ג דא"ל בית זה ובאותו פעם לא היה מקורה חייב לעשות לו תקרה דאנן סהדי דדעתיה דשוכר שיהא ראוי לדירה מפני רוחות ושלגים וגנבים שלא יכנסו בפרציו:

(ב) וכנ"י ד' קי"ח ע"ב פ' השואל אף על גב דבשעת שבירות נכנס שם שוכר וראה שלא היה שם דברים אלו לא אמרי' ראה ונתפייס כיון דלדירה א"ל ולא חזיא לדירה אלא בדברים הללו ה"ז כאילו התנה בפירוש עכ"ל:

(ג) ובמרדכי ס"פ השואל כל דבר שהשוכר חייב לתקן מתקן בעצמו ואינו מנכה כלום ממעות השכירות וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט שטו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שטו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה: וכשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא:

וכל שממכרו ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו להשכיר אא"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע ה"ז משכיר ואינו מוכר:

ששאלת שמעון שכר בית מראובן ואומר ששכרו על תנאי שאם ירצה ישכיר מהבית לאחרים שידורו עמו ויעשה להם דיורין שידורו בבית וראובן אומר שלא השכירו הבית אלא שידור בו הוא ובני ביתו ונסתפקת מי יהא נאמן בשבועתו.

תשובה דע כיון שראובן השכיר ביתו לשמעון סתמא לדירת שמעון ובני ביתו קא משכירו כי כן דרך כל שוכרין בית והרוצה להכניס עמו דיורין בבית הוא מתנה בפירוש ואם אין לו עדים שהתנה קרקע בחזקת בעליה עומדת לכל ספק הנולד ביניהם ועל השוכר להביא ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אין לו לשנות ממנהג השוכרין וישבע ראובן שלא התנה שמעון להכניס עמו דיורין לבית:

ששאלת ראובן שכר נער לשמשו וא"ל שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו ולא היה קנין בדבר אם יכול לראובן ליטול משמעון [בהיתר] דמי הפסדו. תשובה שכירות הוא וכל תנאי של שכירות אין צריך קנין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ברייתא ומימרא בפרק מרובה (עט.) ובפרק השואל (צט.) ובסימן קצ"ה נתבאר שנקנה ג"כ בחליפין ושם נתבאר דין קנין שאלת קרקע:

(ג) ומ"ש וכשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות וכו' וכל שממכרו ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו להשכיר וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שכירות וכתב ה"ה שהוא פשוט:ומ"ש שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא מפורש בפ' הזהב (נו:): כתב הרא"ש בכלל צ"ב סי' ח' שכירות קרקע כמכירת קרקע ואין אונאה לקרקעות :

ששאלת שמעון שכר בית מראובן ואומר ששכרו ע"ת שאם ירצה ישכיר מהבית לאחרים שידורו בו עמו וכו' כלל (צ"ב) [א']:

ששאלת ראובן שכר נער לשמשו וא"ל שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו ולא היה קנין בדבר וכו' כלל א' (וצ"ב): כתב הרשב"א ראובן משכן עליית אוצרו לשמעון בזמן בנכייתא והתנה שלאחר הזמן יהא רשות בידוע לתבוע חובו או לדור בו סיעתו והוא או למשכנה או להשכירה למי שירצה ואחר זמן המשכונא נפטר ראובן ונשארו לו בנים קטנים ואין לו רשות לתבוע חובו עד שיגדלו היתומים ובא למשכנה או להשכירה לאחרים והאפוטרופס טוען שאין לו רשות להשכיר ולא למשכן אלא לב"ה אחד ושלא יהא לאותו ב"ה סיעה גדולה יותר ממה שהיה לשמעון בשעת המשכונא תשובה הדין עם שמעון לפי שורת הדין אפילו בלא תנאי יכול היה להשכירה או למשכנה אצל אחרים אפי' תוך הזמן שלא אמרו אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל בקרקע יכול וכדמוכח בפרק האומנים (ע"ט:) גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך א"כ מה התנאי הזה עושה שאפי' בלא תנאי היה רשאי ואפילו ליתר מסיעתו כל שיראה לב"ד שאין הפסד מתרבה בכך שאין הדיורים מפסידים אדרבה לעתים מועילים הרבה לקיים הדירה וכדאמרינן ביתא מיתבא יתיב ומיהו אם יראה לב"ד שיתרבה ההפסד בכך אינו רשאי וכדמוכח נמי בההיא דהשוכר את הספינה אבל עכשיו שנתן לו רשות הוסיף להשכירה לכל מי שירצה אפי' לסיעה גדולה ואל תאמר שלא נכתוב התנאי הזה לתוספת ענין אלא לשופרא דשטרא לא היא דכל היכא דאיכא למילף ילפינן ועוד דהכא הא א"ל לכל מי שירצה ולכל מי שירצה אינו בא להרשות להשכיר לראובן או לשמעון דמאי איכפת ליה בין ראובן לשמעון כל שאינו דר עמהם וליכא משום שינוי דעתא וכ"ש שהרי נתן לו רשות לדור בו לאחר הזמן הוא וסיעתו ומי לא עסקינן שיהא לו סיעה גדולה ומה שטען האפוטרופוס שאין לו רשות אלא כסיעה שהיתה בשעת המשכונא דברים בטלים הם ואין כך במשמע כלום:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כשם שהקרקע נקנה בכסף וכו'. מימרא דר"א בפרק מרובה (דף ע"ט) ותנ"ה ודוקא שכירות קרקע אבל שכירות מטלטלי לא מיקני בשטר אלא בכספא ולקבולי מי שפרע ובמשיכה וקנו לגמרי:

וכשם שמתנה אדם כל תנאי וכו'. כ"כ הרמב"ם רפ"ז דשכירות.

ומ"ש אלא א"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע ה"ז משכיר ואינו מוכר. נראה דכ"כ משום דתנן ס"פ י"נ (דף קל"ו) הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן וכו' דמפרש הרמב"ם שאין האב רשאי להוציא הקרקע מידו ולמכרה לאכילת פירות כל ימי חייו אלא דאם עבר האב ומכר מכורין עד שימות וכדכתב סוף הל' זכייה ולזה כתב הרמב"ם כאן דמי שמוחזק בקרקע ואין לו אלא פירות באותו קרקע ה"ז משכיר הפירות לאחר אבל הקרקע לא יוציא מתחת ידו ליד השוכר לאכול פירותיה וז"ש ה"ז משכיר ואינו מוכר אלא הקרקע תהא תחת ידו וע"ל בס' רנ"ז סעיף ג' כתבתי טעם לדבר שאסור למכור הקרקע לפירותיה ולמסרה ליד הלוקח וע"ש:

דרכי משה

(א) עיין בזה במרדכי ס"פ המוכר את הבית כתב המררכי סוף האומר בקדושין דף תרס"ב ע"א מצאתי שהשיב ראבי"ה על אשה ששכרה בית מראובן לדור בו מפסח ועד עצרת והוא קבלה אצלו קודם פורים לביתו בתורת חסד או מחמת דבר אחר ועתה חוזר בו קודם פסח נראה דיכול לחזור דכל חזקה לא מהני אלא לאחר גמר המעשה שראוי להחזיק מיד וע"ש וכתב בר ששת סימן תק"י השוכר בית וקנאה בא' מדרכי הקנאה ואמר אח"כ למשכיר אם תרצה תחזיר לי מעותי ואסתלק יוכל לחזור בו דאינו מסתלק מן השכירות אלא כשחוזר ומקנה למשכיר באחד מדרכי הקנאה כמו במכר וע"ש וכבר כתבתי תשובה זו לעיל סי' שי"א:

מתוך: טור חושן משפט שטז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שטז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כתב הרמב"ם ז"ל המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים עד סוף הזמן משכירו לאחרים שהן כמנין בני ביתו אבל אם הם ד' לא ישכירו לחמשה שלא אמרו חכמים ז"ל אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלים שהוא אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה אין אומרים כן וכן אני אומר אם אמר בע"ה לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחר אם לא תרצה לעמוד בו הניחהו וצא ואתה פטור משכירותו אינו יכול להשכירו לאחר ויש מי שהורה ואמר שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ולא נ"ל שזה דין אמת ע"כ:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שכרו ב' בתים זה אצל זה ולהם שני חצרות ומלבד חצרות אלו עוד להם חצר בשותפות והיו כל אחד משתמש בחלקו והלך ראובן והשכיר ביתו ללוי ושמעון מעכב עליו ואומר איני חפץ בשותפות של לוי כי ירא אני שנתקוטט ביחד ואם על כל פנים תרצה להשכירו הנח לי החצר המשותף ואתן לך שכירות כפי חלק המגיע ממנו אם שומעין לו ואם ראובן יכול לגלגל הרבה שכירות כי יאמר שהוא צורך גדול לבית. תשובה יראה שהדין עם שמעון חדא שטוען ליתן השכירות החצר כפי המגיעו כי הוא מצרן ושכירות שייך בהי הטוב והישר כמו גבי מוכר כיון שראובן אינו מפסיד בדבר דשכירות ליומיה ממכר הוא ועוד אני אומר דשנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין אחד מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו ואפילו אם יש דיורין פחותין ממנו כי יכול לומר לו אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל כי ידוע שאין לקבל כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש מפניו ויש מפני גריעותו שאדם בוש לדור עמו ויש שהוא בעל קטטה ויש שאינו נאמן הילכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחלה עם מי הוא חפץ לדור ולא יכול אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וגם אינו יכול לכופו לחלוק שהבית אינו שלהם אלא הוא שכור להם לזמן:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב הרמב"ם המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים עד סוף הזמן משכירו לאחרים שהם כמנין בני ביתו אבל אם היו ד' לא ישכירו לה' וכו' עד ולא נ"ל שזה דין אמת בפ"ה מהלכות שכירות ולמד כן מדין שוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך שנתבאר בסי' שי"א וכתב ה"ה סברת הרב ז"ל וראייתה בצדה מדין הספינה ולא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספונה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי' תרעומת אין לו ונכון הוא בטעמו ומ"ש וכן אם א"ל ב"ה לשוכר וכו' ג"ז נכון אבל אין לזה ראיה מן התלמוד ומ"ש ויש מי שהורה שאינו יכול להשכיר וכו' בהשגות ח"א יש בדורינו אומרים כן שיש בני אדם מחריבין בית בדירתם ע"כ ונראה כהם ז"ל יחלקו בין ספינה לבית לומר שבספינה יכול הוא להשכירה לאחר לפי שבעליה עמה וישמור שהשוכר הזה לא יקלקלנה ואעפ"כ יש לו תרעומת מפני שינוי הדעת אבל בבית שאין בעליו עמו אינו רשאי ומ"מ טענתם חלושה מאד שהרי זה השוכר השני אם הזיק ישלם ואין מצוי היזק בקרקע שיאמר בו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל ועיין במרדכי פ' האומנים ובתשו' הרשב"א שכתבתי בסימן שט"ז ושכתבתי בסוף סי' ע"ב: כתב הרשב"א שאלת ראובן השאיל ביתו לשמעון וקנו מידו וכן כתוב בשטר קנו ממנו וכו' ושמעון השאילו לבנו יהודה ודר בו זמן רב ועכשיו תובע ראובן מיהודה שכירות השנים שדר בהם ואומר ההשאלה שהשאלתי לאביך אין בה ממש שלא הקניתי לו גוף אלא לדירה ועוד כי לו ולאשתו השאלתיה ולא לאחרים תשובה מל' השטר נראה שהגוף הקנה להם כיון שכתב להם ולעשות בו כל צרכם וכל חפצם ורצונם כדרך שעושה בביתו ממש ולשון זה רחב וכולל הרבה יותר מן ההשאלה שאפילו בנין הצריך לדירתו נראה שנכנם בכלל זה שכן אדם עושה בדירתו ועוד שהרי קנו מידו וכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמו שאמרו בפרק הכותב (פג) הלכתא מגופו של קרקע קנו מידו ועוד דבר מן דין כל שירד שמעון לקרקע ודר בו וראובן לא ערער בודאי גילה בדעתו שגוף הקרקע הקנה לו וכמו שאמרו בפ' הכותב (שם.) אמר אכיי מסתברא מילתא דרב יוסף בעור אבל בעומד קנו מידו מגופה של קרקע כלומר שהניחו לירד בו ולעמוד ולאחר זמן ערער אפי' רב יוסף מודה שערעורו בטל שכל שהניחו לעמוד גילה בדעתו דמגופה של קרקע קנו מידו ולא עוד אלא דבר מן דין כל שהניחו לעמוד אפי' את"ל שהיה בטעות שהיה סבור דיכול אדם להקנות דירה בלא גוף מ"מ כל השנים שעמד שם מחילה בטעות היא והויא מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך (סז.) ולפיכך אין לראובן על שמעון כלום ושמעון שהושיב בנו אין לראובן בזה עליו שום תרעומת שאע"פ שאמרו אין השואל רשאי להשאיל וכו' ה"מ במטלטלין אבל בקרקע רשאי ולפיכך אפי' על יהודה אין לו כלום שזכות הדירה לשמעון היא ולא בשל ראובן דר אלא בשל שמעון אביו ואינו חייב להעלות לו שכר ומיהו אם הפסיד בו יהודה כלום בדירתו חייב לשלם לו נזקו לפי אומדן דעת ב"ד והכרתם עד כאו וכבר כתבתי זה בסי' [רנ"ג]:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שכרו בני בתים זה אצל זה וכו' כלל א' (וצ"ב) [סי' ב']:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב הרמב"ם ז"ל וכו'. פרק ה' משכירות: ומ"ש אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה. האי שהרי בעליה עמה לא קאי אלא אספינה אבל בקרקע איפכא הוא דוקא בשאין בעליה עמה אבל כשבעליה עמה אין יכול להשכירו לאחר אפי' יש לו דיורין פחותים ממנו כי יכול לומר לו אותך יכול אני לקבל וכו' כמ"ש הרא"ש הביאו רבינו בסמוך ודוקא בספינה שאינא עומדת אלא לכך לקבל את הכל ובעליה עמה תמיד לפיכך אינו יכול לומר אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל דאנן סהדי דשקורי קא משקר ולא אמרו שיש עליו תרעומת אלא משום שינוי דעתא אי נמי לאשלא יתירא וכדלעיל בסי' שי"א סעיף ה'. ומה שקשה דבסימן רי"ב כתב הרמב"ם דאף בקרקע אין השוכר רשאי להשכיר י"ל דאינו אלא היכא דאם הם ד' לא ישכירו לה' וכמ"ש לשם:

וגם אינו יכול לכופו לחלוק וכו'. מה שקשה מכאן למ"ש ס"ס קע"א דיכול לכופו לחלוק הרמב"ם וכ"פ לשם בש"ע וכאן פסק בש"ע כהרא"ש והפסקים סותרים זא"ז כתבתי יישובו למעלה ע"ש ודלא כמהרו"ך דמחלק בין חצר ושדה ובית: כתב במרדכי ס"פ האומנים וז"ל מכאן מוכיח ר"מ ראובן שהשכיר בית לשמעון דשמעון יכול להשכיר את לוי תחתיו וכו' והאריך אבל בפ' חזקת כתב המרדכי איפכא ונראה דתשובות הרמב"ן היא וז"ל מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי לעשר שנים ונתן לו לוי השכירות של עשר שנים והיה באותו בית שתי שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון ועכשיו תובע ראובן לשמעון מה אתה עושה בביתי ושמעון משיבו מלוי שכרתי ששכרו ממך וראובן אומר אין זה רצוני שתהיה בביתי דין זה פשוט מההוא עובדא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' ה"נ דינא קא"ל ראובן וכו' והיינו כדברי הראב"ד בהשגות ולפע"ד הנכון כמו שהכריע הרשב"א בתשו' שאם יראה לב"ד שיתרבה ההפסד בכך אינו רשאי וכו' ומביאו ב"י בס"ס שט"ו וע"ש:

דרכי משה

(א) ובמרדכי פ' האומנין ד' קמ"ב ע"ב כ' בשם מוהר"ם דיכול להשכירו אפי' למי שבני ביתו יותר מרובים דהא יכול למלאות ביתו דיורים כו' וכ"כ מהרי"ו בתשובותיו סי' י' אבל במרדכי פרק חזקת ד' רמ"ט ע"א דלא יכול להשכירו לאחר כלל ואם דר בו אחר חייב להעלות שכר למשכיר ואם אין השוכר הראשון רוצה לדור בו צריך ליתן למשכיר כל השכירות ולא יוכל להשכירו לאחרים וה"מ שאין המשכיר מוצא אחרים שישכרו ביתו אבל מוצא אחרים שישכרו אין השובר חייב ליתן לו רק מה שדר בו אבל אם הקדים א' השוכר למשכיר אפי' מוצא המשכיר לאשכוריה לאחרים א"צ לההזיר לו כלום וכשיוצא ממנו השוכר הראשון יוכל המשכיר לאשכוריה למי שירצה ולא יוכל השוכר לומר תהא שאייה כך בלא אנשים דיוכל המשכיר לומר ביתא מיתבי יתיב עכ"ל התשובה וכב"י ס"ס שי"ב על התשובה זו וכל דבריה הם דחוים מלבד מה שכתב לבסוף ולא יכול לומר תהא שאייה כו' עכ"ל וטעמו דס"ל דנקטינן דיוכל להשכירו למי שירצה כדברי הרמב"ם ומוהר"ם וכנ"ל וע"ל סי' ש"ח ולעיל סי' שי"א דעת הרא"ש שמותר לשנות בשכירות במקום שאינו מפסיד למשכיר והוא כדעת הרמב"ם ומוהר"ם אמנם במחלוקת שבין מוהר"ם ורמב"ם אם יכול להשכירו ליותר בני אדם נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם משום דכל ספיקא דדינא קרקע בחזקת בעליה עומדת וכמו שנתבאר לעיל סימן שי"ב ושט"ו וכ"פ במרדכי פרק האומנין דף קמ"א ע"ג דלא יוכל להשכירו אלא לדכוותיה ולא לדקשה ממנו וע"ש וכן משמע בתשובת הרשב"א שאכתוב לקמן בסי' זה וע"ל סי' שי"ב כתבתי מדין זה:

(ב) ומשמע מדברי מ"מ שלדעת הרמב"ם אפי' נשאר המשכיר עמד בבית השוכר אפ"ה יכול השוכר להשכירו לאחר ואין עליו תרעומת כמו בספינה ועיין בזה למטה בתשובת הרא"ש שנראה שחולק בזה.

(ג) נראה דהרמב"ם פליג בזה שהרי כתבתי לעיל דעתו דס"ל דיוכל להשכירו לאחר אפי' אם נשאר המשכיר בבית ואין בזה משום שינוי קבלת דעת לומר לזה יכולתי לקבל לזה איני יכול לקבל ואדרבה לפי דברי ב"י עדיף טפי אם המשכיר נשאר בבית שכתב מ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה כו' כתב וז"ל ולא דמי לספינה שיוכל להשכירו לאחרים דהתם נשאר המשכיר בספינה ולא יוכל השוכר השני להזיקו בספינה משא"כ אם לא נשאר המשכיר בבית שיוכל לקלקל לו ביתו שמעינן דיותר מותר להשכירה לאחרים אם נשאר בבית וא"כ הרמב"ם והרא"ש חולקים ומתשובת הרשב"א שאכתוב בסמוך משמע כדברי הרמב"ם דבכל ענין מותר להשכירו לאחר וצ"ע דמשמע מדברי רבינו דאינם חולקים שהרי כתב לשניהם בלא מחלוקת וכתב לדעת רבינו יותר גרוע אם נשאר המשכיר בבית משום דיוכל לומר לזה הייתי יכול לקבל כו' משא"כ אם אין המשכיר נשאר בבית וצריכין אנו לומר לדעת זה דאין ראיה מספינה לכאן דשאני התם דדרך השוכרים ספינה למכור סחורתן בחצי הדרך לאחרים ואדעתא דהכי השכיר לו משא"כ בבית כנ"ל דעת רבי' כדעת הרא"ש והרמב"ם וס"ל דאין חולקים זה על זה ולענין המשכיר או נתן ביתו לאחר ושייר לעצמו בו כח שיוכל לסלק לשוכר כשירצה או שיוכל לדור עם השוכר כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קמ"ה דיכול ליתן או להשכיר כחו לאחר ובלבד שלא יהא בני ביתו מרובין משל משכיר או הנותן וע"ש שהאריך בזה וכ"פ מהרי"ו סי' י' דהמשייר לעצמו כח מותר להשכירו ואפילו למי שבני ביתו מרובים וכתב דאף הרמב"ם דחולק בשכירות אם בני ביתו מרובין מודה בשייר כחו אמנם הר"י בר ששת סי' שנ"ז חולק בזה דאם שייר לעצמו דבר שאינו מסויים כגון דיוכל לסלקו ולא יוכל להשכירו לאחרים אבל אם שייר לעצמו דבר מסויים שלא נכנס בתחלה בכלל השכירות כגון ששייר לעצמו חצי הבית אז יוכל להשכירו או ליתן לאחר אפי' התנה תחילה שלא יוכל לדור בו כי אם הוא וע"ש וע"ל סי' שי"ח ולעיל סי' שי"ב ונראה שה"ה הנותן מתנה לחבירו והמקבל אינו צריך לה יוכל המקבל להעמיד אחר תחתיו דלא גרע מה ששייר כח לעצמו דהא אמרינן לענין אם הנותן בעין יפה נותן דיפה כח המקבל מכח הנותן כמו שנתבאר בדיני מתנה וה"ה בנדון זה וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' אלף נ"ג ומשמע שם דלא אזלינן בזה אחר דעת הנותן לומר שלא נתנו לו ע"מ ליתנו או למכרו או להשכירו לאחר. בסי' שט"ו כתב ב"י שכתב הרשב"א בתשובה על ראובן משכן ביתו לשמעון לי' שנים וכו' ע"ש. בב"י בסי' ר"ז מספר חזה התנופה ראובן שנתן לשמעון חדר בביתו שידור בו וכו' ע"ש:

(ד) בנ"י פ' המקבל דף קכ"ה ע"ב כתב בעל העיטור דהמשכיר ביתו לעכו"ם משמתינן ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליו כל אונסא דמתייליד לשכינו עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט שיז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר אמר לא פרעת אם תבעו בתוך הזמן שקצב לו כגון ששכרו לשלשים יום או לשנה ותבעו בתוך הזמן על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמה בדמים שנתן תחילה וישביענו שבועת היסת תבעו לאחר זמנו אפילו ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שפרעו ויפטר ואין חילוק בזה בין אם היה שכירות על פה או בעדים או בשטר:

השכירו לו בשטר לעשר שנים ואל הזכיר בו זמן המשכיר אמר כבר כלו והשוכר אמר עדיין לא כלו על השוכר להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאנו מן הבית:

השכיר לו הבית בשטר וכתוב בו שנים סתם המשכיר אומר לשנים והשוכר אומר שלשה וקדם השוכר ודר בו שלש שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראיה שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכין להחזיר לו ולאטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן לפיכך כתב א"א הרא"ש ז"ל אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו:

ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר ואומר לה' שנים שכרתיו והמשכיר אומר לג' וא"ל הבא שטרך וטען שנאבד נאמן במגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי כיון שהיה בידו ג' שנים:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר אומר לא פרעת אם תבעו בתוך הזמן שקצב לו וכו' על השוכר להביא ראיה וכו' תבעו לאחר זמנו אפי' ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שפרעו ויפטר בס"פ השואל (קב:) בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר לא נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה לא צריכא ביומא דמישלם זמניה מי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זמניה או לא אמר ליה ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דב"ה טריד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה ופרש"י שכיר בזמנו נשבע ונוטל וכו'. אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה מקצת: וכתב נימוקי יוסף ביומא דמישלם וכו' דהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו דומיא דשכיר נשבע וכו' ומיהו בבית דין אינה משתלמת עד למחרתו דדרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שהתחיל שנה אחרת :ומ"ש או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו [וכו'] או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני ענמה בדמים שנתן תחלה וישביענו שבועת היסת כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות שכירות ופשוט הוא:ומ"ש ואין חילוק בזה בין אם היה שכירות על פה או בעדים או בשטר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ופשוט הוא ועיין בהריב"ש סימן שי"ג ושמ"ה:

השכירו לו בשטר לעשר שנים ולא הזכיר בו זמן המשכיר אומר כבר כלו והשוכר אומר עדיין לא כלו על השוכר נהביא ראיה וכו' מימרא דרב גחמן בס"פ השואל (קג.) וכתב רש"י דטעמא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר הספק הבא לפנינו ועיין בנ"י שם כי האריך בזה:

השכיר לו הבית בשטר וכתוב בו שנים סתם המשכיר אומר שנים והשוכר אומר ג' וקדם השוכר ודר בו ג' שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראיה וכו' בפרק המקבל (קי.) ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר ג' ולוה אומר ב' קדים מלוה אכלינהו לפירי מי נאמן רב יהודה אומר קרקע בחזקת בעליה קיימת רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהם והלכתא כרב כהנא והא קיי"ל דהלכתא כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת התם מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ולאטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטריחינן. ופרש"י ההוא שטרא. שטר משכנתא דסורא במשלם שניא אילין ולא פירש בו מנין השנים: קדים מלוה אכלינהו לפירי. דשנה שלישית מקמי דנתבעיה לדינא: ה"מ מילתא דלא עבידא לאיגלויי. כלומר בתר קרקע ודאי אית לן למיזל ומיהו ה"מ בספק שאין עומד להתברר כי ההוא דמספקא לן ביה אי תפיס לשון ראשון ואי תפיס לשון אחרון: אבל הכא מילתא דעבידא לאיגלויי. בסוף שיבואו עדי השטר ויעידו: ואטרוחי בי דינא תרי זימני. שמא הדין עם המלוה ואם נוציאנו מידו עתידים אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן:ומ"ש בשם הרא"ש לפיכך אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים וכו' מוציאין מיד השוכר מה שדר בו שם בפסקיו:

ומ"ש ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר ואומר לחמש שנים שכרתיו וא"ל הבא שטרך וטוען שנאבד נאמן במגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי וכו' ג"ז בפרק המקבל (שם) מלוה אומר ה' ולוה אמר ג' א"ל אייתי שטרך א"ל שטרא אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכתב ה"ה בפ"ז מהלכות שכירות ודוקא שאין שם עדים שממושכנת או מושכרת היא וגם בעל הקרקע לא מיחה שהרי השוכר או המלוה יכול לומר לקוחה היא בידי הא לאו הכי ודאי אינו נאמן שהרי נאמנותו אינו אלא מדין מגו ואם אין שם מגו בטל נאמנותו עכ"ל ופשוט הוא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אמר השוכר פרעתי וכו'. ס"פ השואל אסיקנא הכי ומשמע דביומא דמישלם זימניה נאמן השוכר אפילו תבעו בתחלת היום כל שהיה שהות ביום לפרעו היום מיהו אינו נאמן בתחלת היום לומר פרעתיך תוך הזמן במגו דפרעתיך היום דאין זה מגו טוב דאין רגילות לפרוע בתחלת היום אלא דאי טעין בתחלת היום פרעתיך היום נאמן בשבועה אבל תבעו בסוף היום נאמן לומר פרעתיך תוך הזמן במגו דפרעתיך היום וכבר התבאר כל זה בסי' ע"ח בס"ד:

השכירו לו בשטר לעשר שנים וכו' מימרא דרב נחמן ס"פ השואל ופרש"י וכן בתוס' ע"ש ר"ח דלא כתוב בשטר לא תחלת השנים ולא סופן והשטר ביד השוכר וטוען המשכיר עיקר השטר נכתב בשבילי שלא תאמר לקוח הוא בידי ואין השטר בידך אלא כדי שלא אכחיש לך חשבון השנים כמה היו מ"מ עיקר השטר בשבילי נכתב שע"י כן יש קול שבמשכנתא הוא אצלך אע"פ שהשטר בידך עכ"ל וכ"כ הריף והרא"ש וכך הם דברי רבי' ונראה דאף כאן אם המלוה דר בו ג' שנים וכבש השטר נאמן במגו כדכתב רבינו בסוף סי' זה אלא דרבינו כתב לשם כלשון הגמ' דה"א בפ' המקבל. עוד כתבו התוס' ולשון שני פר"ח י"א דינרים בכל שנה ואחר ה' שנים טען השוכר ואמר למשכיר נקיטת שכירות ה' שנים נראה עיקר [וכו'] דלפי זה השטר ישנו במשכיר עכ"ל התוס' ותימה דכיון דר"ח כתב דמסתברא כי האי פירושא בתרא וגם התוס' כתבו דכן עיקר למה לא הביאו רבי' דאע"ג דהרי"ף והרא"ש כתבו פירושא קמא משום דהכי משמע להו לישנא דתלמודא טפי מ"מ הדין ודאי דין אמת דאע"ג דהשטר ביד המשכיר כיון דהשטר לא נעשה לגוביינא אלא כדי שלא יחזיק השוכר ויטעון לקוח הוא בידי נאמן השוכר בשבועה לומר שפרעו כל ה' שנים שדר בהן כבר וי"ל דרבינו נסמך על מ"ש קודם זה תבעו לאחר זמנו השוכר נאמן בשבועה ואין חילוק בזה בין היה שכירות ע"פ או בעדים או בשטר ורצונו לומר דאפילו בשטר שביד המשכיר על כמה שנים השכירו כיון דלאו לגוביינא נעשה השטר אלא כדי שלא יחזיק השוכר בה נאמן בשבועה ונראה דגם הרא"ש ז"ל שלא הביא הך פירושא בתרא בפסקיו היינו משום דנסמך על מ"ש קודם זה הא דקאמר תלמודא אימת אי בתוך זמנו תנינא ואי לאחר זמנו תנינא וכו' דלאחר זמנו בחזקת שנתן עד יאמרו לו שלא נתן וסתמא משמע בין בע"פ בין בשטר והכי נקטינן דאפי' יש שטר ביד המשכיר נאמן השוכר לומר פרעתי על כל השנים שעברו ובשבועה:

השכיר לו הבית בשטר וכתב בו שנים וכו'. פי' והשטר ביד השוכר וקדם השוכר ודר בו ג' שנים אין מוציאין מידו וכו': לפיכך כתב א"א הרא"ש וכו'. נראה דלעיל בהשכירו לו בשטר לי' שנים והשטר ביד השוכר והמשכיר אומר כבר כלו הי' שנים לפני שנה דהיינו שדר בו י"א שנה אין שומעין למשכיר אפילו לא יוכל השוכר לברר ואין מוציאין מיד השוכר דשאני הכא דהשטר שכתוב בו שנין סתמא מסייע למשכיר שלא השכיר לו אלא לשתי שנים דאי טפי הו"ל לפרש אבל כאן אדרבה השוכר נאמן אצל שטרו דלא כלו כבר הי' שנין. ומה שקשה מכאן למ"ש רבינו בתחלת סי' קל"ז נתבאר לשם בס"ד גם לשם הביא ב"י דין זה שכתב רבינו כאן:

ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכו' נאמן במגו וכו'. רבינו נמשך אחר הסכמת הרי"ף והרא"ש שכתב לעיל סוף סי' ק"ן דנאמן לומר שטר היה לי ואבד במגו דלקוח הוא בידי ודלא כהר"ר יונה ע"ש:

דרכי משה

(א) וכתב עוד בשם הראב"ד ודוקא דקא טעין איהו פרעתי אבל לא טענינן ליתמי ביום דמשלם זמניה וע"ש:

(ב) וכ' בתשובת בר ששת סי' שי"ג דאי קבל הפרעון בקנין לא יוכל למימר פרעתי לך אבל אם עבדו ביניהם בשטר וכתבו וקנינא מיניה כל הכתוב לעיל מסתמא הקנין לא קאי על הפרעון וע"ש בסי' שמ"ה ובנ"י פרק השואל דף קי"ט ע"ב כתב הא דשוכר נאמן לומר פרעתי בששכרו בשטר היינו שטר שכתוב בו השכירות כדי שלא יוכל לומר לקוח אבל אי כתב ליה שטר בפני עצמו על דמי השכירות ונאמנות אין השוכר יכול לומר פרעתי וע"ש:

(ג) וכתב המרדכי ס"פ השואל דה"ה אם המשכיר אומר בי' שכרת והוא אומר בה' או בעל הבית אומר לא השכרת והוא אומר השכרתי קרקע בחזקת בעליה קיימת והיה נראה מלשון המרדכי ורבינו דבאלו הטענות אפילו לאחר זמן שכירות המשכיר נאמן בשבועה אבל נ"י כתב שם פ' השואל דף קי"ט ע"ב דבמקום דאית ליה מגו לומר לא שכרתי השוכר נאמן וכ"כ פרק המקבל דף קנ"ז ע"ב וא"כ ה"ה אם יוכל לומר פרעתי וע"ל סי' ע"ח מדינים אלו:

מתוך: טור חושן משפט שיח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

ראובן השכיר ריחים לשמעון שיטחנו לו בשכרן כך וכך סאין לשנה לצורך מאכל ביתו והעשיר ראובן וקנה ריחים בענין שא"צ שיטחון לו שמעון ומבקש משמעון שיתן לו דמים כדי הטחינה אם שמעון מוצא הרבה למי יטחון בענין שלא יפסיד בדבר צריך ליתן לו דמים ואם אינו מוצא לא יתן לו דמים אלא אומר אני אטחון לך ואתה תטחון לאחרים ואם גם ראובן אינו מוצא לטחון לדעת ר"י יכול לחזור בו מהשכירות אם אין שמעון רוצה ליתן לו דמים וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו שראובן אינו מוצא למי יטחון אינו יכול לחזור מהשכירות וגם אין שמעון נותן לו דמים אלא טוחן לו כמו שהתנה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ראובן השכיר ריחים לשמעון שיטחנו לו בשכר כך וכך סאין לשנה לצורך מאכל ביתו והעשיר ראובן וקנה ריחים וכו' אם שמעון מוצא לטחון הרבה בענין שלא יפסיד בדבר צריך ליתן לו דמים וכו' בפרק הנושא (קג.) ההוא גברא דאוגר ריחיא לחבריה לטחינה לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא א"ל עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא א"ל מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עוירא מי דמי התם חד כריסא אית לה תרתי כריסתא לית לה הכא מצי אמר ליה טחון זבין טחון אותיב ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה לריחיא אבל אית ליה טחינא לריחיא כגון זו כופין אותו על מדת סדום. ופרש"י לטחינה. לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו: לסוף איעתר. משכיר: זבן ריחיא וחמרא. לטחון בה מזונות ביתו: טחון וזבין. באותה שלקחת: טחון ואותיב. למזונותיך באותן שאצלי: ולא אמרן. דלא יהיב דמי: אלא דלית ליה טחינה לריחים. שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אמר ליה אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים אבל כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים:ומ"ש ואם גם ראובן אינו מוצא לטחון לדעת ר"י יכול לחזור בו מהשכירות וכו' וא"א ז"ל כתב שאפי' שראובן אינו מוצא למי יטחון אינו יכול לחזור מהשכירות וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל ואם תאמר הואיל ואוקימנא בדלית ליה טחינה אמאי הוצרך רב עוירא למימר הכא טחון זבין טחון ואותיב אפי' אי לא משכח המשכיר למטחן ולמזבן דהוי השתא כחד כריסא אכתי לא דמי למתני' דבמתני' ליכא פסידא לבעל כי יהיב דמי דמ"ל מזונות מה לי דמיהן אבל שוכר אית ליה פסידא אי יהיב דמי שהרי אינו מוצא לטחון וצריך לפרוע מכיסו ונראה דודאי בלאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב מיפטר שוכר מלמיתב דמי הואיל ואית ליה פסידא ומיהו אי לאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב גם המשכיר יאמר לדידי אית לי פסידא שכר ריחים שלי ויוכל לבטל השכירות קודם הזמן ונהי דהשוכר לא יצטרך ליתן השכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד הזמן לא יוכל הואיל והמשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב מצי אמר ליה לית לך פסידא אם תניח הריחים אצלי אבל אם תחזור בך אית לי פסידא ורבינא הוה סבר לאתויי ראיה ממתניתין שיתן לו שכר או יחזור בו המשכיר ורב עוירא קא"ל כיון דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב לא יהיב ליה דמי וגם לא יחזור בו המשכיר כך פירשו התוספות ולא נראה לי דדבר פשוט הוא דאפילו לא משכח המשכיר למטחן ולמזבן דהשתא אית ליה פסידא אפילו הכי לא מצי משכיר למהדר ביה בגו זימניה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומי הזקיקו לקנות ריחים ויפסיד השוכר והואיל ואיכא פסידא לתרוייהו יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים שכירות הריחים עד זמנו והא דקאמר טחון וזבין טחון ואותיב לישנא יתירא נקט לאלומי למילתי' ל"מ דבלאו האי טעמא נמי לא דמי למתניתין דהא אית ליה פסידא לשוכר כי יהיב דמי ועוד אם גם אתה אינך מוצא לטחון בשכר אתה עשיר ויש לך מעות לקנות חטים קנה חטים ומכור קמח עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ראובן השכיר ריחים וכו' בפ' הנושא ההוא גברא דאוגר ריחיא וכו' ואסיקנא דאם שמעון מוצא הרבה למי יטחון בענין שלא יפסיד בדבר צריך ליתן לו דמים דכופין על מדת סדום זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה: ומ"ש ואם גם ראובן אינו מוצא לטחון לדעת ר"י יכול לחזור בו וכו'. כ"כ לשם התוס' והרא"ש הביא דבריהם ונחלק עליהם ומביאו ב"י ותמוה לי על דברי התוס' דמה לו לשוכר לפסידא דמשכיר כיון שגם השוכר נפסד וכיון דהשוכר משך הריחים לרשותו זכה בריחים ולא יוכל המשכיר להוציאם מידו ואפי' לדעת התוס' שכתבתי בס"ס שי"ב דשכירות לזמניה לאו ממכר הוא ד"ת מ"מ מד"ס ממכר הוא ואינו יכול לחזור בו דאפילו פועל גופיה נשתעבד כשמשך הבעה"ב כלי אומנות שלו כדכתבו התוס' בשם ר"ת ר"פ הזהב ופסק כך רבינו בריש סימן של"ג כ"ש הכא שהריחים השכיר לזה דשוב לא יחזור בו אם משך אפילו דאית ביה פסידא ואפילו את"ל דהך ריחים אינו מיטלטל אלא קבוע כגון של חמור וכדמשמע בגמ' דקאמר לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא וכו' דמשמע דאותה שהשכיר הויא ג"כ של חמור וליכא הכא משיכה מ"מ קשה וכי עדיף ריחים מבית וחצר וחנות דאע"ג דאית ליה פסידא למשכיר טובא כגון שהעני ואין לו מה יאכל וצריך למכור את ביתו א"נ נפל ביתו של משכיר ואפ"ה לא יוכל להוציאו מביתו כיון שהחזיק בה השוכר כדלעיל בר"ס שי"ב ומ"ש הך ריחים דיכול לחזור בו המשכיר משום דאית ליה פסידא וכדי ליישב דברי התוס' נראה דס"ל כיון דלשוכר ליכא פסידא אם חוזר בו המשכיר אלא מניעת ריוח דמיא לההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ואמר שלדעת כן הוא מוכר ולא עלה דלא נתקיים המקח במוכר מקרקעי וכן היכא דזבין קרקע למיזבן חטי ולא איצטריכו ליה זוזי דהמכר בטל כדלעיל בסימן ר"ז סעיף ד' ה' ו' ז' וה"נ איירי בריחים של בנין כריחים של חמור ושל מים ובשעת שכירות אמר שלדעת כן אינו נוטל בשכרה דמים לפי שצריך הוא לטחון לצורך מאכל ביתו לפיכך אם העשיר ואיננו צריך לטחון אצלו כי יש לו ריחים צריך ליתן לו דמים ואם לאו יוכל לחזור בו דהשכירות מעיקרא בטל דאדעתא דהכי ודאי לא השכיר לו ריחים שלו ולא דמי לשוכר בית וחצר וחנות דהשוכר נפסד הרבה אם יוציאנו מן הבית תוך הזמן דלא אשכח לאגורי תוך הזמן דלא הי' השכירות להרויח כדהכא גבי ריחים:

דרכי משה

(א) במרדכי פ' הנושא מי שפסק לזון חבירו ב' או ג' שנים והלך למקום אחר צריך ליתן לו כפי מה שהיה נותן לו בביתו וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט שיט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו להכניס בו פירותיו ולא רצה והטעהו עד שהכניסם לביתו רשאי בעל הבית ליקח מהפירות לשכור פועלים שישליכום לשוק אפילו אם הוא חצר דקיימא לאגרא שיכול לומר איני רוצה להשכירו לו כיון שהטעני ומיהו צריך להודיעו ואם נאנס לאחר שהודיעו פטור וכתב הרמב"ם ומדת חסידות הוא שיודיע לב"ד וישכרו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבדה לבעלים אף על פי שעשה שלא כהוגן:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו להכניס בו פירותיו ולא רצה והטעהו עד שהכניסם לביתו רשאי ב"ה ליקח מהפירות לשכור פועלים שישליכום לשוק וכו' בס"פ השואל (קא:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתי לאותובי א"ל להך איתתא אית לך דוכתא לאוגורי א"ל לא אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעיולי אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא אמר הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ל"מ חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה לכ"ע ניחא ליה לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא וכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות שכירות הוא הדין למכניס פירותיו לחצר חבירו שלא מדעתו וכתב עליו ר"י בנ"ל ח"א נראה מדבריו שלא חילק בין קיימא לאגרא ובין לא קיימא לאגרא ויש מי שכתב בדלא קיימא לאגרא יש לו רשות להוציאו דעביד אינש דינא לנפשיה אבל בחצר דקיימא לאגרא לא חפי' זולתי בדבר שעשה שלא כהוגן עכ"ל: ומה שאמר ומיהו צריך להודיעו ואם נאנס לאחר שהודיעו פטור כן כתב שם הרא"ש ז"ל: ומה שאמר בשם הרמב"ם מדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וכו' בפרק הנזכר ומשמע דהרמב"ם פליג על הרא"ש דלהרא"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו הפירות חייב ולהרמב"ם פטור אלמא שמדת חסידות הוא להודיע הדבר לבית דין ויש לתמוה על רבינו שלא כתב והרמב"ם כתב דלישתמע דאתי לאיפלוגי אלא וכתב הרמב"ם דמשמע דלא אתי לאיפלוגי:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שבקש מחבירו וכו'. עובדא ס"פ השואל וכתב ב"י בסי' שי"ב מס"ג מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריא ארבא ע"פ כל אלה התואנות והקנטורים שנעשו ביניהם אין אדם דר עם נחש בכפיפה עכ"ל ונראה דמכאן למד דין זה מדקאמר תלמודא הכא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כאריא ארבא ומשמע ודאי דאפי' תוך זמנו יכול להוציאו היכא דנעשה שונאו שהעביר השוכר הדרך על המשכיר ופשע נגדו במעשה שלא כהוגן אבל בנ"י כתב וז"ל דוקא כה"ג דהך איתתא שלא היה מדעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקידשה הא אילו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמינה למיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכ"כ הריטב"א ז"ל עכ"ל והרב בהגהת ש"ע פסק כמותו בסי' שי"ב סעיף ט' ע"ש: ומיהו צריך להודיעו וכו'. כ"כ הרא"ש לשם דאם לא הודיעו שהשליכן לשוק ונאנסו חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים ממש אבל הודיעו לאחר שהשליכן לשוק ולא השגיח להצילן ונאנס פטור דבדין עשה שהשליכן לשוק כיון דעשה עמו שלא כהוגן להטעותו בהכנסת פירותיו לרשותו: ומ"ש וכתב הרמב"ם ומדת חסידות הוא וכו'. נראה דהרמב"ם אינו חולק כלל על מ"ש רבי' תחלה דתלמוד ערוך הוא שיכול להשליכו לשוק והא דכתב הרא"ש דצריך להודיע ודאי דמודה בה הרמב"ם דאם לא הודיע חייב מדין מזיק כדפי' אלא דס"ל להרמב"ם דמדת חסידות הוא דמקודם שישליכם לשוק יודיע לב"ד וכו' כדי שלא יהא צריך להשליכן לשוק דשמא בין ההשלכה לשוק ובין ההודעה יגיע איזה אונס בפי' ויתחייב בדיני שמים וניחא השתא דאמר רבינו וכתב הרמב"ם וכו' דלא פליג אמ"ש תחלה ודלא כמו שהבין ב"י דלהרמב"ם א"צ להודיע אלא ממדת חסידות דליתא. ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דאי אפשר להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לב"ד ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסידו והו"ל מזיק בידים: